ואני

[דפי נוכחות]

ואני

אז כמו שכבר כתבתי בפורום בעבר אני לומד מחול אין לי מושג מאיפה להתחיל אבל אולי בעצם אתחיל בסוף. פעם היתי סוג של ילד קטן עם הפרעה חברתית. לא ממש היתי מסתדר עם אנשים. לדוגמא היתי מסוגל ללכת לחתונה עם המשפחה ולהביא איתי ספר ולקרוא. היתי נטול חברים עד גיל חמש עשרה. בנוסף לכך עברתי טראומות לא קטנות ובקיצור הגעתי למצב לא הכי משהו. היתי מריר ודכאוני. ואפילו נהנתי מהסבל, נהנתי מההתמרמרות. ואז זה נפסק. החלטתי שאני מתבגר, שאני מפסיק לבכות ומפסיק להתמרמר ובאמת עברתי לתל אביב ורכשתי חברים חדשים ומצאתי סוג של את המקום שלי. רק שהשותפים המדוכאים שלי גררו אותי שוב למקום של ההתמסכנות. ואז קראתי את הסוד והפסקתי להסתובב עם השותפים המדוכאים שלי... וחשבתי שהנה הזמן להתחיל בלימודי מחול שכל כך רציתי ניגשתי למכינה לבית ספר למחול בהתחלה מהמקום הווינרי שבו אני מוצלח ורקדן מדהים אבל לאט לאט גיליתי שקודם כל לא הצלחתי ליצור קשרים עם אנשים מהמכינה, כולם הפכו חברים של כולם ורק אני לבד, רק לי פתאום אין פרטנטרים. רק אני התחלתי לקנא בכולם ולסבול בהפסקות- (למרות שעם תירגול חזק של הסוד הם לפחות נעשו נחמדים כלפי). לאט לאט בלימודים גיליתי שאני פחות. הרבה פחות ממה שחשבתי. מבקשים לראות דרך המחול איך אני מתפשט, נוגע באמת הפנימית שלי, כואב, אמרו לי שאני אהי'ה עצמי. ואז פתאום הבנתי- מי זה אני?... שוב מעירים לי שאני בינתים עוד ילד ושאני לא מחובר לעצמי, לא נוגע בעצמי, לא מסוגל להשתנות, לא מבין הוראות, אטום. בגלל שיש לי סוג של הפרעה חברתית ולמידתית כל הזמן למרות מלא טיפולים אני מגלה שוב ושוב שאני לא מסודר, לא מאורגן, לא ממוקד. מהמקום הבטוח שהיתי בו פתאום נעשיתי מעורער כל כך. ואין לי מושג אם לנסות להתקבל ללימודים בשנה הבאה או ללכת לשתות מלא ספרים פסיכולוגים ולתרגל כל מיני פילאטיסים שיגרמו לי להתחבר לעצמי. מעבר לכך ההתנגדות שלי לתרופות... אני לאט לאט מתחיל להכנע למפלצת הדכאון שמתחילה להשיג אותי וכן אני בטיפול... אבל זה לא כ-זה עוזר בינתים

 

[פרפרי אהבה]

לפחות אתה מודע לנקודות התורפה שלך וזאת

כבר הדרך הנכונה לטיפול בעצמך. אני גם לא מצאתי את עצמי והרגשתי מחוץ לעניינים כשהייתי צעירה יותר, ועכשיו ממרומי הזקנה שלי (גיל 24

) אני יכולה להעיד שבאמת ככל שמתגברים וחווים דברים בחיים- אנחנו לומדים על עצמנו ועל מי אנחנו. אני חושבת ששווה לנסות כל מיני כיוונים ולראות מה הדרך הנכונה עבורך.

 

[tomasth]

פילאטיסים ,חשבתי זה עבור גמישות ,

מה הקשר חיבור עם העצמי ?

 

[efriend]

קראתי את ההודעה שלך בצהריים בעבודה

וחשבתי עליה הרבה. קודם כל יש בה משהו שמאוד מעורר אמפתיה. כואב לשמוע את הכאבים שלך, ואני מאוד מקווה שתמצא את מקומך בעולם. אני לא מבין כלום במחול, וגם לא קראתי את הסוד. אני רק יודע שטוענים שם שיש לנו השפעה עצומה של החיים שלנו, ואם נרצה משהו ונחשוב שמשהו נכון אז הוא יהיה נכון. אני קצת נוטה לכיוון ההפוך בדעות שלי - אני חושב שדברים הם אובייקטיביים, נוקשים, ואנחנו מאוד קטנים ביכולת שלנו להשפיע על דברים. אני מניח שהאמת היא אי שם באמצע. אני חושב שלשקר לעצמנו זה דבר מאוד מסוכן, וגורם למפח נפש רב בטווח ארוך. האמת היא שאו שאתה מוכשר למחול או שאתה לא, או שאתה גבוה או שאתה נמוך, או שאתה שמן או שאתה רזה, וככל שתתעלם מכך ותחשוב שאתה יכול להיות כל מה שאתה רוצה, ברור שתעצים את ההתנכרות שלך מעצמך - כי אז זה אומר שאין משהו שאתה באמת, לא? זה יוצר איזו תחושה של ריק. אני לא חושב שאתה צריך להסיק שאתה לא טוב במחול. מאוד ייתכן שאתה יכול להיות גדול בזה. אבל המפתח לדעתי הוא להקשיב לעצמך. להקשיב לגוף ולנפש שלך, ולמצוא מה אתה, ולא לחשוב שאין דבר כזה "מה אתה" אלא הכל הוא לפי מה שאתה רק רוצה (כי אז זה קצת אומר שאין כה דבר "אתה", שזה מה שמציק לך עכשיו). אל תתרגל שיטות, על תאמץ התנהגויות בכח, אלא תהיה אתה, תתחבר לעצמך, תרגיש את עצמך, ואז אול יפרוץ ממך המחול - את זה אני אומר לא כי אני מבין משהו במחול, אלא פשוט כי זה מה שאולי בעצם אמרו לך אלה שמבינים. כמו כל אומנות, מחול כנראה חייב לבוא מהנשמה, מעומקי ליבך. בקיצור, מה שאני ממליץ לך הוא: קראת את הסוד וניסית? יופי. עכשיו תנסה את הדרך ההפוכה: למצוא מי אתה עמוק בפנים, ומצוא מהם אותם הדברים שאתה לא יכול לשנות לגבי עצמך. הסינתיזה בין שתי הגישות אולי תרפא אותך מכאביך, מה אתה אומר?