ואני, בעצם, כתמיד-
אתמול הילדה שאלה אותי בפעם המליון למה בעצם התגרשנו. רציתי לומר לה שהייתי שקופה. רציתי לומר לה פעם אחת כדי שתבין, אבל לא היה לי את האומץ. ילדה עמוסת תלתלים זהובי שמש, ילדה שהעולם חש בנוכחותה בכל שניה.. את יכולה להבין איך זה לחיות כשאת שקופה? עד היום, כשמחייכים אלי בחזרה אני מרגישה כאילו העולם אוהב אותי. הכל נראה פתאום כל כך נכון, כל כך יפה. היופי ממלא את הכל, כל נייר שמונח במקומו נותן תחושת סיפוק, כל נייר שזרוק על הרצפה צופן הבטחה לסדר אחר. העולם פתאום מלא בכל כך הרבה אנרגיה, אני לא יודעת איפה לשים את עצמי, איך לשקוט ולהרגע. אני רוצה בו בעת לקרוא, לצאת לטייל, אולי איזו סיגריה חיננית, לשמוע את השיר ההוא וגם את השיר הזה.. אני רוצה הכל. כשמסרבים לי...אני לרגעים מתקפלת ומתכווצת וחוזרת להיות שוב קטנטנה וחסרת כוחות, ולרגעים אני מחליטה להאבק כמו שאני יודעת כשאני רוצה, כמו שהחיים לימדו אותי. אני נעה בין בנות דמותי: הילדה הקטנה והחלשה שנותרה בי והמתבגרת רבת העוצמה והמרד. אני לא יכולה כשמתעלמים ממני. עם זה אני לא יכולה. כשמתעלמים ממני אני שוקעת ושוקעת ואין מצוף ואין מציל. אין כלום. חדלון. כשמתעלמים ממני אני אינני. נפרדתי מאביך כי הרגשתי לידו שקופה. כי יכולתי לשקוע למעמקי הכאב- והוא היה מתלבט איך ואם להגיב. כי יכולתי להתפרע עד אין סוף- והוא היה שותק. אני בסערותי והוא בשתיקתו. כי הרגשתי שאין לידי אדם: אני לא אישה, אני לא מתבגרת, אני לא ילדה, אני לא כלום. אני שקופה. עכשיו, סוגרת שנתיים של בדידות. החברות מתמעטות , המשפחה המורחבת שקועה בענייניה, המתבגרים ספונים בחדרם על המחשב והצאטים ותסיסת ההתבגרות המוחנקת, ושוב אני מוצאת את עצמי שקופה.
אתמול הילדה שאלה אותי בפעם המליון למה בעצם התגרשנו. רציתי לומר לה שהייתי שקופה. רציתי לומר לה פעם אחת כדי שתבין, אבל לא היה לי את האומץ. ילדה עמוסת תלתלים זהובי שמש, ילדה שהעולם חש בנוכחותה בכל שניה.. את יכולה להבין איך זה לחיות כשאת שקופה? עד היום, כשמחייכים אלי בחזרה אני מרגישה כאילו העולם אוהב אותי. הכל נראה פתאום כל כך נכון, כל כך יפה. היופי ממלא את הכל, כל נייר שמונח במקומו נותן תחושת סיפוק, כל נייר שזרוק על הרצפה צופן הבטחה לסדר אחר. העולם פתאום מלא בכל כך הרבה אנרגיה, אני לא יודעת איפה לשים את עצמי, איך לשקוט ולהרגע. אני רוצה בו בעת לקרוא, לצאת לטייל, אולי איזו סיגריה חיננית, לשמוע את השיר ההוא וגם את השיר הזה.. אני רוצה הכל. כשמסרבים לי...אני לרגעים מתקפלת ומתכווצת וחוזרת להיות שוב קטנטנה וחסרת כוחות, ולרגעים אני מחליטה להאבק כמו שאני יודעת כשאני רוצה, כמו שהחיים לימדו אותי. אני נעה בין בנות דמותי: הילדה הקטנה והחלשה שנותרה בי והמתבגרת רבת העוצמה והמרד. אני לא יכולה כשמתעלמים ממני. עם זה אני לא יכולה. כשמתעלמים ממני אני שוקעת ושוקעת ואין מצוף ואין מציל. אין כלום. חדלון. כשמתעלמים ממני אני אינני. נפרדתי מאביך כי הרגשתי לידו שקופה. כי יכולתי לשקוע למעמקי הכאב- והוא היה מתלבט איך ואם להגיב. כי יכולתי להתפרע עד אין סוף- והוא היה שותק. אני בסערותי והוא בשתיקתו. כי הרגשתי שאין לידי אדם: אני לא אישה, אני לא מתבגרת, אני לא ילדה, אני לא כלום. אני שקופה. עכשיו, סוגרת שנתיים של בדידות. החברות מתמעטות , המשפחה המורחבת שקועה בענייניה, המתבגרים ספונים בחדרם על המחשב והצאטים ותסיסת ההתבגרות המוחנקת, ושוב אני מוצאת את עצמי שקופה.
