ברתולומיאוס
New member
ואני אנה אני בא?
מכירים את ההרגשה שהקרקע נשמטת תחת הרגליים?שכל הבניין שבנית במו ידיך חמק בין אצבעותיך?שכל מה שידעת והשכלת,כל התזות המעמיקות,והתובנות פורצות הדרך הכל עורבא פרח?אז לשם מה כל ההקדמה הזו בעצם,היום פוטרתי ממקום עבודתי אני ועוד 170 עובדים שלא ניאותו לעבוד בלי משכורת,כמובן שהייתה איזו שמחה לאיד היות והמקום נסגר עקב מעילות בסדר גודל של 10מליון שקל.(כמובן שאם הייתי עם היד בצלחת ולוקח קצת ``מעשרות`` הייתי מדבר אחרת)אבל בשלב מסויים עיכלתי(יש חמישה שלבים באבל)שנותרתי מחוסר עבודה,שנפער חור אדיר בחשבון הבנק שלי.שאין לי לו``ז.שבמצב הפיננסי של היום,אין מצב שאמצא עבודה מנהלית כזו שהייתה לי,עצם המחשבה על בורגר ראנץ` עושה לי בחילה.ואני עומד מול הנוף שבניתי במו ידי,צופה בעיי החורבות בתילים שמסמלים יותר מכל שהמקום הזה היה ואיננו,וכנראה גם אני,פתאום אני חש הזדהות עם כל עובדי הנמלים,כן,אותם עילגים וולגריים,שהקימו זעקות במקום לשבת על שולחן כבני תרבות,והנה סב העולם על צירו ופתאום אני על הסירה שלהם...פתאום כל היצרים החייתיים שבי מנסים להתפרץ,להציל כמה שניתן,להלחם בעור שיני,פתאום גם ברתולומיאוס האריסטוקרט הופך שולחנות,(ואפי` צועק בפה מז`ור)המטמורפוזה הזו שהיא שמרתיעה אותי יותר מכל חוסר תעסוקה,יותר מכל אובר דראפט.האם בעצם כולנו חיות במסווה אינטלקטואלי?האם כמה שננסה לשנות את האישיות האופי יוותר חזק יותר?האם המלחמה אבודה מראש?מתסכל,אבל המציאות עולה על כל דמיון והמציאות גם כואבת,אני מניח שזוהי האינטרפטציה שלי לפסוק ``יוסיף דעת יוסיף מכאוב``.עד כאן סורי ששיתפתי אתכם בלבטי הפנימיים,הרי לשם כך נועד הפורום,כן?
מכירים את ההרגשה שהקרקע נשמטת תחת הרגליים?שכל הבניין שבנית במו ידיך חמק בין אצבעותיך?שכל מה שידעת והשכלת,כל התזות המעמיקות,והתובנות פורצות הדרך הכל עורבא פרח?אז לשם מה כל ההקדמה הזו בעצם,היום פוטרתי ממקום עבודתי אני ועוד 170 עובדים שלא ניאותו לעבוד בלי משכורת,כמובן שהייתה איזו שמחה לאיד היות והמקום נסגר עקב מעילות בסדר גודל של 10מליון שקל.(כמובן שאם הייתי עם היד בצלחת ולוקח קצת ``מעשרות`` הייתי מדבר אחרת)אבל בשלב מסויים עיכלתי(יש חמישה שלבים באבל)שנותרתי מחוסר עבודה,שנפער חור אדיר בחשבון הבנק שלי.שאין לי לו``ז.שבמצב הפיננסי של היום,אין מצב שאמצא עבודה מנהלית כזו שהייתה לי,עצם המחשבה על בורגר ראנץ` עושה לי בחילה.ואני עומד מול הנוף שבניתי במו ידי,צופה בעיי החורבות בתילים שמסמלים יותר מכל שהמקום הזה היה ואיננו,וכנראה גם אני,פתאום אני חש הזדהות עם כל עובדי הנמלים,כן,אותם עילגים וולגריים,שהקימו זעקות במקום לשבת על שולחן כבני תרבות,והנה סב העולם על צירו ופתאום אני על הסירה שלהם...פתאום כל היצרים החייתיים שבי מנסים להתפרץ,להציל כמה שניתן,להלחם בעור שיני,פתאום גם ברתולומיאוס האריסטוקרט הופך שולחנות,(ואפי` צועק בפה מז`ור)המטמורפוזה הזו שהיא שמרתיעה אותי יותר מכל חוסר תעסוקה,יותר מכל אובר דראפט.האם בעצם כולנו חיות במסווה אינטלקטואלי?האם כמה שננסה לשנות את האישיות האופי יוותר חזק יותר?האם המלחמה אבודה מראש?מתסכל,אבל המציאות עולה על כל דמיון והמציאות גם כואבת,אני מניח שזוהי האינטרפטציה שלי לפסוק ``יוסיף דעת יוסיף מכאוב``.עד כאן סורי ששיתפתי אתכם בלבטי הפנימיים,הרי לשם כך נועד הפורום,כן?