"ואל תאמרי לי
שנסתרות הן דרכי האלוהים," המשיך יוסאריאן, מדלג מעל משוכת מחאתה. "אין הן נסתרות כל כך, הוא אינו עושה דבר. הוא משחק. ואם לא, הוא שכח אותנו לגמרי. זהו סוג האלוהים שאתם מדברים עליו – כפרי מגושם, כסיל מסורבל, סורח, שוטה, יהיר וחסר-תרבות. אל אלוהים, כמה יראת כבוד את יכולה לרחוש לכוח עליון המוצא לנכון לכלול תופעות כליחה וריקבון-שיניים במערכת היצירה האלוהית שלו? מה, למען השם, עבר במוחו המסולף, המרושע והמצחין שעה שחמס מזקנים את הכוח לשלוט בעשיית צרכיהם? למה, למען השם, ברא בכלל את הכאב?" "כאב?" אשתו של לוטננט שייסקופף זינקה על המילה בניצחון. "כאב הוא סימפטום מועיל. כאב מהווה עבורנו אזהרה מפני סכנות גופניות." "ומי ברא את הסכנות?" תבע יוסאריאן. הוא צחק בארס. "או, הוא באמת היה נדיב כלפינו כשנתן לנו את הכאב! מדוע לא יכול היה להשתמש במקומו בפעמון דלת כדי להודיע לנו, או באחת ממקהלותיו השמימיות? או במערכת מנורות ניאון כחולות-אדומות, יש במרכז מצחו של כל אדם. כל יצרן תיבות-נגינה אוטומטיות השווה משהו היה יכול לעשות זאת. למה הוא לא?" "אנשים ללא ספק היו נראים מטופשים אילו הלכו כשמנורת ניאון אדומה במרכז מצחם." "הם ללא ספק נראים כעת מלאי חן, בהתפתלם בכאב או בהיותם קהי-חושים ממורפיום, לא כן? איזה בן-אלמוות אווילי עצום! כשאת מביאה בחשבון את האפשרויות והכוח שהיו בידו כדי לבצע עבודה של ממש, ואחר מתבוננת בבלגן הקטן, המטופש והמכוער שברא במקום זאת, נראית אוזלת-ידו המוחלטת ממש מזעזעת. ברור לגמרי שלא עבד מעולם במשכורת. הרי אף איש-עסקים המכבד את עצמו לא היה שוכר לא-יוצלח כמוהו, אפילו כפקיד-משלוחים!"…
שנסתרות הן דרכי האלוהים," המשיך יוסאריאן, מדלג מעל משוכת מחאתה. "אין הן נסתרות כל כך, הוא אינו עושה דבר. הוא משחק. ואם לא, הוא שכח אותנו לגמרי. זהו סוג האלוהים שאתם מדברים עליו – כפרי מגושם, כסיל מסורבל, סורח, שוטה, יהיר וחסר-תרבות. אל אלוהים, כמה יראת כבוד את יכולה לרחוש לכוח עליון המוצא לנכון לכלול תופעות כליחה וריקבון-שיניים במערכת היצירה האלוהית שלו? מה, למען השם, עבר במוחו המסולף, המרושע והמצחין שעה שחמס מזקנים את הכוח לשלוט בעשיית צרכיהם? למה, למען השם, ברא בכלל את הכאב?" "כאב?" אשתו של לוטננט שייסקופף זינקה על המילה בניצחון. "כאב הוא סימפטום מועיל. כאב מהווה עבורנו אזהרה מפני סכנות גופניות." "ומי ברא את הסכנות?" תבע יוסאריאן. הוא צחק בארס. "או, הוא באמת היה נדיב כלפינו כשנתן לנו את הכאב! מדוע לא יכול היה להשתמש במקומו בפעמון דלת כדי להודיע לנו, או באחת ממקהלותיו השמימיות? או במערכת מנורות ניאון כחולות-אדומות, יש במרכז מצחו של כל אדם. כל יצרן תיבות-נגינה אוטומטיות השווה משהו היה יכול לעשות זאת. למה הוא לא?" "אנשים ללא ספק היו נראים מטופשים אילו הלכו כשמנורת ניאון אדומה במרכז מצחם." "הם ללא ספק נראים כעת מלאי חן, בהתפתלם בכאב או בהיותם קהי-חושים ממורפיום, לא כן? איזה בן-אלמוות אווילי עצום! כשאת מביאה בחשבון את האפשרויות והכוח שהיו בידו כדי לבצע עבודה של ממש, ואחר מתבוננת בבלגן הקטן, המטופש והמכוער שברא במקום זאת, נראית אוזלת-ידו המוחלטת ממש מזעזעת. ברור לגמרי שלא עבד מעולם במשכורת. הרי אף איש-עסקים המכבד את עצמו לא היה שוכר לא-יוצלח כמוהו, אפילו כפקיד-משלוחים!"…