ואיך?............

[אורמור]

ואיך?............

ואיך? בקומץ הגית את הרב? ואיך? במילה זיעזעת את הסף ואיך כל כולך שמצויה על מדף מרטיטה את ליבו של לבי הנידף כתמיד את לי הד את לי קול מתוכי את הוגה ואומרת אותי מרחפת אני בין דפייך גומעת כצמא במדבר מילותיך ונשאבת אלייך, אלייך, אלייך את כעמוד האש הרוחש מצויה, נטועה בי,הומה בי רחל אור מכורה לבלובשטיין סלע

 

[softy]

לשחור

המולת ילדים כבר נדמה, עברה השימחה וגלתה הדירה נתרוקנה ונשמה. נותרנו אני ואתה. הן שעשוע ביקשת כזרת, אך בודד פה תרבץ בפינה, קווצת שערך שחרחורת תאמר לי עצבות ותלונה. יותר מליבי הקרוע את נפשי מבטך יעכור. רעי המסכן הפרוע, כלבלב נאמן לי, "שחור". 12.9.1916 סופטי

בלובשטין סלע

 

[אורמור]

היא לא.....

היא לא תצא מן המחפור שוב לא תחשוף גופה לקור היא לא תוכה, לא תנזף פגה נפשה, גופה עייף היא לא תשכח ולא תוסח היא לא תבנה ולא תטרח לבנות מגדל או לב שחדל היא לא תיתן מקום לאין היא לא!! אור

 

[אורמור]

לא עוד..לא עוד

ועיניה רכות-כעיניי לאה עפעפיה צבות-ככלה נטושה זווית פיה שמוטה-עטרה חרוכה היא כבויה , קמלה, עגונה נשאוה לשם-אל ה"אין" אולצה שאת ראשה התבונן להביט במראות-ולכאוב עברה שוב עלה מן האוב את עצמה היא עטפה בחומה בצורה דייק הרימה סביבה טרחה והתחפרה ואז נשמה לרווחה יד זדונית שמה לאל ברגע אחד חרב המגדל מבצר השן הבטוח כמו עלה נידף ברוח עלה בה נהי לבבה יובלות נפשה ייחלה אהוב אותי-אתה! לא עוד היא חושקת שפתיים ולב מסננת מתוכה בכאב זר אתה-לא אוהב עניי עירך עייפו מאוד פסעו אל העיר הסמוכה בכבוד כאובה וגאה היא לוחשת לא אוהבת, לא אוהבת ושוב רווח לה בכך.. לא עוד.