ואיך לא אשנא את עצמי?
הרי התנהגתי בצורה כ"כ אגואיסטית. ידעתי שזה יפגע באמא שלי, ובכל זאת לא הסתרתי את הנטייה. כי זה אני ואני לא רוצה להתבייש במי שאני. ואני רוצה לשדר לעולם ולעצמי שלהיות הומו זה בסדר, כ"כ בסדר ונורמלי ופשוט עובדה. אבל כ"כ כואב לי שאני הורס אותה ככה. ואולי זאת בעיה שלה, שככה היא בוחרת להגיב, להתמודד, להתייחס לדברים. ואבא שלי המופנם, השקט. זה הכי מרתיח. הוא כ"כ רכרוכי. אני בז לו. לא מביע דעה. לא כלום. רק שותק מהצד. עם המופנמות האין-סופית שלו. שיגיב, שיגיד, שידבר, שיביע רצון, תחושה מורת רוח, התרצות. משהו. והתחושה שאני הורס את התא המשפחתי כי אני לא מגיע לשבתות. לא טוב לי בבית, ומה שעצוב זה שאני אפילו לא יודע למה. זה בגלל האח הקנאי והרכושן (וכן, ברור לי שאתה עדיין קורא פה, זה הרי חלק מהאישיות שלך. המעקב האין סופי אחרי מה שאחים שלך וכל מי שאתה מכיר עושה, וההשוואות האין סופיות וההתעסקות החולנית במה שיש לאחרים, במקום להנות ולבנות את החיים האישיים שלך. ב10 דק' שהיית בגלידה הספקת להפגין לי בצורה ברורה שממש לא השתנת. אבל ממש ממש לא
) ? זה בגלל שאני לא יכול לראות את אמא שלי מדוכאת בשל ילדיה ההומואים המופקרים? לא אשכח את מוצאי השבת שבו ישבנו אמא שלי ואני על הספה, דקות ספורות לפני שיצאתי עם התיק הארוז לשבוע חדש, ושרנו בקול גדול את אנא השם, כי אני עבדך בן אמתך, ואמא שלי פרצה בבכי חרישי שנשא כאב גדול. ואני התעצבתי כמובן מאד, אבל הפגנתי איפוק ולא חשפתי רגשותיי. והבטחתי לה שלא אצא מהארון מחוץ למשפחה, ושאין לה מה לדאוג. ואז יצאתי מהארון כעבור שבועיים בערך. והייתי עצוב על כך, כי ידעתי שזה פוגע באמא שלי (וגם באבא שלי, אבל ממנו לא ממש אכפת לי, אם להודות על האמת). ובו זמנית הייתי שמח. כי העזתי. כי שידרתי. והומו דתי נוסף ששמע התקשר להתעניין, וכנראה יצא מהארון בזמן הקרוב. וזה כ"כ שימח אותי שבזכותי אדם יוכל לנשום לרווחה ולא להתבייש במי שהוא. ולחיות. פשוט לחיות. כשאני יוצא למועדון, במקום לשמוח שאני נמצא סוף סוף במקום שבו כולם כמוני, ושטוב לכולם, וזה כ"כ מובן מאליו שגבר אוהב גבר -במקום זה- אני חושב על כל הדמעות וההתמודדויות שעבר כל אחד מהאנשים שנמצא במועדון, ושבני משפחתו עוברים ויעברו. כל אחד בתיכון שלו בעיר שלו, או ביישוב הנידח. הלילות הבודדים והקודרים. ובגדול, אני פשוט עצוב, כי אני יודע שזוגיות בעולם ההומסקסואלי היא דבר מאד מסובך, וזה אומר שהסיכוי שיהיו לי ילדים די קלוש. ואני חושב שאני מאד רוצה ילדים. וגם אמא שלי, והיא תהיה מאושרת אם יהיו לה נכדים מכל ילדיה. וגם אני רוצה אהבה. זה אמור להיות טוב הרי, לא? מצטער על הדברים המבולגאנים. כ"כ הרבה מחשבות ותחושות..
הרי התנהגתי בצורה כ"כ אגואיסטית. ידעתי שזה יפגע באמא שלי, ובכל זאת לא הסתרתי את הנטייה. כי זה אני ואני לא רוצה להתבייש במי שאני. ואני רוצה לשדר לעולם ולעצמי שלהיות הומו זה בסדר, כ"כ בסדר ונורמלי ופשוט עובדה. אבל כ"כ כואב לי שאני הורס אותה ככה. ואולי זאת בעיה שלה, שככה היא בוחרת להגיב, להתמודד, להתייחס לדברים. ואבא שלי המופנם, השקט. זה הכי מרתיח. הוא כ"כ רכרוכי. אני בז לו. לא מביע דעה. לא כלום. רק שותק מהצד. עם המופנמות האין-סופית שלו. שיגיב, שיגיד, שידבר, שיביע רצון, תחושה מורת רוח, התרצות. משהו. והתחושה שאני הורס את התא המשפחתי כי אני לא מגיע לשבתות. לא טוב לי בבית, ומה שעצוב זה שאני אפילו לא יודע למה. זה בגלל האח הקנאי והרכושן (וכן, ברור לי שאתה עדיין קורא פה, זה הרי חלק מהאישיות שלך. המעקב האין סופי אחרי מה שאחים שלך וכל מי שאתה מכיר עושה, וההשוואות האין סופיות וההתעסקות החולנית במה שיש לאחרים, במקום להנות ולבנות את החיים האישיים שלך. ב10 דק' שהיית בגלידה הספקת להפגין לי בצורה ברורה שממש לא השתנת. אבל ממש ממש לא
