בהודעות א'. ../images/Emo141.gif
"קדימה, זה כמעט קורה!" "כבר?" "כן!" אישה ג'ינג'ית נרגשת ניסתה להקים ממקומו גבר בעל שיער שחור ופרוע. "את בטוחה שנוכל לעשות את זה?" "כמובן! זה נדיר, אבל אני בטוחה שזה יעבוד!" "ואוו," אמר בקול שקט הגבר בעל השיער השחור הפרוע. "כל-כך הרבה זמן..." "אבל הוא בסדר." אמר סדריק. " ראיתי אותו עכשיו, אין לכם מה לדאוג." "כשהוא נמצא שם עם היצור המרושע הזה," אמרה לילי, "בטח שיש לי מה לדאוג!" "אתם בטח גאים כל-כך..." אמרה ברטה. "אני עדיין לא מבין מה קורה פה." שיתף הזקן את כולם במחשבותיו. הארי רכן מאחורי המצבה, וידע שהסוף הגיע. אין תקווה... אין מי שיושיע. וכששמע את וולדמורט קרב עוד ועוד , הוא ידע דבר אחד בלבד, מעבר לפחד או להיגיון - הוא לא ימות שפוף כמו ילד במשחק של מחבואים; הוא לא ימות מתרפס לרגליו של וולדמורט... הוא ימות זקוף כמו אביו, והוא ימות בניסיון להתגונן, גם אם אין הגנה אפשרית... לפני שוולדמורט יוכל לדחוף את פניו הנחשיים סביב המצבה, הארי הזדקף... הוא אחז את השרביט חזק בידו, הושיט אותו לפניו, זינק מאחורי המצבה והתייצב מול וולדמורט. וולדמורט היה מוכן לקראתו. בו ברגע שהארי צעק "אקספליארמוס!", וולדמורט קרא, "אבדה קדברה!" _____________________________________________________________________ "הרגשתם את זה?" אמר ג'יימס. קול כללי של הסכמה נשמע בחדר. כל הנוכחים בחדר הקטן חשו כאב חד בחזה, כאילו דבר מה בלתי נראה לוחץ עליו. בחדר היו אנשים רבים, אך הקבוצה הקטנה שעליה מסופר סיפורנו הרגישה את זה יותר מכולם. הארי היה חשוב להם, לפחות לחלקם. לילי נטתה ליפול, הכאב היה חד מדי, חזק מדי. ג'יימס החזיק אותה בידיו. "את בסדר?" "כן, זה פשוט- כואב..." אמרה. עיניה לחות, דמעות החלו לבצבץ בעיניה. "הוא שם לבד, מול אדון האופל." "אנחנו מיד מצטרפים אליו, יקירתי... הוא יהיה בסדר." "כן," אמר סדריק כדי להרגיע את לילי. "הוא הצליח בכל המשימות, הוא יצא מזה, אני מכיר את הארי." ג'יימס פנה לעבר סדריק בסקרנות. "איך הוא?" שאל. "הארי... איך הוא?" ג'יימס לא זכה לפגוש את בנו מעולם, מאז הלילה שבו נרצח. הגעגועים קרעו את ליבו, גם בעולם שמעבר. סדריק הרהר מעט, ואז ענה, "הוא... בחור רגיל. הוא לא ממש מתבלט, אבל תמיד כל הדברים המוזרים קורים לו." סדריק עצר לרגע, ואז המשיך, "תמיד הייתה לו ל הייחודיות שלו, הוא תמיד זכה לאור הזרקורים." לילי וג'יימס לא הבחינו בשמץ הקנאה בקולו של סדריק. "איה!" כאב חד חדר בליבם של הנוכחים בחדר השקוף. "מיד יחל השיר... " אמרה לילי שנשענה על זרועו של בעלה. "הטבעות יופיעו, ואז נוכל לעבור..." _ ____________________________________________________________________ "אל תעשו דבר!" צווח וולדמורט לאוכלי-המוות, והארי ראה את עיניו האדומות מתרחבות בתדהמה לנוכח המתרחש, ראה אותו נאבק לשבור את מיתר הזהב המחבר עדיין בין שרביטו לבין השרביט של הארי; הארי היטיב את אחיזתו בשרביט, החזיק בשתי ידיו, ומיתר הזהב נותר שלם. "אל תעשו דבר אם לא אצווה זאת!" צעק וולדמורט על אוכלי-המוות. ואז התמלא האוויר בקול יפהפה כמו מעולם אחר... הקול בקע מכל אחד ממיתרי רשת-האור שרָטטו סביב הארי וּוולדמורט. הארי זיהה את הקול, אם כי שמע אותו רק פעם אחת בחייו קודם לכן... שירת עוף-החול... באוזניו של הארי זה היה קול התקווה... הקול היפה והמבורך ביותר ששמע בחייו... הוא הרגיש כאילו השירה ממלאת אותו ולא רק מקיפה אותו... זה היה הקול שהתקשר אליו לדמבלדור, וזה היה כמעט כאילו חבר לוחש באוזנו: אל תנתק את הקשר. "אני יודע," אמר הארי לקול השירה, "אני יודע שאסור לי..."
שם הפיק: הסיפור האמיתי מאחורי פריורי אינקאטנטאטם.
אשמח לקבל ביקורת בונה וביקורת משבחת.
אינג'וי.
