ה-29 באוקטובר שלי
ה-29 באוקטובר שלי היום בשעה עשרה לשבע בערב, שנת 1951, דרכה רגלי על אדמת המולדת בפעם הראשונה. אני במטוס SKY MASTER , מטוס תובלה ממלחמת העולם השנייה, שהוסב להטסת עולים. מטוס זה נחשב מטוס ענק והוכנסו בו לא פחות ממאה ועשרים מושבים! בלי להלעיט אתכם בפרטים... המטוס חג מעל תל-אביב, נמוך נמוך. תל-אביב נראית לנו, מחלונות המטוס, עיר לבנה עם בתים לבנים בצורת קוביות קוביות. דקות אחדות, המטוס נוגע בקרקע של ארץ-ישראל ממש ממש! ההתרגשות של כל העולים בשחקים! מעולם לא הרגשתי כך. אינני יודע אם הייתי "שיכור" או ב"הי" מהתרגשות. מקרבים את המדרגות למטוס. ההוראות להישאר יושבים, ואכן כולם יושבים, בלי יוצא מן הכלל. עולה למטוס "יהודי מארץ ישראל" ובידו מכשיר כלשהו, והוא לבוש כמעין חליפה שמעולם לא ראינו. הוא התחיל לפזר בחלל המטוס ועלינו העולים אבקה לבנה. הנשים שבתוכנו התחילו בקריאות השמחה הידועות במזרח (הַלַאהִל), והתנפלות על אותו יהודי בחיבוקים ונשיקות... הרי הוא "יהודי מארץ ישראל"... לאחר שהאווירה נרגעה, הורשינו לרדת מהמטוס. ההתרגשות של כולם, וכמובן גם שלי, הרבה מעבר לרקיע השביעי. מסתכלים ימינה, מסתכלים שמאלה, ואללה, אנחנו ממש בארץ-ישראל!!! הירידה במדרגות נמשכת "נצחים", כי כולם מסתכלים לצדדים. כולם, אבל כולם,, גם אני, משתחווים לאדמת המולדת ומנשקים אותה. הזקנים מברכים "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".. לאחר הליכה של כמה עשרות מטרים, והנה אנחנו ליד מבנה אחד, שם מחכים לנו אנשים מוכרים, בחורים שהיו מדריכים בתנועת המחתרת הציונית החלוצית בעיראק – "החלוץ". לראשונה בחיי עמדתי בתור. אני זוכר שהפקיד שקיבל אותנו הרים טלפון והתחיל לדבר ב... עברית. אני כמעט צעקתי בערבית היהודית הבגדאדית: "מה אתה עושה?", הרי אסור לדבר בעברית, בטח לא בפומבי! אך מייד נזכרתי, אנחנו בארץ-ישראל. בשדה התעופה בלוד קבלנו תעודת עולה, והוסענו במשאית, כפי שהיה מקובל אז לגבי כל העולים שהגיעו לארץ לישראל, לשער העלייה. זה היה המחנה המרכזי שהגיעו אליו כל העולים של אז. השעה קרוב לאחת אחר חצות, כל אחד קיבל מיטה לישון. היה קשה מאוד להירדם. הרי כאן ארץ-ישראל. ההמשך – זה כבר סיפור אחר וגם תאריך אחר. יעקב צמח. מגרעין הבבלי ממקימי קיבוץ בנגב המערבי
ה-29 באוקטובר שלי היום בשעה עשרה לשבע בערב, שנת 1951, דרכה רגלי על אדמת המולדת בפעם הראשונה. אני במטוס SKY MASTER , מטוס תובלה ממלחמת העולם השנייה, שהוסב להטסת עולים. מטוס זה נחשב מטוס ענק והוכנסו בו לא פחות ממאה ועשרים מושבים! בלי להלעיט אתכם בפרטים... המטוס חג מעל תל-אביב, נמוך נמוך. תל-אביב נראית לנו, מחלונות המטוס, עיר לבנה עם בתים לבנים בצורת קוביות קוביות. דקות אחדות, המטוס נוגע בקרקע של ארץ-ישראל ממש ממש! ההתרגשות של כל העולים בשחקים! מעולם לא הרגשתי כך. אינני יודע אם הייתי "שיכור" או ב"הי" מהתרגשות. מקרבים את המדרגות למטוס. ההוראות להישאר יושבים, ואכן כולם יושבים, בלי יוצא מן הכלל. עולה למטוס "יהודי מארץ ישראל" ובידו מכשיר כלשהו, והוא לבוש כמעין חליפה שמעולם לא ראינו. הוא התחיל לפזר בחלל המטוס ועלינו העולים אבקה לבנה. הנשים שבתוכנו התחילו בקריאות השמחה הידועות במזרח (הַלַאהִל), והתנפלות על אותו יהודי בחיבוקים ונשיקות... הרי הוא "יהודי מארץ ישראל"... לאחר שהאווירה נרגעה, הורשינו לרדת מהמטוס. ההתרגשות של כולם, וכמובן גם שלי, הרבה מעבר לרקיע השביעי. מסתכלים ימינה, מסתכלים שמאלה, ואללה, אנחנו ממש בארץ-ישראל!!! הירידה במדרגות נמשכת "נצחים", כי כולם מסתכלים לצדדים. כולם, אבל כולם,, גם אני, משתחווים לאדמת המולדת ומנשקים אותה. הזקנים מברכים "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".. לאחר הליכה של כמה עשרות מטרים, והנה אנחנו ליד מבנה אחד, שם מחכים לנו אנשים מוכרים, בחורים שהיו מדריכים בתנועת המחתרת הציונית החלוצית בעיראק – "החלוץ". לראשונה בחיי עמדתי בתור. אני זוכר שהפקיד שקיבל אותנו הרים טלפון והתחיל לדבר ב... עברית. אני כמעט צעקתי בערבית היהודית הבגדאדית: "מה אתה עושה?", הרי אסור לדבר בעברית, בטח לא בפומבי! אך מייד נזכרתי, אנחנו בארץ-ישראל. בשדה התעופה בלוד קבלנו תעודת עולה, והוסענו במשאית, כפי שהיה מקובל אז לגבי כל העולים שהגיעו לארץ לישראל, לשער העלייה. זה היה המחנה המרכזי שהגיעו אליו כל העולים של אז. השעה קרוב לאחת אחר חצות, כל אחד קיבל מיטה לישון. היה קשה מאוד להירדם. הרי כאן ארץ-ישראל. ההמשך – זה כבר סיפור אחר וגם תאריך אחר. יעקב צמח. מגרעין הבבלי ממקימי קיבוץ בנגב המערבי
