ה-1 במאי.. חג. הפגנה.. וקצת ביקורת
קשה לטעון לקשר בין האחד במאי שמתרחש כל שנה בארץ לבין שרשרת ההפגות ההיסטוריות ב1982 (המקור לחג לכל מי שלא יודע.. בלה בלה בלה, פאתוס הפועל המוכה המרים חולצה מוחתמת בדם, דגל אדום בלה בלה בלה). לפואנטה, ההפגנה המקורית לא הייתה הפגנה קומוניסטית, או הפגנה בעלת ראיית עולם כוללת, אלא הפגנת עובדים שכל מבוקשם היה זכויות בסיסיות. הבקשה הפשוטה ל-8 שעות עבודה לפי חוק כדי למנוע שחיקה וניצול של עצמם. קשה למצוא קשר בין הפגנות אלו לבין המצעד הסהרורי שמתקיים בתל-אביב מידי שנה, שקשה מאוד למצוא בוא פועלים או גורמים הלוחמים למען זכויות שנגזלו. אך, בטרם תאשימו אותי כי ההפגנה כבר הפכה להצהרה פוליטית (למי שרוצה לדקדק ב-1892 האינטרנציונאל השני הכריז על ה-1 במאי כיום הסולידאריות הבין לאומי, וקבע שביום זה יערכו בכל מדינה הפגנות בעלות אופי שהוא כלכלי טהור ללא קשר ללאום ודת....) אבל חזרה לנושא, גם קשה למצוא את הראייה ההיסטורית המגמתית של האירוע. אז וויתרנו על הפועלים, היכן החזון, הראיה קדימה, מעבר לכמה מתנגדי הפרטה וזקני מק"י, אין פה מסה אנושית עם כוונת מוצהרות, אלא יותר אבק אדם תמהוני. לא צר לי, השנה לא אגיע לאחד במאי, לא כי זה יום בטל, לא כי הוא לא חשוב, לא כי אני עובד מהבוקר, עד הערב ללא הפסקה, אלא כי העניין נהיה טפל, איבד את הקהל הטבעי שלו, ומכאן כל לגיטמיות לשינוי פוליטי. אני מודע לחלוטין לשלילה של הביקורת הזאת, על חוסר הצגת האלטרנטיבה, ועל הפוסטמודרניות שלה, במיוחד בתור אחד שכבר לא מחובר לתנועה בשום צורה, ולמרות כל זאת, על פני כל מצעד האימים הזה, אעדיף המון שעומד דומם במקום מרכזי, עם אמירה מאוחדת ופשוטה, סיסמה ברורה, שיהיה מורכב מצעירים, מלאי כוח שינוי והתלהבות, ושם באחד במאי, באמצע הזיהום הכלכלה וחיי היום יום, יעמדו דומים ויכריזו, לא בעולם הזה חשקנו.