ה.ל.ל שלי
יצא לי הרבה, לאחרונה, לחשוב על מהי ה.ל.ל ומהי ה.ל.ל בשבילי – הרבה הרבה יצא לי לחשוב על כך. ממש תפסה אותי השאלה הזו. החברות שלי בה.ל.ל באה לביטוי בהשתתפותי בסדנת דרמה, בהשתתפויותיי באירועים ובתחושת הזדהות. ה.ל.ל זהו גוף ששיכים אליו הרבה מהחברים שלי. את הארגון "ה.ל.ל" מפעילים בני אדם – איפה זה ה.ל.ל? זהו משהו שמפוזר בכל הארץ? בכל מתנדב יש קצת הל"ל ומקום השכינה הוא הסניף? יש לי קשר אישי, עמוק מאוד, עם אחת המתנדבות בה.ל.ל שמפאת כבודה לא אזכיר את שמה, אילולי ה.ל.ל לא היינו נפגשים, ואם ייווצר מצב (תיאורטי) שה.ל.ל תחדל מלהתקיים, אנחנו נמשיך להיות בקשר כל עוד שנינו נחייה. הקשר שלנו חשוב לי, ותהיתי ביני לביני כמה "ה.ל.ל" יש בתוכו. אפשר להודות להל"ל? למי מודים כשאומרים "תודה ה.ל.ל"? לכל המתנדבים, כל אחד מהם קצת? לכל מתנדב, יש קשר לה.ל.ל, הקשר שלו לה.ל.ל בא לידי ביטוי ב...? בקשר שלו עם היוצא??? בקשר שלו עם רכז הסניף??? בשניהם? באיזו מידה בכל אחד מהם? זה מפריע, כאדם, להוות ביטוי לקשר של זולת למשהו אחר ממך? אולי גם היוצאים הם חלק מה.ל.ל ולא רק נעזרים בו? אני רוצה לספר על התחושה שלי לה.ל.ל, אולי תהיה בכך תועלת למישהו. (הדברים נכתבים בהשראת וכתגובה לשרשור שעסק ב"פתק" שלא הגיע מה.ל.ל. ה.ל.ל זהו רעיון. הרעיון הזה היה לפני שנולדו המתנדבים ויישאר לאחר מותם. הוא מנחה אותם, ממגנט אותם אליו, מנתב את דרכיהם, מאחד בניהם והופך אותם מאוסף של בני אדם לגוף שאפשר לכנותו בשם. כל מתנדב בה.ל.ל משרת את הרעיון ההיללי – אילולי הוא, היה תופס את מקומו מישהו אחר – הוא חייב לעשות את עבודתו נאמנה משום שמוטלת עליו אחריות – הוא תופס מקום של "אדם" (ואני מתכוון גם במידה שיש מחסור במתנדבים ותוך כדי מילוי תפקיד, שכעת איש מלבדו לא יכול לבצע – עדיין היותו שם באופן שעושה רושם שאין לו צורך במחליף, מחייבת את המתנדב). הוא לא עושה "טובה" הוא חייב לרעיון שהוא הסכים לשרת אותו, לעשות את עבודתו נאמנה – באם הוא לא יעשה את עבודתו נאמנה, הוא מועל בתפקידו – והוא איננו דומה ל"עושה טובה" שנכונותו לעשות את הטובה מוגבלת ויש להודות לו על חצי הכוס המלאה. המתנדב ממלא משבצת בתוך גוף, וכשהוא איננו ממלא אותה הרמטית הוא מועל בתפקידו. המתנדב, בייחוד עם הוא מלווה יוצא, נמצא עם היוצא בשלבים הכי רגישים בחייו ועשוי למלא בהם תפקיד חשוב מאוד (ראו ערך יורי ואני) כשאדם אומר "תודה ה.ל.ל" זה יותר דומה, בעיניי, לאדם שאומר, תודה מחשבון על שענית לי כמה הם מאה ועוד 165756. מחד יש יוצאים הזקוקים לעזרה, יש להם שכל ואהבה לתת, הם מיוחדים וממגנטים ומאידך יש בעולם אנשים טובים המוכנים לסייע – הזיווג בין השניים הוא מתבקש. כיום, כיוון שקיים החוט המקשר בין היוצא למתנדב. הרי שהצורך הזה של הזולת מקבל מענה – כל הרוצה לעזור ליוצא, פונה לה.ל.ל – ולכן, ה.ל.ל הגוף, משרת רעיון – ובמידה והוא אינו עושה זאת על הצד היותר טוב, מוטב שלא יהיה משיהיה, כיוון שכשהוא קיים, לא קם תחתיו גוף אלטרנטיבי ואם הוא יתבטל, יקום אחר במקומו. אינני חש רגש של תודה כלפי הארגון הספציפי הזה "ה.ל.ל" אינני מרגיש שייך אליו כגוף בפני עצמו. אני מרגיש שייך לרעיון שהוא מייצג וכך, באופן מקרי לחלוטין נוצר הקשר ביני ובין ה.ל.ל, הקשר הסנטימנטאלי. אני מרגיש מחובר לרעיון הרבה יותר משאני מחובר לה.ל.ל ובמידה והייתי חושב שה.ל.ל לא עושה את עבודתו נאמנה, הייתי מרגיש שהוא –מזיק, והייתי הופך מאוהבו לאויבו. ובכל זאת, אני חושב, באמת, שהארגון, כפי שהוא מנוהל היום, לא יכול להתנהל יותר טוב – וארסנל השיפורים שהרבה נושאים על גבם בבואם לה.ל.ל היה, מן הסתם, מתפוצץ מרוב צפיפות לו היה קם ארגון אלטרנטיבי. ה.ל.ל התפתחה במשך שנים והיא היום כפי שהיא היום בגלל הוותק – היא משומנת מאוד. וכיום היא הגוף שיכול לשרת את הרעיון באופן הטוב ביותר – את השיפורים, אם צריך, צריך לעשות בו – הוא קיים כבר – הוא נכסו היחיד של הרעיון, כרגע – הקמת גוף אלטרנטיבי תכה בנכסי הרעיון ותזיק לו. ולכן כואב לי, בכל פעם מחדש, כשאני שומע התמרמרות שמטרתה "מלחמה" – מלחמה במי בדיוק? ברעיון? מותר להילחם בבני אדם, לבקר אותם, אולי אפילו, במקרים אחרים, להחליף אותם, אבל לא לפגוע ברעיון – פגיעה ברעיון בגלל שמשהו בו פגוע, כמוה ככריתת רגלו השנייה של הנכה. בתוך כל הארגון הזה – הרעיון הזה – יש בני אדם, ואתם, ניתן לפתח קשר שאין קשר בינו לבין הרעיון. הם עוזרים לה.ל.ל - עוד לה.ל.ל עוד לה.ל.ל, ועל כך אל תאמר תודה, ופתאום אתה פורח, תופס את מקומו של ה.ל.ל בלבם – ואז הזמן, אמור תודה לאדם שהיטיב עמך. בנינו, מי ילך ל"התנדב" בעמותה – או משמעומם או איש טוב לב – המשועממים מתנדבים, ממצים ופורשים וטובי הלב נותרים בו – כך נוצר המצב כיום, שה.ל.ל מאגד בתוכו מספר רב של אנשים נדירים, שלא ניתן לפגוש בהם ביום יום, סתם כך בעולם. ה.ל.ל הוא גוף, וככזה הוא משתמש בכל מנגנוני הטבע העומדים לרשותו, המסננת האבולוציונית הזו שמותירה בתוכו רק את הטובים ופולטת מתוכו את הרעים. מנגנון שלא ניתן, לצערי, (בהיעדר אלוהים) להודות לו – ניתן, ראוי ולעיתים חובה להודות לאנשים. נראה לי שאם היחס לה.ל.ל יהיה למה שהוא, גוף חזק מאוד שמעוגן חזק במנגנוני ההוויה ואין לו קיום בפני עצמו, ה.ל.ל כגוף, יפסיק לעורר אנטגוניזם בלבם של אנשים שנעזרו בו – האנטגוניזם יתועל כלפי "האנשים" שלא עושים את עבודתם נאמנה, ויחשל את ה.ל.ל כגוף ויתרום לרעיון. מעדות שלי, על פי מה שנחשפתי בה.ל.ל זהו גוף שמנוהל כהלכה באופן מאוד מאוד מרשים שראוי שיהיה למופת בעמותות אחרות. אין בו מקבלי שכר. אין בו אנשים שנמצאים בו כדי "לקבל" מעבר לקבלה הטהורה הטבועה בנתינה – האחרים מקבלים מהר מאוד ועוזבים – משעמם להם... השתתפתי בדיון ביום שישי לפני שלושה שבועות שבו היו מי שטענו שטוב יהיה אם יוכנסו לעבוד בה.ל.ל, כחלק ממנו, אנשים בשכר. התנגדתי לרעיון. קבלת השכר מעקרת את מנגנון הסינון הכל כך אמינה שמחזיקה את ה.ל.ל. לו יצטרפו לה.ל.ל מקבלי שכר, אולי אחדים מהם יעשו עבודתם נאמנה, אך בעוד דורות, אפשר שיתקע בתפקידו איש חסר מוטיבציה שיישאר בה.ל.ל כי זו ה"פרנסה" שלו – בשביל מה אנחנו צריכים אחד כזה בתוכנו?? זהו: שפכתי את לבי...
יצא לי הרבה, לאחרונה, לחשוב על מהי ה.ל.ל ומהי ה.ל.ל בשבילי – הרבה הרבה יצא לי לחשוב על כך. ממש תפסה אותי השאלה הזו. החברות שלי בה.ל.ל באה לביטוי בהשתתפותי בסדנת דרמה, בהשתתפויותיי באירועים ובתחושת הזדהות. ה.ל.ל זהו גוף ששיכים אליו הרבה מהחברים שלי. את הארגון "ה.ל.ל" מפעילים בני אדם – איפה זה ה.ל.ל? זהו משהו שמפוזר בכל הארץ? בכל מתנדב יש קצת הל"ל ומקום השכינה הוא הסניף? יש לי קשר אישי, עמוק מאוד, עם אחת המתנדבות בה.ל.ל שמפאת כבודה לא אזכיר את שמה, אילולי ה.ל.ל לא היינו נפגשים, ואם ייווצר מצב (תיאורטי) שה.ל.ל תחדל מלהתקיים, אנחנו נמשיך להיות בקשר כל עוד שנינו נחייה. הקשר שלנו חשוב לי, ותהיתי ביני לביני כמה "ה.ל.ל" יש בתוכו. אפשר להודות להל"ל? למי מודים כשאומרים "תודה ה.ל.ל"? לכל המתנדבים, כל אחד מהם קצת? לכל מתנדב, יש קשר לה.ל.ל, הקשר שלו לה.ל.ל בא לידי ביטוי ב...? בקשר שלו עם היוצא??? בקשר שלו עם רכז הסניף??? בשניהם? באיזו מידה בכל אחד מהם? זה מפריע, כאדם, להוות ביטוי לקשר של זולת למשהו אחר ממך? אולי גם היוצאים הם חלק מה.ל.ל ולא רק נעזרים בו? אני רוצה לספר על התחושה שלי לה.ל.ל, אולי תהיה בכך תועלת למישהו. (הדברים נכתבים בהשראת וכתגובה לשרשור שעסק ב"פתק" שלא הגיע מה.ל.ל. ה.ל.ל זהו רעיון. הרעיון הזה היה לפני שנולדו המתנדבים ויישאר לאחר מותם. הוא מנחה אותם, ממגנט אותם אליו, מנתב את דרכיהם, מאחד בניהם והופך אותם מאוסף של בני אדם לגוף שאפשר לכנותו בשם. כל מתנדב בה.ל.ל משרת את הרעיון ההיללי – אילולי הוא, היה תופס את מקומו מישהו אחר – הוא חייב לעשות את עבודתו נאמנה משום שמוטלת עליו אחריות – הוא תופס מקום של "אדם" (ואני מתכוון גם במידה שיש מחסור במתנדבים ותוך כדי מילוי תפקיד, שכעת איש מלבדו לא יכול לבצע – עדיין היותו שם באופן שעושה רושם שאין לו צורך במחליף, מחייבת את המתנדב). הוא לא עושה "טובה" הוא חייב לרעיון שהוא הסכים לשרת אותו, לעשות את עבודתו נאמנה – באם הוא לא יעשה את עבודתו נאמנה, הוא מועל בתפקידו – והוא איננו דומה ל"עושה טובה" שנכונותו לעשות את הטובה מוגבלת ויש להודות לו על חצי הכוס המלאה. המתנדב ממלא משבצת בתוך גוף, וכשהוא איננו ממלא אותה הרמטית הוא מועל בתפקידו. המתנדב, בייחוד עם הוא מלווה יוצא, נמצא עם היוצא בשלבים הכי רגישים בחייו ועשוי למלא בהם תפקיד חשוב מאוד (ראו ערך יורי ואני) כשאדם אומר "תודה ה.ל.ל" זה יותר דומה, בעיניי, לאדם שאומר, תודה מחשבון על שענית לי כמה הם מאה ועוד 165756. מחד יש יוצאים הזקוקים לעזרה, יש להם שכל ואהבה לתת, הם מיוחדים וממגנטים ומאידך יש בעולם אנשים טובים המוכנים לסייע – הזיווג בין השניים הוא מתבקש. כיום, כיוון שקיים החוט המקשר בין היוצא למתנדב. הרי שהצורך הזה של הזולת מקבל מענה – כל הרוצה לעזור ליוצא, פונה לה.ל.ל – ולכן, ה.ל.ל הגוף, משרת רעיון – ובמידה והוא אינו עושה זאת על הצד היותר טוב, מוטב שלא יהיה משיהיה, כיוון שכשהוא קיים, לא קם תחתיו גוף אלטרנטיבי ואם הוא יתבטל, יקום אחר במקומו. אינני חש רגש של תודה כלפי הארגון הספציפי הזה "ה.ל.ל" אינני מרגיש שייך אליו כגוף בפני עצמו. אני מרגיש שייך לרעיון שהוא מייצג וכך, באופן מקרי לחלוטין נוצר הקשר ביני ובין ה.ל.ל, הקשר הסנטימנטאלי. אני מרגיש מחובר לרעיון הרבה יותר משאני מחובר לה.ל.ל ובמידה והייתי חושב שה.ל.ל לא עושה את עבודתו נאמנה, הייתי מרגיש שהוא –מזיק, והייתי הופך מאוהבו לאויבו. ובכל זאת, אני חושב, באמת, שהארגון, כפי שהוא מנוהל היום, לא יכול להתנהל יותר טוב – וארסנל השיפורים שהרבה נושאים על גבם בבואם לה.ל.ל היה, מן הסתם, מתפוצץ מרוב צפיפות לו היה קם ארגון אלטרנטיבי. ה.ל.ל התפתחה במשך שנים והיא היום כפי שהיא היום בגלל הוותק – היא משומנת מאוד. וכיום היא הגוף שיכול לשרת את הרעיון באופן הטוב ביותר – את השיפורים, אם צריך, צריך לעשות בו – הוא קיים כבר – הוא נכסו היחיד של הרעיון, כרגע – הקמת גוף אלטרנטיבי תכה בנכסי הרעיון ותזיק לו. ולכן כואב לי, בכל פעם מחדש, כשאני שומע התמרמרות שמטרתה "מלחמה" – מלחמה במי בדיוק? ברעיון? מותר להילחם בבני אדם, לבקר אותם, אולי אפילו, במקרים אחרים, להחליף אותם, אבל לא לפגוע ברעיון – פגיעה ברעיון בגלל שמשהו בו פגוע, כמוה ככריתת רגלו השנייה של הנכה. בתוך כל הארגון הזה – הרעיון הזה – יש בני אדם, ואתם, ניתן לפתח קשר שאין קשר בינו לבין הרעיון. הם עוזרים לה.ל.ל - עוד לה.ל.ל עוד לה.ל.ל, ועל כך אל תאמר תודה, ופתאום אתה פורח, תופס את מקומו של ה.ל.ל בלבם – ואז הזמן, אמור תודה לאדם שהיטיב עמך. בנינו, מי ילך ל"התנדב" בעמותה – או משמעומם או איש טוב לב – המשועממים מתנדבים, ממצים ופורשים וטובי הלב נותרים בו – כך נוצר המצב כיום, שה.ל.ל מאגד בתוכו מספר רב של אנשים נדירים, שלא ניתן לפגוש בהם ביום יום, סתם כך בעולם. ה.ל.ל הוא גוף, וככזה הוא משתמש בכל מנגנוני הטבע העומדים לרשותו, המסננת האבולוציונית הזו שמותירה בתוכו רק את הטובים ופולטת מתוכו את הרעים. מנגנון שלא ניתן, לצערי, (בהיעדר אלוהים) להודות לו – ניתן, ראוי ולעיתים חובה להודות לאנשים. נראה לי שאם היחס לה.ל.ל יהיה למה שהוא, גוף חזק מאוד שמעוגן חזק במנגנוני ההוויה ואין לו קיום בפני עצמו, ה.ל.ל כגוף, יפסיק לעורר אנטגוניזם בלבם של אנשים שנעזרו בו – האנטגוניזם יתועל כלפי "האנשים" שלא עושים את עבודתם נאמנה, ויחשל את ה.ל.ל כגוף ויתרום לרעיון. מעדות שלי, על פי מה שנחשפתי בה.ל.ל זהו גוף שמנוהל כהלכה באופן מאוד מאוד מרשים שראוי שיהיה למופת בעמותות אחרות. אין בו מקבלי שכר. אין בו אנשים שנמצאים בו כדי "לקבל" מעבר לקבלה הטהורה הטבועה בנתינה – האחרים מקבלים מהר מאוד ועוזבים – משעמם להם... השתתפתי בדיון ביום שישי לפני שלושה שבועות שבו היו מי שטענו שטוב יהיה אם יוכנסו לעבוד בה.ל.ל, כחלק ממנו, אנשים בשכר. התנגדתי לרעיון. קבלת השכר מעקרת את מנגנון הסינון הכל כך אמינה שמחזיקה את ה.ל.ל. לו יצטרפו לה.ל.ל מקבלי שכר, אולי אחדים מהם יעשו עבודתם נאמנה, אך בעוד דורות, אפשר שיתקע בתפקידו איש חסר מוטיבציה שיישאר בה.ל.ל כי זו ה"פרנסה" שלו – בשביל מה אנחנו צריכים אחד כזה בתוכנו?? זהו: שפכתי את לבי...
