התקשורת עויינת? לא אבל...

[אשחר1]

התקשורת עויינת? לא אבל...

לתקשורת לצערנו אין אלוהים! הביקורת שלה איננה עניינית ואיננה אוביקטיבית. המחוייבות שלה בתחומים חיוניים למדינה ולעם אינה קיימת. התקשורת סוגדת לרייטינג ולתפוצה ולכן פונה אל המכנה המשותף הנמוך ומשתמשת באמצעים זולים. התקשורת אינה מחנכת לחשיבה לנאמנות לערכים ולמחוייבות לאומית מפני שרוב מה שהיא מציגה עומד בסתירה גמורה לאלה. פרט לעיתונאים בודדים התקשורת איננה ממלאת תפקיד של כלב השמירה של הדמוקרטיה ומעדיפה רכילות וסנסציות זולות על ביקורת עניינית ועבודת תחקיר רצינית. הפובלציסטיקה בתקשורת הישראלית מתאפיינת בהעלאת גירה ובחזרה על דיעות והערכות מבלי להפגין רעננות ודינמיקה מחשבתית. מערכות העיתונים והעורכים השונים מזלזלים בקוראים שביניהם אנשים שהשכלתם מקוריותם ויכולת החשיבה שלהם עולים על אלה שמפגינים העיתונאים. המקום המוקדש לתגובות קוראים הוא מצומצם ביותר ואינו מאפשר כמעט להציג רעיון שלם, ואילו עמודי המאמרים סגורים לקוראים אלא אם כן הם סלבריטאים. בכל מקרה אין שופטים מאמר לפי רמתו ומקוריותו אלא על פי התואר והמעמד של הכותב. בתקופה האחרונה למדנו שאפילו העיתונות האמריקאית במדינת הממון והביזנס מגלה אחריות לאומית כאשר קברניטיה וצבאה מנהלים מלחמה בטרור באפגניסטן. במדינת ישראל מוכת המלחמות והטרור מסירה מעצמה הציקשורת כל אחריות כזאת ועושה רק את חשבון רווחיה.

 

[muzza]

לא בכל העיתונים המצב דומה

לדוגמה-אמרת שמוקדש מעט מאוד מקום לתגובות קוראים, ב"הארץ" תגובות הקוראים משתרעות על פני כמעט עמוד (עמוד הארצי, לא מעריבי) שלם. אני לא מבין אתה הטענה שלך לפיה "אין שופטים מאמר לפי רמתו ומקוריותו אלא על פי התואר והמעמד של הכותב", במיוחד שממש לפני כן אתה טוען, בטרוניה נדמה לי, ש"מערכות העיתונים והעורכים השונים מזלזלים בקוראים שביניהם אנשים שהשכלתם מקוריותם ויכולת החשיבה שלהם עולים על אלה שמפגינים העיתונאים. המקום המוקדש לתגובות קוראים הוא מצומצם ביותר ואינו מאפשר כמעט להציג רעיון שלם, ואילו עמודי המאמרים סגורים לקוראים אלא אם כן הם סלבריטאים". אז שופטים מאמר, לדעתך, לפי מי שכתב או אותו או לפי הכתוב בו? בעיני התשובה ברורה-התוכן של המאמר יותר חשוב לי מזהות הכותב. אם תומס פרידמן יכתוב מאמר משעמם ובנאלי, ולידו כותב אלמוני לחלוטין יפתיע עם דעה מדוייקת ומקורית. איזה מהאמרים תעדיף לקרוא? אגב, הוויכוח לגבי תפקודה של העיתונות הוא נושא מתוסבך וארוך. רק אציין שב"מעריב" מזמן הפסיקו להתייחס אליו, וב"הארץ" עוד איכשהו מנסים לשמור על הגחלת. כעיקרון, כיום, עיתון הוא מוצר צריכה כמו נייר טואלט.

 

[אשחר1]

כולם!

לתגובות קוראים בהארץ מוקדש אבסולוטית מקום רב יותר מאשר בעיתונים אחרים, אבל לא באופן יחסי לעמודי המאמרים. בכל מקרה המדור תופס בד"כ רק רבע עמוד. אנא נסה לכתוב לאחד מעורכי הארץ בעניין חשוב וכאוב - ותיווכח. הארץ המתיימר להיות עיתון לאנשים חושבים מפרסם מידע שקרי וטענות חסרות שחר האמורות לתמוך בו - אבל לא יפרסם תגובה המוכיחה בעליל את השקר. אין בשום עיתון ובארץ במיוחד שום התיחסות לזכות מוסרית: מאמר של אב שכול שמנסה לעמוד על מהות יום הזיכרון לא הודפס למרות שהייתה בו התייחסות מקורית ואינטילגנטית לנושא שלא טופל כמעט. כדי לשפוט את אמות המידה של העורכים בבחירת החומר שיפורסם צריך להשוות בין מה שפורסם ומה שנדחה בידי קים חומר רב של נמצא רואי לפרסום על ידי עורכי עיתונים שונים וכל אדם אינטיליגנטי שישוה יגלה בקלות שלא רמתם הנמוכה או חוסר מקוריות מנעו את פרסומם. כך לגבי מכתבים למערכת וכך לגבי מאמרים, כאשר פרסום מאמר על ידי מי שאינו בעל תואר ומעמד כמעט אינו אפשרי. חבר טוב שלי איש מדע פרופסור ואיש אשכולות הצליח לפרסם בארץ מאמר שהזים האשמות שוא שהוטחו בחקלאים ע"י עיתונאי שלא העמיק לבדוק ולחקור. השער שנפתח לפרופסור הנכבד לא נפתח לבנו שהוא חקלאי אינטילגנטי המכיר את המטריה טוב מאביו. מאמרים שנכתבו על ידי אדם חסר תואר ובלתי ידוע אשר נקראו בעניין ותרמו למחשבתם של אנשי אקדמיה ואנשים בעלי תפקידים חשובים נפסלים על ידי עורכים בלי קשר לתוכנם מקוריותם ורמתם. פרט למקרים ספורים רוב המאמרים המתפרסמים בעיתונים אינם מחדשים דבר ואינם מגרים את המחשבה. שיחות חולין מקריות עם אנשים שונים תורמות לי הרבה יותר חומר למחשבה או ספקות וצורך לבחון דברים מחדש מאשר המאמרים בעיתון. התקשורת כדבריך הפכה להיות מוצר צריכה כמו נייר טואלט, אבל גם זה נבחן על פי אמות המידה המתבססות על האופן שבו הוא ממלא את ייעודו. הישבן המפונק שלנו אינו סובל עוד את נייר העיתונים הגס ולייעוד אחר ספק אם יצלח. חוסר הרלבנטיות של התקשורת לחיינו והאופן הציני והצבוע שבו היא נוהגת בנושאים רגישים וכאובים מעורר לעתים בחילה(ראה הודעה אחרת שלי בפורום הזה). לא רבים לשמחתי מכירים את השימוש הציני והמכוער שעושה התקשורת בדם הבנים ובדמעות ההורים משום שאלה מתגלים רק לנוגעים בדבר אחרי שהתקשורת אינה מוצאת בהם תועלת.