התקפת בכי ארוכה
זה היה רק עניין של זמן, אני יודעת. לפני כמה ימים פגשתי את הפסיכולוג שלי במקרה בביה"ס בו אני עובדת, אחרי שכמעט 3 חודשים כבר לא ראיתי אותו, מיום סיום הטיפול שלנו. התרגשתי כאילו פגשתי איזה שחקן קולנוע שאני אוהבת.
כן, אני קצת מפגרת בקטעים האלה, מה לעשות, למדתי מזמן להשלים עם זה. ואז חזרתי הביתה, ואני אפילו לא זוכרת את רצף המחשבות, אבל מצאתי את עצמי יושבת על הרצפה במטבח ובוכה על התחושה הזו שאין לי את המשפחה שלי, או אפילו את החלק האקטיבי שלה. אין לי את אימא שלי או את אבא שלי שאני יכולה להתקשר אליהם ולרכל איתם, לספר להם, להציק להם, שהם יציקו לי.... ויש לי את בעלי, שזה נפלא, אבל זה כל כך לא במקום. אח שלי הוא גם פה, אני לא שוכחת אותו לרגע, אבל היחסים שלנו מעולם לא היו כאלו שאני מתקשרת אליו ומרכלת איתו על כל מיני דברים. לנו יש שיחות אחרות, וזה טוב, אבל אני חסרה את השיחות הספציפיות האלה שהיו לי עם הוריי- ובעיקר עם אימא שלי. ואז הגיע אתמול, ובו בחורה רביעית סיפרה לי בסוד שהיא בהריון, ושלוש מתוך הנשים האלו הן חברות- מי יותר ומי פחות. ואז ראיתי משהו כמו 10 דקות מהסרט ימי שלישי עם מוריי, סרט המבוסס על ספר מצליח שטרם קראתי אבל אני שמעתי עליו כל כך הרבה שאני מרגישה שאני כבר קראתי אותו. מי ששיחק את מוריי היה ג'ק למון, שאין כמוהו בכל העולם, גם לא קווין ספייסי האהוב עליי מכולם. ג'ק למון היה שחקן בחסד עליון ואיש מקסים שמשהו כמו 99% מהוליווד העריצה אותו. ואני מצאתי את עצמי ממררת בבכי ב-ט-י-ר-ו-ף מהקצת שראיתי מהסרט הזה. היו שם מראות שכבר לא ראיתי כמעט שנתיים, מראות שהחזירו לי את מראות אבא שלי כאדם חולה ומרותק למיטה, שלא יכול לעשות את הדברים שהוא אוהב לעשות, שהתרופות והכאב מטשטשים לו את המוח הגאוני שלו וזה פשוט קשה לחשוב. ואני מודה שאני פשוט התפרקתי לרסיסי רסיסים. ומשם זה המשיך: בכיתי על אימא שלי, בכיתי על אבא שלי, בכיתי על העובדה שאני אעבור הריון לבד (עוד לא בהריון, כשאהיה אספר), ובעיקר בכיתי על העלבון הזה. אני פשוט נעלבת כל פעם שאני חושבת שההורים שלי מתו. מכל ההורים בעולם- דווקא שלי?! למה זה טוב??? ואז התחלתי לכעוס: כעסתי על אימא שלי שהחליטה שצריך למות כשהייתה תקופה קשה כמשפחה, כעסתי על אבא שלי שתמיד- לאורך שנים- התווכח איתי על הסיגריות הארורות האלו ושהן בסוף אלו שגרמו לו לסרטן, כעסתי על היקום/אלוהים/כוח עליון/מה שזה לא יהיה על שאבא שלי היה צריך לעבור כזה סבל, על זה שאהובי לא באמת הכיר את אבא שלי ואבא שלי לא באמת הכיר את אהובי, על אימא שלי אני בכלל לא אתחיל לדבר בעניין זה- חצופה כזו, סוף סוף יש לי אהבה כל כך גדולה והיא לא פה לחלוק את זה איתי?! מה זה החוסר אחריות הזו?! וכעסתי כמובן על הבנות האלה עם האימהות שלהן שמלוות אותן בהריון ויהיו איתן, ויעשו להן, ויקנו להן, ויחזיקו להן את היד, ויהיו סבתות. איחס. ובעיקר כעסתי על העלבון הזה. בכיתי ובכיתי כל כך הרבה זמן, כבר הרבה זמן לא בכיתי ככה. ואז הייתי כל כך מותשת, וכאב לי הראש אז הלכתי לישון מוקדם. אין לי מעבר לזה הרבה מה להגיד. סלחתי להורים שלי עם המון דברים- חלקם טיפשיים וחלקם היה לי קשה לסלוח להם, אבל לשמחתי אני יכולה לומר שסלחתי להם עוד בחייהם. רק על דבר אחד אני בחיים לא אסלח להם. על זה שהם מתו. על זה אני באמת לא יכולה לסלוח.
זה היה רק עניין של זמן, אני יודעת. לפני כמה ימים פגשתי את הפסיכולוג שלי במקרה בביה"ס בו אני עובדת, אחרי שכמעט 3 חודשים כבר לא ראיתי אותו, מיום סיום הטיפול שלנו. התרגשתי כאילו פגשתי איזה שחקן קולנוע שאני אוהבת.
