התקפי עצבים..
שלום עינת.. פעם ראשונה שאני פה בפורום. רציתי להתייעץ איתך בנושא- התקף עצבים.. אני לא כ"כ יודעת מאיפה להתחיל אז אני מקווה שלא ייצא לי מבולגן.. יש לנו בן- שילה, בן 3 וחצי.. הוא ילד רגיש מאוד ויש אומרים שהוא קצת מפונק.. היו לו בעבר (בערך בגיל שנתיים וחצי) התקפי עצבים, בהם הוא היה צורח, מרביץ, בועט, נושך.. אם היינו נותנים לו מוצץ הוא היה נושך אותו חזק וזורק אותו.. זה לא היה עוזר לו! ממש אי אפשר היה להתקרב אליו. מצד שני- כשהיינו עוזבים אותו, אומרים לו שזה לא נעים לנו והולכים הבכי והצרחות היו מתגברים. והוא מסוגל לבכות הרבה, בערך שעה, שעה וחצי.. (גם כשאנחנו לידו ומנסים להרגיע אותו) הוא עקשן. ייחסנו את התקפי העצבים האלה לגיל שנתיים האיום, חשבנו שהוא בודק את הגבולות שלנו ועמדנו עליהם בלי לוותר! ההתקפים החזקים עברו עם הזמן, הוא למד להגיד את רצונו בצורה נעימה יותר ובנחת והוא נהיה ילד רגוע יותר. לא מזמן הוא זרק את המוצץ, מרצונו, אחרי הכנה ארוכה ממש, בהדרגתיות איטית מאוד.. הוא קיבל על כך מלא מתנות, היה מאושר שהוא ילד גדול וסיפר לכולם! יום אח"כ הוא בכה על כך אבל זה עבר לו.. בשבועיים האחרונים חזרו התקפי העצבים, הם יכולים להתחיל ממשהו שהוא רוצה ואנחנו לא מסכימים, ממכה שהוא קיבל.. והיום בבוקר הוא פשוט קם בחמש בבוקר והתחיל לבכות! הוא מתחיל לבכות בצורה שזה ממש בולט שהוא מכריח את עצמו לבכות, רואים שזה לא בכי טבעי, ממש רואים את זה.. וזה ממשיך בבעיטות למי שמעיז להתקרב, זריקת צעצועים או כל מה שנמצא לידו, שבוע שעבר הוא הפך שידה שלמה של צעצועים.. אם נגמרים לו הדברים לזרוק הוא מוריד את הבגדים שלו וזורק.. הוא בועט בקיר, בדלת, פותח וטורק את הדלת שוב ושוב.. זה ממשיך בצרחות מטורפות (הוא כבר צרוד), אם אני מתקרבת אליו הוא מנסה להחליט כל מה שיקרה- "אל תעמדי שם" "אל תדברי אליי ככה!" "אסור להגיד את זה" ועוד ועוד המצאות!! ואני מצד שני אומרת לו שהוא לא מחליט.. זה יכול להמשך שעה, לעכב אותנו ביציאה לעבודה או סתם להעכיר יום שלם.. ניסינו כל מיני דברים- החל מלהתעלם ולחכות שהוא יפסיק, ניסינו להיות הכי רכים שבעולם, לחבק, ללטף וכו', חטפנו מכות!, ניסינו לקחת אותו החוצה להרגע ברגע שהוא מתחיל לבכות, אבל הבכי חזר איך שנכנסנו הביתה והוא שוב רצה משהו שאנחנו לא הרשינו.. אנחנו אובדי עצות כבר איך להתייחס לזה.. אנחנו מחבקים אותו מלא, משבחים אותו על התנהגות טובה בלי סוף, נותנים הפתעות על התנהגות טובה.בנוסף- בשישי שבת הוא התנהג ממש יפה!! כאילו הוא מעולם לא היה עצבני!! היה כ"כ כיף! הגננת בגן אומרת שהוא ילד כ"כ טוב בגן! מקשיב, מתנהג יפה לחברים.. משתתף בשעת ריכוז! רק כשהוא מקבל מכה או שחוטפים לו משהו, הוא מתחיל לבכות חזק חזק בלי קשר בכלל למכה שהוא קיבל, שזו ההתמודדות שלו. היא לוקחת אותו לידה ומרגיעה אותו וזהו.. אני לא חושבת שזה רק בגלל המוצץ, עקב כך שגם לפני שהוא זרק את המוצץ היו לו כמה התקפים.. בקיצור- אני כבר לא יודעת מאיפה זה מדיע, למה ואיך להתמודד עם רגעים כאלה!!! נגמרו לי הכוחות! עצות חכמות יתקבלו בברכה.. עוד משהו- יש לשילה אחות קטנה בת שנתיים, בד"כ הם חברים ממש ממש טובים!! כשהיא רואה אותו ככה היא נבהלת.. חוצמזה שאני מתה מפחד שהיא לומדת את ההתנהגות הזו ממנו.. ברור לי שכן כי היא עומדת ובוהה בו. אנחנו מנסים להרחיק אותה בזמן שהוא ככה, אבל לפעמים אני איתם לבד בבית ואין כ"כ אפשרות! איך מונעים ממנה ללמוד התנהגות כ"כ לא טובה?! תודה רבה רבה!!
שלום עינת.. פעם ראשונה שאני פה בפורום. רציתי להתייעץ איתך בנושא- התקף עצבים.. אני לא כ"כ יודעת מאיפה להתחיל אז אני מקווה שלא ייצא לי מבולגן.. יש לנו בן- שילה, בן 3 וחצי.. הוא ילד רגיש מאוד ויש אומרים שהוא קצת מפונק.. היו לו בעבר (בערך בגיל שנתיים וחצי) התקפי עצבים, בהם הוא היה צורח, מרביץ, בועט, נושך.. אם היינו נותנים לו מוצץ הוא היה נושך אותו חזק וזורק אותו.. זה לא היה עוזר לו! ממש אי אפשר היה להתקרב אליו. מצד שני- כשהיינו עוזבים אותו, אומרים לו שזה לא נעים לנו והולכים הבכי והצרחות היו מתגברים. והוא מסוגל לבכות הרבה, בערך שעה, שעה וחצי.. (גם כשאנחנו לידו ומנסים להרגיע אותו) הוא עקשן. ייחסנו את התקפי העצבים האלה לגיל שנתיים האיום, חשבנו שהוא בודק את הגבולות שלנו ועמדנו עליהם בלי לוותר! ההתקפים החזקים עברו עם הזמן, הוא למד להגיד את רצונו בצורה נעימה יותר ובנחת והוא נהיה ילד רגוע יותר. לא מזמן הוא זרק את המוצץ, מרצונו, אחרי הכנה ארוכה ממש, בהדרגתיות איטית מאוד.. הוא קיבל על כך מלא מתנות, היה מאושר שהוא ילד גדול וסיפר לכולם! יום אח"כ הוא בכה על כך אבל זה עבר לו.. בשבועיים האחרונים חזרו התקפי העצבים, הם יכולים להתחיל ממשהו שהוא רוצה ואנחנו לא מסכימים, ממכה שהוא קיבל.. והיום בבוקר הוא פשוט קם בחמש בבוקר והתחיל לבכות! הוא מתחיל לבכות בצורה שזה ממש בולט שהוא מכריח את עצמו לבכות, רואים שזה לא בכי טבעי, ממש רואים את זה.. וזה ממשיך בבעיטות למי שמעיז להתקרב, זריקת צעצועים או כל מה שנמצא לידו, שבוע שעבר הוא הפך שידה שלמה של צעצועים.. אם נגמרים לו הדברים לזרוק הוא מוריד את הבגדים שלו וזורק.. הוא בועט בקיר, בדלת, פותח וטורק את הדלת שוב ושוב.. זה ממשיך בצרחות מטורפות (הוא כבר צרוד), אם אני מתקרבת אליו הוא מנסה להחליט כל מה שיקרה- "אל תעמדי שם" "אל תדברי אליי ככה!" "אסור להגיד את זה" ועוד ועוד המצאות!! ואני מצד שני אומרת לו שהוא לא מחליט.. זה יכול להמשך שעה, לעכב אותנו ביציאה לעבודה או סתם להעכיר יום שלם.. ניסינו כל מיני דברים- החל מלהתעלם ולחכות שהוא יפסיק, ניסינו להיות הכי רכים שבעולם, לחבק, ללטף וכו', חטפנו מכות!, ניסינו לקחת אותו החוצה להרגע ברגע שהוא מתחיל לבכות, אבל הבכי חזר איך שנכנסנו הביתה והוא שוב רצה משהו שאנחנו לא הרשינו.. אנחנו אובדי עצות כבר איך להתייחס לזה.. אנחנו מחבקים אותו מלא, משבחים אותו על התנהגות טובה בלי סוף, נותנים הפתעות על התנהגות טובה.בנוסף- בשישי שבת הוא התנהג ממש יפה!! כאילו הוא מעולם לא היה עצבני!! היה כ"כ כיף! הגננת בגן אומרת שהוא ילד כ"כ טוב בגן! מקשיב, מתנהג יפה לחברים.. משתתף בשעת ריכוז! רק כשהוא מקבל מכה או שחוטפים לו משהו, הוא מתחיל לבכות חזק חזק בלי קשר בכלל למכה שהוא קיבל, שזו ההתמודדות שלו. היא לוקחת אותו לידה ומרגיעה אותו וזהו.. אני לא חושבת שזה רק בגלל המוצץ, עקב כך שגם לפני שהוא זרק את המוצץ היו לו כמה התקפים.. בקיצור- אני כבר לא יודעת מאיפה זה מדיע, למה ואיך להתמודד עם רגעים כאלה!!! נגמרו לי הכוחות! עצות חכמות יתקבלו בברכה.. עוד משהו- יש לשילה אחות קטנה בת שנתיים, בד"כ הם חברים ממש ממש טובים!! כשהיא רואה אותו ככה היא נבהלת.. חוצמזה שאני מתה מפחד שהיא לומדת את ההתנהגות הזו ממנו.. ברור לי שכן כי היא עומדת ובוהה בו. אנחנו מנסים להרחיק אותה בזמן שהוא ככה, אבל לפעמים אני איתם לבד בבית ואין כ"כ אפשרות! איך מונעים ממנה ללמוד התנהגות כ"כ לא טובה?! תודה רבה רבה!!