התקפי כעס ובכי

[נוני 75]

התקפי כעס ובכי

האפרוח בן שנה ותשע -כמעט חצי שנה איתי. בחודש האחרון הוא יותר מילל, אומר את המילה לא בכל הזדמנות וכועס כשהוא לא מקבל את מבוקשו. לפני שבועיים התחיל גן, יחסית השתלב שם מהר וטוב .. אני משערת שבבית יוצאים התסכולים והפחדים.
התקפי הבכי מחמירים -מסרב להיכנס לעגלה בכל יציאה ואנחנו מסיימים במאבק.
רוצה משהו מהמקרר שלא מקבל( יש עדיין אישוי גדול סביב אוכל) וצועק -די, בואי, ומנסה "לשכנע אותי" להביא לו את מבוקשו. (זה יכול להיות בקבוק שתייה גדול שהוא רוצה שאפתח לו)

אני עומדת אובדת עצות מול הבכי, הסצינות בבית ובחוץ. מנסה לשים גבולות היכן שחשוב לי והיכן שפחות לתת לו .


קשה לי לראות האפרוח בוכה כל הזמן.

תודה מראש

 

[fatfat]

ראית פעם ילד בגיל זה שלא צורח ברגע

שאומרים לא לא?

גיל שנתיים נקרא גם גיל המרי. כל דבר "לא" או "לא רוצה", כל דבר "אני לבד". זהו שלב התפתחותי חשוב שמאפיין מעבר מהתינוק שתלוי באם/דמות מטפלת שתעשה בכל בשבילו לפעוט יותר אוטונומי שרוצה לעשות יותר ויותר דברים בכוחות עצמו. שלב זה שלב שאופייני לכל הילדים. ככל שלילד יש פחות שפה מילולית ביטויי ההתנגדות הפיזיים יכולים להיות יותר חריפים (צרחות, השתטחות על הריצפה וכו') כי זו הדרך להביע מחאה.

אצל ילדים שאומצו לאחרונה לעיתים ביטויי הזעם חזקים יותר כיוון שהילד שעד לאימוץ חי במשטר נוקשה של בית הילדים כשמגיע למשפחה חווה הרבה יותר חופש, פתאום יש לו דברים שהם רק שלו ולא צריך לחלוק עם כל הילדים, פתאום יכול לבטא את רצונו ויש מי שנענה לו. ואז הרבה יותר קשה לו כשמנסים להציב לו גבולות.

הדרכים להתמודד עם זה הן מצד אחד לשקף את הכעס (זה מכעיס/מרגיז שאי אפשר... שלא מקבלים.), אך לא להיבהל מהכעס/צרחות בכי ולא להיכנע להן, בו זמנית לנסות להסיח את דעתו ולעניין אותו בדבר אטרקטיבי אחר. ובזמנו היו פעמים (לא הרבה) שנקטתי בשיטת הפרדוקס, דהיינו באתי אליהן בהפוכה. נניח עכשיו אני לא מסכימה שתיכנס לעגלה וכיוון שזה שלב המרי ישר ירוץ לעגלה ואם אינו יודע עדיין לעלות ולרדת ממנה לבד, ידרוש שתשימי אותו בעגלה.

והנחמה היא שזה שלב שעובר.

 

[יסמין@]

הבאת 2 דוגמאות

1. לא רוצה להיכנס לעגלה - לא צריך. לשם מה מאבק? לא נכנס לעגלה - לא יוצאים מהבית.
2. לא הבנתי את הסיפור עם הבקבוק. הוא מבקש לשתות ושתפתחי לו בקבוק ואת מסרבת? נראה לי שכדאי לתת לו לשתות כשהוא מבקש (אלא אם סיפרת סיפור חלקי)

לדעתי, כדאי להחליט מה באמת באמת באמת חשוב (כל מה שעלול לסכן את החיים או את הבריאות) לבין מה שהרבה פחות חשוב או לא חשוב ואז אין צורך או טעם לסרב. החליטי מה הכי חשוב לך, ועל כל השאר תסכימי במאור פנים.

וזה מאוד משמח שהוא אומר לא, זה אומר שההתפתחות שלו נורמטיבית ושהוא מרגיש מספיק בטוח לבטא את עצמו. בחיים חשוב ללמוד לומר גם לא. חשוב מאוד.

 

[נוני 75]

אפרט את הדוגמאות

1. לגבי העגלה, מדובר גם בפעמים שצריך ללכת לגן, ואם נעשה זאת ללא עגלה, זה יקח הרבה זמן. במקרה הזה אני לא יכולה לא לצאת מהבית. או כשאני צריכה ללכת איתו לקניות ....
2. לגבי הבקבוק- התכוונתי שהוא פתאום רוצה לקחת משקה מוגז גדול ולפתוח אותו. כי זה מסקרן אותו. זה יכול להיות לצורך העניין לנסות לפתוח קופסאות עם אוכל רק בשביל לפזר בבית וכו. אני יודעת שזה עניין פעוט ואני לא צריכה בכלל לפתוח בשבילו בכל פעם את המקרר -אבל הצרחות והבכי... בכל פעם מחדש.

ותודה על התגובה

 

[טליה מספרד 1]

ברוכה הבאה לגיל שנתיים הנפלא

ואני אתחיל בנחמה- זה עובר!
ורק אחרי שזה עובר אפשר לשבת עם חיוך מאוזן לאוזן ולהזכר בכאוס הזה בערגה

הצבת גבולות עיקשת היא קשה אבל לא רק שהיא עובדת היא גם מעצבת ילד שיודע מה מותר ומה אסור
וכדי שלא תשימי אותו בכל השעות שלכם יחד ב"נוטי סטפ" לפני שאת מתחילה לכעוס חישבי כמו שהציעה לך יסמין אם זה שווה את זה, אם זהו באמת גבול שאת רוצה להציב
לפעמים הגבול יכול להיות גם פיסי- העמדת מחסומים בכניסה לחדרים אסורים, אנחנו למשל נעלנו מבחוץ את חדרי האמבטיה כדי שלא תהיה לו גישה אליהם, בשלב כלשהו הרמנו כל דבר בר סיכון ונשארנו עם סלון שיש בו ספה משחקים וטלויזיה, במטבח העברנו את כל הכלים השבירים והחומרים הנוזלים לארונות עליונים ואחסנו רק דברים שיכולנו להרשות לו לשחק ולהרעיש בהם וכך למעשה מיגרנו לפחות מחצית מה"תלונות"
את אלו שלא יכולנו עשינו לפעמים בבכי, לפעמים בהסבת תשומת ליבו (הנה ציפור...) בהתעלמות או במשחק (הדרך ה"הפוכה" שהציעה פאטפאט עדיין עובדת אצלנו גם כשהוא מבין את ההומור שבה)

את צריכה להבין שהוא לא עושה לך דווקא, לחזור על זה כמו מנטרה בכל פעם שזה קורה, לזכור שהוא מתנהג הכי בריא שיכול להיות, שהוא יודע שאיתך הוא יכול להתפרק ולא לרצות אותך- אלו הן מחשבות שהיו מרגיעות אותי ויכולתי לגשת בשיא הסבלנות ו/או האסרטיביות אליו

בהצלחה
ושוב- זה משתפר ועובר

 

[טליה מספרד 1]

ושכחתי-

כחלק בלתי נפרד מהצבת גבולות צריך גם סדר יום קבוע וברור
למשל- קמים בבוקר מצחצחים שיניים, מתלבשים, אוכלים, נכנסים לעגלה
אפשר גם להכין אותו לקראת "אירועים נפיצים", ובשעת הלילה להזכיר לו את מה שהולך לקרות בבוקר
אנחנו היינו מאוד מאוד עקביים עם סדר היום, זה עזר באותה התקופה
ולאחר התקופה הזו (אצלנו היא עברה כשהתחיל לדבר ברור בסביבות גיל 3.5) זה נשאר כנכס- אין ויכוחים ידוע וברור לו מה עושים כמעט בכל שעה.

וטיפ קטן שאני מיישמת מאחת ההרצאות של מיכל דליות- על דברים שאסור לא צריך לחפור יותר מידי, אלא להיישיר מבט ולאמר אני לא מרשה! זה יקלט מהר וטוב יותר מאשר אם נסביר למה ואיך, לכשירגע/יגדל אפשר לשבת ולהסביר למה אסור, אבל בשעת מעשה לא להכנס לזה.

 

[נוני 75]

תודה על התגובות ! אני חושבת שיש פה מעבר

כי מתחילים התפרצויות בכי גם אחרי "כן" וכשהוא מקבל את מבוקשו. היום למשל -קם בבוקר, ואחרי החיוך הרגיל , פתאום השתטחות על הרצפה ובכי. מקבל את שרוצה. ובוכה. ואני אובדת עיצות.
אני חושבת שלגן יש חלק -שם הוא מתנהג יפה ומשתלב, ובבית זה מתפרץ. הוא רק התחיל גן לפני שבועיים (ברוטו).. ובחזרה מהגן, חיוך גדול, מגיעים הבייתה, וההתנהגות משתנה. משהו עובר על הילד שלי ואני לא יודעת מה

ותודה על החיבוקים

 

[חייכנית2]

הי נוני

כתבת "שם [בגן] הוא מתנהג יפה ומשתלב,ובבית זה מתפרץ".
בפורום תמיד כותבים על הילדים.
אבל בתוך הקשר איתם יש גם באופן משמעותי אותנו-ההורים. כל ילד הוא אחר,כל הורה הוא אחר,וכל קשר הוא אחר.
הילד שלך מתנהג בבית כשפת תקשורת א י ת ך לאו דווקא כעיבוד רגשותיו משעות הגן.
חשוב שתראי יותר בזכוכית מגדלת מתי הוא עושה את מה שעושה,מה קורה לך מבחינת הסבלנות אליו ובכלל הרגשות כלפיו . הרי כל השינוי הוא אינטנסיבי מאד לא רק אצלו אלא גם אצלך במעבר מלא -אמא לאמא במשרה מלאה ,שאסור לה להגיד "פוס".אף לרגע לתפקיד האימהי שלה...יכול להיות שכדאי לקחת מה שקרוי "הדרכת הורים" שזה בעצם הרבה יותר רחב מהמילה "הדרכה".

 

[עכשיותורי]

מצטרפת לשאלה

אותו הגיל . שנה ועשר, חודש אצלי
ילד מאד אנרגטי סקרן וקסום
החלטתי להתעקש על ענייניי בטיחות בלבד - מכשירי חשמל, חוטי חשמל , נקודות חשמל גז ותנורים
נקודות החשמל הלא פעילות מכוסות אלא שהוא שולף תקעים משקעים על מנת לגלות את החורים מאחור כדי לנסות לדחוף לשם עפרונות וכו..

היום הוא ניסה באמצעות עיפרון להפריד את הפלסטיק של נקודת החשמל מהקיר..
נושא התנור והגז ממש בעיתיים, כשאני במיטבח הוא כמובן רוצה להיות לידי והוא חוזר לדחוף ידיםם שוב ושוב. בגז אני משתמשת רק בלהבות האחוריות ומהטוסטר אובן כבר נכווה (קלות) וכלום לא עוצר אותו. אני מנסה להיות עם העיניים עליו כל הזמן אך לעיתים הוא זריז מעיניי...

ההבעה האסרטיבית (שמצליחה לעצור אותו מלרוץ מהגינה לכביש) לא עוצרת אותו בבית
התחלתי להכניס אותו ללול לדקה כל פעם שעושה אחד מהמסוכנים (אולי צעיר מדי לזה???)
אבל שום דבר לא עוזר, ברור שהוא יודע שזה אסור משום שבודק את תגובתי כשמתקרב לאזורים המסוכנים
הילדון מאד פיקח מאד מאד סקרן שאינו חושש מסכנות גם אם נפל/ נחבל/ נענש/ננשך

וכשלא מקבל מבוקשו משתטח על הרצפה לעיתים מטיח ראשו ברצפה (פעם-פעמיים) להטיח את המוצץ ברצפה ומסוגל להמשיך לבכות זמן רב (ניסיתי לתת לו להרגע בלי לתת מוצץ או להרים על הידיים אבל הוא מסוגל פשוט להמשיך ולהמשיך ולהמשיך, ניסיתי לצאת מהחדר, ניסיתי לשבת לידו עם לדבר איתו, בלי לדבר איתו וכל וריאציה אחרת...)

אמנם מדובר רק בחודש אך בנושאים אחרים הוא מגלה עקומת לימוד מהירה מאד וכאן נראה ששום דבר לא משנה וכנראה משהו בהתנהלות שלי בנושא הזה שגוי

בשאר ורוב הזמן מדובר בנסיך אמיתי, מחבק (בקצרה) ומנשק, מלא רגש, מלא הומור, סקרן, תיקשורתי מאוד, יודע לשבת לשחק אפילו 10-15 דקות.
אני מוציאה אותו החוצה כמה שיותר גם כדי שישחרר אנרגיה אבל גם כי בבית קשה לי לשמור עליו

היה שבוע של ביעותי לילה קשים שחששתי שנובעים מהצטברות התיסכול שלו אבל זה עבר

אז:
האם מוקדם מדי להעניש? (דקה בלול, אוטוטו בן שנתיים) ואני הייתי בטוחה שאהיה אמא לא מענישה...
רעיונות?

 

[KallaGLP]

אני חושבת שלמילה "עונש"

יש קונוטציות שליליות (לדעתי לא תמיד בצדק, אבל זה כבר לדיון אחר). אז אל תחשבי על ההכנסה ללול כעל עונש, אלא כעל אמצעי בטיחות. ובכלל, אני יודעת שזה קשה, אבל לא להתרגש מבכי. במצבים שבהם את מאמינה שיש למנוע ממנו פגיעה עצמית או פגיעה באחרים, פשוט להאמין בעצמך ובכך שזו לא רק זכותך אלא גם חובתך לפעול ככה. אני לא מאמינה שהבכי גורם נזק לילד או גורם לו לביעוטי לילה. להפך, להניח לו לשחק עם החשמל או הגז מסכן אותו הרבה יותר. תזכרי שמרד ובכי סביב גיל שנתיים זו תופעה די אוניברסאלית ומוכרת ולא לחינם יש המכנים את הגיל הזה "גיל שנתיים הנורא". זה גם לא בהכרח קשור לאימוץ (אצלנו דווקא חלק מהילדים הביולוגיים עברו את הגיל הזה הרבה יותר קשה מאשר הילדה המאומצת, שכמעט ולא היו לה התקפי טנטרום מסוג זה, וגם אם היו - היו קצרים מאוד, וזאת בניגוד לבן הביולוגי בן גילה, שהיה נכנס לטנטרומים ארוכים על ימין ועל שמאל.) והכי חשוב לזכור שמתישהו זה עובר.

 

[סביון1]

באמת למה להתיחס ללול כעונש?

אם, למשל, הוא רוצה להיות איתך כשאת במטבח, אולי את יכולה לגרור לשם את הלול ולתת לו להיות איתך ועם זאת לא לסכן את עצמו. שימי לו בלול כמה קערות וכפות פלסטיק או כל מה שיכול לענין אותו מבלי לסכן.

אני חוזרת וממליצה לכל למי שנמצא שם, בגיל שנתיים הנורא או עומד להיות שם - לכו לסדנת הורים. זה נותן המון, הרבה יותר מטיפ בודד שתקבלו פה ושם. יש סדנאות מוזלות במתנ"סים. אני אישית ממליצה על הסדנאות של מכון אדלר (גם הם לפעמים מגיעים למתנ"סים).

 

[טליה מספרד 1]

אני מבדילה בין חודש לחצי שנה יחד

חודש זה עדיין בגדר "הסבר פנייך לתייר"
למרות האינטנסיביות שבקשר שנרקם ביניכם, זהו עדיין תהליך של הרקמות הקשר, עדיין תהליך של הכרות עם העולם החדש שנגלה לעיניו ולידיו הסקרניות וכמובן ביסוס הקשר ביניכם יצירת האמון והיכולת לסמוך עלייך ולמצוא אצלך את הנחמה
התהליך הזה יותר חשוב מאוכל מבושל, מבית נקי או מכביסה מקופלת
לפעמים הסקרנות הזו מגיעה משיעמום מכך שלרגע (אחד ויחיד) שלא משחקים יחד שלא שרים יחד שלא מקשקשים יחד, ללמד וללמוד לעשות ולהיות יחד להתכרבל מול הטלויזיה או לקפוץ על המיטה- שהזמן יחד הוא כיפי

לדעתי זה לא הזמן לחנך ולא הזמן להציב גבולות, כמו שציינתי קודם אנחנו הרמנו לאט לאט כל דבר ש"הפריע" לו או שגרם לו לסכנה, בדברים בלתי ניתנים לתזוזה כמו תנור נתנו לו להתקרב ולהרגיש, מדפים תחתוניים בארונות הכילו רק דברים שיכול היה לשחק בהם (בארונות הבגדים שמנו שם את השמיכות והסדינים) זה עובר... אבל החויה הראשונית של שניכם תשאר מתוקה יותר
ועיצה פרקטית
את מטלות הבית כדאי לעשות בזמן שישן, אותי הציל מנשא גב- הייתי עושה כמעט הכל כשהוא על הגב שלי, אני לא הכנסתי אלי הביתה לול בגלל שראיתי ששם שהה כמעט את כל שעות הערות שלו בבית הילדים, אין לך מחסום ריגשי עם הלול נסי להפוך אותו למקום כיפי עם משחקים וספרים קשיחים וכך תוכלי גם לצחוק ולשיר לו וגם לטפל בארוחת הצהריים/ערב

בהצלחה וברכת ימים קלים ומחויכים יותר

 

[KallaGLP]

זה הגיל שבו הרוב הגדול של הילדים

מתנהגים ככה. לא כולם, אבל הרוב. צריך בעיקר הרבה סבלנות ולא לוותר במקומות שלדעתך חשוב לא לוותר כי התוצאות אינן נוחות לך או גורמות נזק לו, לך או לסביבה. נכון, זה קשה מאוד, אבל זה פשוט שלב שחייבים לעבור. אז הוא יבכה, אז מה? לא נעים, לא נורא. אם הוא יראה שאת לא מתרגשת מהבכי שלו, יש סיכוי שהוא יפסיק עם ההתנהגות הזאת יותר מהר מאשר אם הוא יראה שזו דרך יעילה להשפיע עלייך ולגרום לך לעשות את מבוקשו.

 

[אוריתפלד]

אני בעד לחבק ולהיות שם בשבילו אך לא להיכנע

לבקשתו, אם לדעתך היא לא נכונה ולא מתאימה.

התקפות זעם אופייניות לגיל.
עם זאת צריך לזכור שהמתוק שלך התחיל גן רק לפני שבועיים ולא קל לו שם וכן שהוא ילדון מאומץ.

אני מאמינה שהתקפי הזעם מביעים לעיתים כאב גדול: תסכול, בדידות, פחדים שמתקיפים מבפנים, תחושה שאין לי אף אחד שבאמת מבין אותי ועוד ועוד. תחושות קשות שחלקן קשור גם לאימוץ.
לכן לדעתי מאד חשוב להעביר תחושה לילד שאת שם בשבילו: לא להתרגש, לא לכעוס, לא לדחות וגם לא להתעלם (למרות שהתעלמות תכחיד את ההתנהגות הכי מהר).
פשוט לחבק, להכיל, להגיד: אני מבינה כמה קשה לך עכשיו, אמא אוהבת אותך
או: אני מבינה כמה אתה רוצה X אבל כרגע אי אפשר (בלי כעס)

זה נורא קשה ליישם את זה כי התקפי הזעם והבכי האלו נורא מאיימים עלינו כהורים ואז הנטייה היא או לכעוס או להתעלם או לרצות ולתת את מה שבגללו פרץ ההתקף.

צריך המון אורך רוח וסבלנות. בסוף זה עובר.
לילדים המתוקים שלנו הכי חשוב להרגיש שאנחנו איתם גם במקומות החשוכים האלו, הבודדים והנטושים. שאנחנו מקבלים אותם גם עם הזעם.
בהצלחה!