התקפי זעם - יש מדריך?

[הילהל]

התקפי זעם - יש מדריך?

אנחנו רשמית ב"גיל שנתיים הנורא". זה התחיל לפני שבועיים וזה כנראה לא הולך לשום מקום - התקפי זעם. ממש "לפי הספר" - עם בכי וצרחות, המרחות על הרצפה, בעיטות וחבטות, וחוסר אפשרות לשמוע לקול ההיגיון. רוצות דוגמא? אני אמשח לספר! אתמול יונתן נכנס איתי לטוש בשעה מאוחרת. הסברתי לו שבשעה הזו כבר אין מים חמים - לכן מיד אחרי הטוש יוצאים. אין אמבטיה. עזר לי? לא! יונתן חזר לחדר האמבטיה, השליך את המגבת, נכנס לאמבטיה - ונכנס להתקף! עד שהפנים האדימו מהבכי והגוף הכחיל מקור. כל "טריק" שניסיתי (רובם מהספר של "איך לדבר...") לא עבד. הוא נרגע בזמן שדיברתי, הקשיב, ואז צרח "לא! תחזירי לי את המים! לכי מכאן!!!!!!!!!!!!" ומיאן לזוז. בסוף נאלצתי, לפי האסכולה הישנה והטובה, לתת לו לשבת שם ולבכות עד שימאס לו. וכל הזמן הזה ישבתי בסלון עם לב כואב. בעלי הסביר לו שאנחנו בסלון ושברגע שהוא ירצה הוא יכול לבוא ולקבל חיבוקים ונשיקות. אחרי קרוב לחצי שעה הוא יצא, עטוף במגבת, התיישב על בעלי, וקיבל את מה שהובטח לו. זו דוגמא אחת. כל יומיים יש אירוע בסגנון. מה עושים לכל השדים והרוחות?

 

[theG]

יעזור לך אם אומר לך

שגם אצלי זה כך? אוליי צרת רבים חצי נחמה....

 

[צימעס]

אולי הייתי (אם הוא רוצה) יושבת אתו.

לנו היתה תקופה קצרה יחסית (חודשיים-שלושה) של צרחות, רוב הפעמים היו במצבים שפשוט לא הבנו אותה. (זה לא בדיוק כמו אצלכם) מה שעשיתי במצבים אלה היה לשבת אתה, לחכות שתרגע (אם הייתי הולכת ממנה היא היתה באה לשכב על הרצפה ולבכות לידי, אז כשהבנתי את זה הפסקתי ללכת). אחרי שהתעשתה, בד"כ קמה, נתנה לי יד, והראתה לי מה היא רוצה. (השמחה וההקלה שלי בכל פעם שאירוע כזה נגמר והיא הראתה לי, מפויסת לחלוטין, מה היא רוצה היו עצומות!) מקום אחד בו היו הרבה מריבות באותה תקופה הוא האוטו - היא פשוט לא רצתה להכנס לאוטו! בכלל! היתה מונעת ממני לפתוח את הדלת, אפילו באותה תקופה הפסקנו לנסוע כמעט (הורדנו לנסיעה אחת בשבוע - סיבוב אחד של כל הסידורים ההכרחיים) - כדי להוריד את מספר הפעמים בהם רבים על משהו. נדמה לי שזה גם נפל על מילואים, והחלטתי לוותר על שניים-שלושה שעורים (בד"כ אבא היה נשאר אתם) (גם זה - אחרי שעור-שניים בהם הילדים נשארו עפ בייביסיטר וזה היו עם ים בכי). לי היתה הרגשה שאפילו ששני הדברים לא קשורים, הורדת מפלס הצעקות (כך או כך) הקלה מאוד על כולנו. ז"א - מצד אחד, ניסינו להקל (עליה ועלינו) כמה שאפשר, במניעה מראש של מצבים בהם אנחנו יודעים שיהיה קשה. מצד שני, כשהיו אירועים כאלה, הייתי אתה. לא עזבתי אותה "כשתחליטי לא לבכות תגיעי אלי", אלא חיכיתי אתה "כשתגמרי לבכות ותרצי להראות לי מה את רוצה, אני פה".

 

[הילהל]

הוא גירש אותנו../images/Emo10.gif

אני מאוד לא בגישת "כשתגמור לבכות תבוא". בעלי כן. אבל גם כשניסינו (אני מייד והבעל אח"כ, גם לו היה כבר קשה) הוא פשוט צרח עלינו "לך/לכי מכאן!!!" וכששאלנו מה הוא רוצה לעשות במקום האמבטיה התשובה הנרגנת היתה "לבכות". (אם הוא היה מבקש שנכבה את האור הוא היה פולני מושלם!). כל מה שנשאר לנו זה לדאוג שהאור והתנור יעבדו, שהמגבת תהיה בהישג יש, ושהוא ידע שאנחנו מחכים לו. וזה היה מייאש לשמוע אותו ככה.

 

[צימעס]

גירש - זכותו.

ניסית לדבר אתו על זה? (על זה שהוא אוהב לפעמים לבכות לבד)

 

[הילהל]

עדיין לא

ועכשיו כשאת אומרת - זו לא פעם ראשונה שהוא אומר שהוא רוצה לבכות לבד. אני באמת אשאל. אולי כשאקבל הסבר יהיה לי נוח יותר עם זה. אני חייבת לספר שהיכולת שלו להסביר מדהימה לאחרונה. היה לו התקף זעם ביום שני בזמן פעילות קבוצתית ב"מרכז לגיל הרך". כשהוא נרגע הוא הסביר לי ש"יהודית רק שלי! לא שלהם!" והבנתי שהוא ציפה להיות כרגיל לבד עם המדריכה, והתאכזב מאוד מאופי הפעילות. הבנתי גם (מהשיחה איתו) שלילד שלי שנמצא בגן כל היום זה מיותר ומותח לנסות להתחרות גם על אהבת המדריכה - ואני לא אנצל יותר את הפעילויות הקבוצתיות שם.

 

[לאה_מ]

אורי לפעמים היה אומר לי "עכשיו אני

רוצה לבכות" (והיה מציין אם הוא רוצה אותי או מעדיף להיות לבד), ואחרי כמה דקות היה מגיע ואומר "סיימתי לבכות", או לפעמים "אני לא רוצה לבכות יותר" (כשהוא היה זקוק לעזרה כדי להרגע). בעיני זה דוקא היה מקסים שהוא היה כל כך מודע למה שהוא רוצה.

 

[הילהל]

ידעץי שזכרתי משהו דומה!

 

[dana3111]

נשמע לי שכך צריך להגיב, אולי הייתי

נסה לאלתר אמבטיה (מרתיחה קומקום מים רותחים על קצת מים קרירים) אבל זה לא פיתרון לכלל הבעיה, שאינה בעיה אלא שלב שאת מודעת לו, כל עוד לא עצאתם מכליכם, ונתתם לו להבין את מגבלות המקרה, עם הטרמה של מה שאי אפשר ובקיצור הכנה מלאה של כל העניין, אני מניחה שהסיטואציה הזו לא תחזור, יהיו עוד כמה הכרזות עצמאות ולדעתי הוא יבין שכדאי בשת"פ (גם להורים לפעמעים לוקח זמן שעדיף בטוב ולא בבכי, אז גם לילדים מותר לטעות ובסוף להבין מהי דרך המלך)...חזקו אמצו ןהעיקר לדעתי לא להיכנס לקטע אמוציונלי מבחינתכם

 

[dana3111]

מסכימה עם צימעס גם שאם יש לך את

הכוח והסבלנות, תישארי לצידו, אני פשוט הרגשתי שלא עוזר לו נוכחותי, והייתי בקרבת מקום, באה והולכת, כאשר הוא פרץ בבכי, וכל פעם מציעה לו חלופות/חיבוק , דבר שני, אם יש ארועים גורמי בכי חהמעיט בקיומם, אם אפשרי. אני הבחנתי שמור אומר לי לבוא אליו בבוקר ואז מתעצבן עליי (למה? לא יודעת), אז פשוט לא מתקרבת ואומרת לו לבוא אליי, ואז הבוקר מתחיל בחיוך...בקיצור להימנע ממצבי חיכוך

 

[אלדורית]

אז הנה עוד פטנט (שוב יצא ארוך)

שאני רושמת לזכותי עוד מהימים הרחוקים שהגדולה היתה קטנה, ושבזכותו צלחנו את משבר גיל שנתיים בלי התפרצויות כמעט (נו טוב, אולי זה גם ענין של אופי; נראה איך ילך עם הקטנה הנחושה בדעתה במיוחד). הפטנט: סיפורים. במקום להאבק ולהסביר ולהתעקש, מתחילים לספר סיפור על סיטואציה דומה (אתה יודע מה זה מזכיר לי? את הסיפור על ילד אחד שקראו לו יוסי, שפעם אחת רצה לעשות אמבטיה במים קרים...) או לחילופין מזכירים מקרה שהיה בעבר (כשאני הייתי קטנה...) או סיפור שהוא מכיר (אתה יודע, זה מזכיר לי את הסיפור על האפרוח שהלך לחפש אמא אחרת)--את הסיפור מספרים בלי לעצור, ותוך כדי כך מגששים עד כמה אפשר להמשיך בפעילות שרצית (לנגב ולצאת): מנפחים את הסיפור, מגזימים, מספרים בהתלהבות ובתנופה, עד שהילד נסחף פנימה ושוכח את הויכוח ומשתף פעולה כדי להמשיך להקשיב (את לא צריכה להיות דוסטויבסקי; אצלנו הילדה שלא רצתה שאמא שלה תסרק אותה בבוקר, ילדה משמימה מאין כמותה, עבדה שעות נוספות בהצלחה יתרה). זו גישה עקיפה: היא מאוד יעילה כשהסברים הגיוניים לא עובדים. היא עובדת בערמומיות, ונראית כמעט לא הוגנת ודי מניפולטיבית, אבל לזכותה יאמר ששני הצדדים יוצאים מרוצים, ושלמעשה היא מאוד הוגנת כי היא מכריחה את ההורה להתחיל לדבר מתוך נקודת הענין של הילד (כך שהמניפולציה היא לפחות דו-צדדית). אגב, רק היום השתמשתי בשיטה על הקטנה (כולה רבע לשנתיים): בזמן האחרון היא אנטי-אמבטיה, אבל יש מצבים (מסריחים) שבהם אין ברירה. היא התחילה לצרוח, ואני ברגע של השראה התחלתי להעלות זכרונות מקסטה שהיא אוהבת (שירי משחק) שבה יש ילדה (דפנה ארמוני, גם כן ילדה) מתרחצת--והמשכתי ללהג על הקסטה עד סוף הרחצה--היא עזרה לי בסיפור, ועברנו את הרחצה בשלום! ממש לא יאומן!

 

[צימעס]

../images/Emo45.gif נחמד

זה עובד גם אצלינו לפעמים. לגבי ההאשמה שזו מניפולציה - ילד שלא רוצה לשמוע סיפור, ימחה, ולא יסכים.

 

[עמית@]

זה בדיוק מה שיוסי עושה כשתמר בוכה.

א תאמיני אילו סיפורים הוא מספר, יש לו ממש עתיד

וזה באמת עובד.

 

[אפרתש]

../images/Emo13.gif מדהים כמה הם אוהבים סיפורים

בנאלים.

 

[מ א י ה ועוד3]

השאלה אם צריך לעשות משהו

לפעמים זה פשוט פריקת תסכולים. עד היום תמוז יכולה להיות מאד עצבנית אם רצינו לקנות משהו והחנות סגורה (קרה אתמול). ברור לה, בגילה (4), שאני לא אשמה, אבל היא צועקת עלי. אז קודם כל, אני אומרת שאני מבינה. אחר כך, אני נותנת לשחרר (כן, את רוצה לבכות, אני מבינה. זה בסדר, זה באמת היה מאד מאכזב). היום היא יודעת לומר שזה מרגיע אותה, או שהיא עייפה ועצבנית. לפעמים היא רוצה שנהיה איתה ולפעמים לא. במצב ההתפרצות הזה אין טעם לדבר איתה בכלל, לפעמים, ולפעמים סיפור כמו של אלדורית מאד עוזר. אני מנסה שנים-שלושה דברים עד שאני עולה על הבעיה, ולפעמים צריך רק להביא טישו, וזה מספיק.