התקוממות
אכן זה מקומם. עם זאת, עדיין, גם אם נקבל את הופעת המחלה כרנדומלית או כתורשתית, עדיין באופן לא מודע מסכינה המשפחה למחלה עצמה. בדיוק כפי שקורה עם מחלות אחרות כגון סכרת נעורים או כל מחלה כרונית שעדיין אין לה פתרון מניח את הדעת. כאן, על פני להתקומם כנגד אמירה כזו או אחרת, ניתנת בפני כל משפחה האפשרות לראות כיצד אותה מחלה אשר לא הוזמנה או נתבקשה על ידי המשפחה, וודאי שלא על ידי זה/זו שחולה במחלה, ובכן, אותה מחלה משמשת כציר לחיי המשפחה כולה. במילים אחרת: תופסת המחלה עצמה את מרכז העניינים (באופן טבעי) והופכת להיות המכנה המשותף של כל בני המשפחה. לא שאין מכנים משותפים אחרים אלא שילד שסובל ממחלה כרונית קשה בהכרח הופך להיות המרכז. בכך מסכינה המשפחה לעצם קיום המחלה - בעל כורחה. כאן, כאשר אנו מדברים על הבראה, או על הסיכוי להבראה, עולה שאלת האמונה הרווחת שאין פתרון למחלה, ולפיכך אי אפשר להבריא ממנה. כאשר האדם וסביבתו אינם מאמינים ביכולת להבריא לא תתכן הבראה, כאשר עולה האמונה כי למרות אמונות הסביבה ולמרות דברי המדע והרופאים בהחלט תתכן הבראה - עולה סיכוי להבראה - אם כי אין הבטחה לכך. לשם כך יהיה על המשפחה לשנות את דפוס המחלה ומרכזיותה בחייה. לפחות עם התקדמות ההבראה (לכשזו תתרחש). אחרת, כאמור,יתכן מצב בו הילד החולה מבריא ומסלק באחת את "ה"מכנה המשותף, או את מרכז העניין של המשפחה. אז, בהחלט יתכן כי ילד אחר או אחד ההורים "יקח" על עצמו מחלה קשה , ולו לשמור על הדפוס של המשפחה כולה, דפוס המתייצר ניתן לומר מעצם אותה מחלה ראשונה שלא הוזמנה על ידי אף אחד. תהליכים אלה לא מודעים ברובם, לכן, תחושות אשמה ואחריות אינן רלוונטיות.
