לראות את האור 123
New member
התקווה
לעיתים נדמה לי שאת כה חמקמקה
מגיעה לרגעים ואז נעלמת
נותנת כוח ואז מפרקת
מציצה וטורקת תריסים
לעיתים גם בלי שום אזהרה
הפעם הייתי מוכנה יותר, לא נתתי לך לגמרי את מלוא המקום
לא הסכמתי לתת לך למלא את כל ליבי, נזהרתי.
נזהרתי וצדקתי כי שוב סתם הגעת
סתם באת לבקר, לטלטל, להכאיב.
אומנם זאת אני שקראתי לך שוב לבוא
קיוויתי למצוא בך נחמה, בתקווה.
ואולי זה מחוסר שליטה
כי את התקווה מגיעה לפעמים גם ללא הזמנה.
סתם כך מופיעה, גם בלי לדפוק בדלת
נכנסת ללב ככה לאט לאט עד שממש מתיישבת ומרגישה נוח.
אולי קשה לי עוד להגיד לך שלום, שניפרד כידידות
את שמכניסה הרבה אור, את שעושה קצת נעים בפנים
את שלרגעים פותחת דלת לחלום חדש-ישן.
זו בעצם אני שלא מוכנה לסגור בפנייך את הדלת.
את דווקא דופקת בשקט, לא רוצה יותר מדי להפריע
זאת אני ששומעת את הדפיקות החלשות שעדיין קיימות למרות הכל.
אבל איך אוכל לבטוח בך שוב? להאמין בך מחדש?
3 שנים שאת נכנסת והולכת, באה ויוצאת ולוקחת איתך שבויים בדרך.
לוקחת לאט לאט חלקיקים מנשמתי.
3 שנים שאני כואבת, מתמלא, מתרוקנת, מביאה נשמות ונפרדת מהן
מייצרת מוות בתוכי, מתגעגעת, כמהה, נותנת תקווה.
והלב הזה שהשאיר מאחור דם, יזע והרבה דמעות
לב שידע מהו כאב, כאב משורש נשמתו
שידע את טעמו המר, הצורב של האובדן.
איך עוד אוכל לתת לך תקווה מקום בתוכי?
מאמינה שכן, למרות הכל.
יודעת בתוכי שאת עוד מסוגלת לאכזב אותי שוב
אך מוכנה לקחת את הסיכון.
מוכנה לשוב ולשוחח איתך לאט לאט ובזהירות.
סולחת לך כל פעם מחדש כי יודעת בתוכי שאולי את לא האשמה.
שאולי אין אשמים
שאולי את רוצה בטובתי, התקווה.
רוצה להילחם למעני, לטוב
ואולי גם את עומדת בדלת ליבי ודופקת בשקט בשקט
בראש מורכן ודמעה על הלחי
לא רוצה להכאיב לי עוד, התקווה
אולי...
לעיתים נדמה לי שאת כה חמקמקה
מגיעה לרגעים ואז נעלמת
נותנת כוח ואז מפרקת
מציצה וטורקת תריסים
לעיתים גם בלי שום אזהרה
הפעם הייתי מוכנה יותר, לא נתתי לך לגמרי את מלוא המקום
לא הסכמתי לתת לך למלא את כל ליבי, נזהרתי.
נזהרתי וצדקתי כי שוב סתם הגעת
סתם באת לבקר, לטלטל, להכאיב.
אומנם זאת אני שקראתי לך שוב לבוא
קיוויתי למצוא בך נחמה, בתקווה.
ואולי זה מחוסר שליטה
כי את התקווה מגיעה לפעמים גם ללא הזמנה.
סתם כך מופיעה, גם בלי לדפוק בדלת
נכנסת ללב ככה לאט לאט עד שממש מתיישבת ומרגישה נוח.
אולי קשה לי עוד להגיד לך שלום, שניפרד כידידות
את שמכניסה הרבה אור, את שעושה קצת נעים בפנים
את שלרגעים פותחת דלת לחלום חדש-ישן.
זו בעצם אני שלא מוכנה לסגור בפנייך את הדלת.
את דווקא דופקת בשקט, לא רוצה יותר מדי להפריע
זאת אני ששומעת את הדפיקות החלשות שעדיין קיימות למרות הכל.
אבל איך אוכל לבטוח בך שוב? להאמין בך מחדש?
3 שנים שאת נכנסת והולכת, באה ויוצאת ולוקחת איתך שבויים בדרך.
לוקחת לאט לאט חלקיקים מנשמתי.
3 שנים שאני כואבת, מתמלא, מתרוקנת, מביאה נשמות ונפרדת מהן
מייצרת מוות בתוכי, מתגעגעת, כמהה, נותנת תקווה.
והלב הזה שהשאיר מאחור דם, יזע והרבה דמעות
לב שידע מהו כאב, כאב משורש נשמתו
שידע את טעמו המר, הצורב של האובדן.
איך עוד אוכל לתת לך תקווה מקום בתוכי?
מאמינה שכן, למרות הכל.
יודעת בתוכי שאת עוד מסוגלת לאכזב אותי שוב
אך מוכנה לקחת את הסיכון.
מוכנה לשוב ולשוחח איתך לאט לאט ובזהירות.
סולחת לך כל פעם מחדש כי יודעת בתוכי שאולי את לא האשמה.
שאולי אין אשמים
שאולי את רוצה בטובתי, התקווה.
רוצה להילחם למעני, לטוב
ואולי גם את עומדת בדלת ליבי ודופקת בשקט בשקט
בראש מורכן ודמעה על הלחי
לא רוצה להכאיב לי עוד, התקווה
אולי...
