התפרקות
שלום לכל חבריי הפורום, אשמח לקבל תגובות אפילו אם סתם.
שמי אפרת ואני בת 26.
"סיפור חיי" בקצרה הם שאני בת זקונים למשפחה לא מגובשת, לא חמה ולא אוהבת.
יש לי שני אחים גדולים ואחות.
כשהיית בגיל 20 התחיל תהליך התפוררות של המשפחה שהגיע מצד אחיי הגדולים. כל נטה למשוך לכיוון האינטרסים האישיים שלו.
מכיוון שהייתי בגיל צעיר ונשארתי בבית חוויתי מהוריי תסכול ומרמור אודות המצב המשפחתי.
כל העניין הזה גרם לי להרגשת בדידות נוראית.
הרבה שנים ספגתי מהלומות משני הצדדים והרגשתי את הרגשת "הפטיש והסדן".
בנוסף למצב אני מזכירה לכם שהייתי הבת זקונים, זו שבתכלס אף אחד לא סופר מקרוב כי היא נחשבת כילדה הקטנה של הבית.
בנוסף הפסקתי לבכות. לחלוטין. חסמתי את עצמי. היו לי התקפים דיכאוניים. מין ריקנות כזו שלא תגיע ממנה הישועה. הפסקתי לבכות לחלוטין. חסמתי את עצמי, אף על פי שהייתי עצובה מאוד בתוכי.
חיפשתי המון תשומת לב מבחוץ.
הקפתי את עצמי בחברים ובחברות וב"בני זוג" מתחלפים מכיוון שבזמן הזה לא הייתי עצובה. יצא קיבלתי יחס לא נחות ולא בתור הילדה הקטנה בבית בעלת החשיבות הנמוכה.
באותו זמן הקשר עם אחיי הלך ורפף. הם הקימו משפחות והיו לי כקרובי משפחה זרים.
בגיל 25 עברתי משבר נטישה קשה מאת חברת הילדות שלי. שהחליטה באופן לא גלוי להפסיק את החברות שלי בעקבות בחור שהכירה.
לקחתי את זה מאוד קשה.
הסיבה הייתה שהפקדתי בה אמון מלא, בתור דמות שנמצאת ב"צד שלי". בצד שכן יכול להכיל אותו. ועצם ההחלטה שלה הנחיתה עליי מכת מציאות קשה.
השלמתי בלב שלם, שלבד נולדתי להיות. מרגע היוולדתי. בת זקונים גם ככה זה מאוד דומה לבן יחיד. השלמתי שאם "אין אני לי אז מי לי".
השלמתי שאין לי על אף אחד לסמוך מלבד עצמי. ואני זה הדבר הכי טוב שיש לי.
ברגע שהשלמתי עם העובדה הזו התחלתי להרגיש הטבה.
לא הרגשתי רגשות אשם על המרמור של ההורים שלי. התנתקתי רגשית מאחיי. התחלתי לעמוד על שלי מול אנשים. התחלתי לבכות באופן סדיר. ביטאתי את עצמי ללא פחד. התחלתי להתאמן ולהיראות מעולה מתמיד. נהניתי מהזמן בו הייתי לבד. חיפשתי את הזמן של להיות לבד. חיפשתי את הבית. את השקט. את האינטימיות שלי. סבלתי להיות תלויה באנשים. סבלתי להיות רחוקה מהבית, רחוקה מהשקט האישי שלי.
לא רק מהמשפחה התרחקתי, אלא גם מחבריי.
התפקחתי והתבגרתי כתוצאה מכך.
היום אני מרגישה שוב גרוע. מרגישה שהכל רודף אחריי. אני מרגישה שאף אחד לא באמת לא אוהב אותי.
אני לא מבקשת מאף אחד שיכיל אותי מלבדי.
אני מריגשה שאני שונאת את כל העולם, כל האנשים שאני מכירה אני שונאת מכל הלב. כל האנשים שעשו לי רע בנשמה אני שונאת. אלה שתרמו לי רק הרגשת נחיתות והרס עצמי אני שונאת. יש לי עצמי. המתנה הכי גדולה שקיבלתי בחיי. אני אוהבת את עצמי. אני אצליח גם לבד. אני אמשיך להוכיח את עצמי בכוחות עצמי.
שלום לכל חבריי הפורום, אשמח לקבל תגובות אפילו אם סתם.
שמי אפרת ואני בת 26.
"סיפור חיי" בקצרה הם שאני בת זקונים למשפחה לא מגובשת, לא חמה ולא אוהבת.
יש לי שני אחים גדולים ואחות.
כשהיית בגיל 20 התחיל תהליך התפוררות של המשפחה שהגיע מצד אחיי הגדולים. כל נטה למשוך לכיוון האינטרסים האישיים שלו.
מכיוון שהייתי בגיל צעיר ונשארתי בבית חוויתי מהוריי תסכול ומרמור אודות המצב המשפחתי.
כל העניין הזה גרם לי להרגשת בדידות נוראית.
הרבה שנים ספגתי מהלומות משני הצדדים והרגשתי את הרגשת "הפטיש והסדן".
בנוסף למצב אני מזכירה לכם שהייתי הבת זקונים, זו שבתכלס אף אחד לא סופר מקרוב כי היא נחשבת כילדה הקטנה של הבית.
בנוסף הפסקתי לבכות. לחלוטין. חסמתי את עצמי. היו לי התקפים דיכאוניים. מין ריקנות כזו שלא תגיע ממנה הישועה. הפסקתי לבכות לחלוטין. חסמתי את עצמי, אף על פי שהייתי עצובה מאוד בתוכי.
חיפשתי המון תשומת לב מבחוץ.
הקפתי את עצמי בחברים ובחברות וב"בני זוג" מתחלפים מכיוון שבזמן הזה לא הייתי עצובה. יצא קיבלתי יחס לא נחות ולא בתור הילדה הקטנה בבית בעלת החשיבות הנמוכה.
באותו זמן הקשר עם אחיי הלך ורפף. הם הקימו משפחות והיו לי כקרובי משפחה זרים.
בגיל 25 עברתי משבר נטישה קשה מאת חברת הילדות שלי. שהחליטה באופן לא גלוי להפסיק את החברות שלי בעקבות בחור שהכירה.
לקחתי את זה מאוד קשה.
הסיבה הייתה שהפקדתי בה אמון מלא, בתור דמות שנמצאת ב"צד שלי". בצד שכן יכול להכיל אותו. ועצם ההחלטה שלה הנחיתה עליי מכת מציאות קשה.
השלמתי בלב שלם, שלבד נולדתי להיות. מרגע היוולדתי. בת זקונים גם ככה זה מאוד דומה לבן יחיד. השלמתי שאם "אין אני לי אז מי לי".
השלמתי שאין לי על אף אחד לסמוך מלבד עצמי. ואני זה הדבר הכי טוב שיש לי.
ברגע שהשלמתי עם העובדה הזו התחלתי להרגיש הטבה.
לא הרגשתי רגשות אשם על המרמור של ההורים שלי. התנתקתי רגשית מאחיי. התחלתי לעמוד על שלי מול אנשים. התחלתי לבכות באופן סדיר. ביטאתי את עצמי ללא פחד. התחלתי להתאמן ולהיראות מעולה מתמיד. נהניתי מהזמן בו הייתי לבד. חיפשתי את הזמן של להיות לבד. חיפשתי את הבית. את השקט. את האינטימיות שלי. סבלתי להיות תלויה באנשים. סבלתי להיות רחוקה מהבית, רחוקה מהשקט האישי שלי.
לא רק מהמשפחה התרחקתי, אלא גם מחבריי.
התפקחתי והתבגרתי כתוצאה מכך.
היום אני מרגישה שוב גרוע. מרגישה שהכל רודף אחריי. אני מרגישה שאף אחד לא באמת לא אוהב אותי.
אני לא מבקשת מאף אחד שיכיל אותי מלבדי.
אני מריגשה שאני שונאת את כל העולם, כל האנשים שאני מכירה אני שונאת מכל הלב. כל האנשים שעשו לי רע בנשמה אני שונאת. אלה שתרמו לי רק הרגשת נחיתות והרס עצמי אני שונאת. יש לי עצמי. המתנה הכי גדולה שקיבלתי בחיי. אני אוהבת את עצמי. אני אצליח גם לבד. אני אמשיך להוכיח את עצמי בכוחות עצמי.
