התפרצויות זעם

[אמאדנה]

התפרצויות זעם

הבן שלי בן שנתיים ו-8 חודשים נכנס להתקפי זעם כבר הרבה זמן בנושאי גבולות וכד'. הבעיה שלי איתו היא לא עם זעם עקב הצבת גבולות אלא עם התקפי זעם שהם מעין סחרור קשה שהוא מכניס את עצמו אליו בעקבות דברים הנראים טריויאליים לחלוטין... כגון-נתתי לו את בקבוק השוקו וערבבתי אותו, או לא נתתי לו יד במדרגות ( וזה אחרי שנתתי לו לפחות 3 הזדמנויות לעלות איתי בטוב ואז אני עולה לבד ומתחיל הזעם)ועוד. ניסיתי כבר כ"כ הרבה דרכי התמודדות. אבל גם בטוב (אמפטיה ודיבור מקבל ומכיל) וגם ברע ( צעקות) שום דבר לא עוזר. ניסיתי שאחרי כמה משפטים שבהם אני מבהירה לו את עמדתי להתעלם מצעקותיו אך שום דבר לא הועיל. הוא יכול פשוט שעות לצרוח. האמת היא שתמיד אני נשברת כי זה נראה לי פשוט חסר תועלת. מה לעשות? אנו נפגשים עם יועצת אבל פשוט מעניין אותי לשמוע עוד דעות...

 

[אפרתש]

כמובן שאין לי שום פתרון קסמים

אמרת שאת בסוף נשברת. למה הכוונה? שאת בסוף עושה מה שהוא רוצה? אצלנו יש כמה סוגי התמודדות עם התפרצויות זעם. תלוי בסיטואציה, תלוי ברמת הצעקות (שלה) ורמת הסבלנות (שלנו). לדבר, אבל רק מעט מאד. אם אחרי כמה משפטים זה לא עוזר - עדיף לשתוק. כל דיבור רק יחריף את המצב. להתעלם. לנסות להבין, מעבר לכל הצעקות, מה הבעיה. קורה שהילדה נכנסת למשהו שנראה כמו סחרור עצבני של "גיל שנתיים האיום", אבל אחד מאיתנו מצליח לשמור על קור רוח ופתיחות, ולהבין למה היא כועסת. למשל - אולי הוא כל הזמן רצה שתתני לו יד, אבל דווקא את יד ימין ואת הושטת את יד שמאל. לזהות את ההתפרצות שניה לפני שמתחילה, ולהציע לו דרכי מילוט. או לצאת מהסיטואציה. שתי הילדות שלי יודעות להיות עקשניות כמו פרד, והקטנה גם יודעת לגבות את זה בצעקות ושאר פירו-טכניקה. אבל גילינו שהרבה פעמים יש להן סיבה טובה. הן אמרו משהו ולא הובנו נכון, הן ציפו למשהו, רצו משהו מאד בסיסי ובשל אי הבנה (שלנו) קיבלו משהו אחר. אבל לפעמים צריך הרבה סבלנות וקבלה כדי להיות מסוגלים לנסות להבין מה עובר על ילדה שעומדת וצורחת "ארטיק ארטיק ארטיק".

 

[קרן ט]

אמאנדה כאמא

ההתפרצויות שאת מתארת מוכרות לי מאוד! הגדול שלי בגילאים האלו היה ממש (לא נעים להגיד) בלתי נסבל... אבל זה עבר. במקצועי אני מורה לחינוך מיוחד ועובדת עם הגילאים האלו דבר שלא עזר לי במיוחד בהתמודדות איתו... מה שכן עזר זה: להמשיך להיות אמפטים וסבלנים- עד כמה שניתן להציב גבולות ברורים אך הגיוניים וכשיש התפרצות ועיבוד שליטה אז מה שאני הייתי עושה זה לחבק אותו. לא חיבוק רגיל, "חיבוק אוסף" ממש את כל הגוף שלו להחזיק ולומר לו: אני אוהבת אותך, אני לא רוצה שתכעס,(זה נקרא "הולדינג") כשילד מתפרץ הוא מעבד שליטה ולכן ה"חיבוק" הזה עוזר לו להתמודד עם עיבוד השליטה. יש ספר שירים בשם- "כועסים מה עושים" ולא נעים לי להגיד אבל, בתקופה הזו כמעט ולא לקחנו אותו למקומות כמו סופר, חנויות משחקים ועוד מקומות שבהם הוא היה מתפרץ... זה עובר. בני כיום בן 5 ילד רגיש ונבון

 

[אוריון של שי]

מה שעוזר אצלנו

זה שאחרי כמה רגעים של בכי והרגעה סטנדרטית אני אומרת לו (תמיד בשקט בשקט במצבים האלה) "אני רוצה לעזור לך ולא יכולה להבין כלום כשאתה בוכה ככה, תנסה להרגע לרגע ולהסביר לי". באופן גורף התגובה שלו זה לקחת אויר, להפסיק את הבכי ולהגיד לי מה הוא רוצה. אני גיבה תהשמעה חוזרת של מה שהבנתי ואם צריך הוא מתקן אותי מילולית או פיזית. בדרך כלל בשלב הזה הבכי מפסיק, לא תמיד.... מה שכן, נקודה מאוד חשובה אצלי זה שבמצבים כאלה אני תמיד מדברת בשקט בשקט בשקט - גם כדי לא להכנס לתחרות צעקות וגם כדי לאלץ אותו להתרכז על מנת לשמוע אותי מה שמוציא מהטראנס של הבכי. אמא שלי עושה תחרות צעקות - בניסיון לגרום לו לשמוע אותו מעל הבכי שלו - זה מפחיד!

 

[לאה_מ]

זה באמת מאד קשה.

לשמחתי, אנחנו כמעט לא סבלנו מהתקפי זעם, ויש לי השערה, שכאשר נותנים הרבה מאד עצמאות, מהסוג שהילד בוחר מה הוא רוצה לקחת ומה לא, כמות ההתקפים האלה פוחתת באופן משמעותי. זה תלוי גם בגורמים נוספים כגון טמפרמנט, וכמובן תגובות הסביבה, אבל להערכתי מתן עצמאות יכול מאד להפחית. אז את יכולה לנסות כאילו בלי קשר, פשוט לאפשר לו לעשות הרבה דברים לבד (למשל, להתלבש לבד, להכין לעצמו שוקו, לפתוח את הדלת של האוטו, להוציא את המכתבים מתיבת הדואר, וכו'). בנוסף, כדאי למצוא את הדרך שהכי טובה לו להרגע - אצל אורי, למשל, אם הוא היה ממש כועס, עדיף היה שאני לא אגע בו, אבל אחרי זמן קצר חיבוק שלי היה מאד עוזר לו לצאת מזה - אז זו שאלה של ניסוי וטעיה וגם עד כמה הוא מוכן ומסוגל לשתף אותך במה יכול לעזור לו. אני מצרפת לך קישור לדיונים בנושא - מקווה שתמצאי שם עוד רעיונות שיעזרו לך.