התפיסה האנושית

[דז]

התפיסה האנושית

אני אומרת שהחברה יוצרת אותנו ומלמדת אותנו את מה שאנחנו . ובכול זאת יש את הדקויות , נגיד הגדרה של אהבה , אמונה ,תוכן , חשיבה , טעם . במציאות החברה הביא לנו את כול המילים, חינכה אותנו לתפוס בהקשבה , להדחיק אלימות , וכו . ובכול זאת יש נקודות שאנחנו רואים בהם שונה , לכולנו נראת אהבה עם איזה לב ענק, וחלום, אבל ששואלים מה האהבה המושלמת זה יהיה שונה , כולם אוהבים קירות לבנים , זה הכי נורמלי , ובכול זאת מלא חדרים צבועים בצהוב או סגול או כחול או סתם משמש. למה? אם החברה חינכה אותנו להכול ? עוד הדברים בהם השוני הם בדרך כלל טעם , והגדרות רגשות , אם מישהו יכול לתת לי את הסיבה לשוני , ובטיפה יותר מכולנו שונים ודומים של ילד בגן , אני אשמח .

נויה יחפה עם נעלים

 

[^^flower^^]

למרות מה שלימדו אותנו ואיך

שחינכו אותנו אנחנו לפעמים רוצים "לשבור מסכמות" "להתמרד" ועוד מושגים כאלו. אני אישית לא ממש מאמינה ב"מרד הנעורים" אבל יש כאלו שכן אז הינה סיבה אחת. עוד סיבה הגיונית היא שבמשך הגדילה שלנו והחינוך שלנו שמו דגש על דברים מסוימים ועל אחרים לא ולכן בדברים שונים אנחנו לא "נלך" כמו שההורים שלנו היו הולכים ונחשוב אחרת (מקווה שהבנת את העיקרון). אך בכל מיקרה חוץ ממקרים "קיצוניים" שבהם הילדים ממש לא רוצים לגדול ולהיות כמו ההורים שלהם והם חושבים שכל מהלך החיים, החשיבה, ההתנהגות והחינוך של ההורים שלהם לא טובה אז בתכלס אנחנו מאוד דומים להורים שלנו ברוב הדברים וצורת החינוך של ההורים שלנו נשארת איתנו חוץ מהדברים שהם לא "שמו דגש" עליהם.....

 

[ערן גילה]

אהמ... בואי נראה : ../images/Emo11.gif

התשובה לשאלתך קיימת חלקית בתוך השאלה עצמה, אולם כדי לחשוף אותה צריך למצוא כיצד את מגדירה חינוך. חינוך, לדעתי שייך למשפחת הפעולות ששיכות אליה מילים בעלות תכונה של עיצוב : חיתוך, פיסול, גיבוש, גילוף, כיפוף, עיקום... עיצוב הצורה הוא פעולה שנעשית על חומר הגלם. אי אפשר לעצב כל חומר גלם בכל צורה. אבל זה לא העניין. אם תקחי ענף עץ ותגלפי אותו כך שיהיה לרגל של שולחן, תפעלי נגד טבעו של העץ. קודם הוא היה בצורה א´, אליה התפתח לפי טבעו; וכעת חתכת ממנו חלקים והקנית לו צורה שאינה לפי טבעו. עכשיו תיקחי ענף עץ נוסף ותגלפי אותו כך שיהיה זהה לענף הקודם. הגילוף שקיבלו שניהם זהה, וצורתם הסופית זהה. אבל אם תתבונני היטב בסיבים, תראי שוני בין הענפים. ואם היית מעמיסה עליהם משקל גדול, למשל, אחד מהם היה קורס ונשבר לפני השני. כי הצורה שעיצבת היא חיצונית, ולא התייחסת לצורה ה"פנימית" - אותו חלק של הענף שנשאר. אין בעולם דבר שהוא "זהה". כל אבן הכי אפורה וחסרת חן למראה שתיקחי היא בעלת סיפור (ארוך יותר מהסיפור שלך !). לעולם לא תהיה עוד אבן כזאת. לעולם לא היתה עוד אבן כזאת. והרי ברגע שאת מתבוננת באבן זו, את הופכת להיות לחלק מהסיפור של האבן : בנקודה זו וזו בזמן, בחיי האבן, נויה האחת והיחידה התבוננה בה. לא היתה עוד אבן כזו. כל אטום הוא יחיד ומיוחד. כיצד אם כן, יוכלו בני האדם להיות זהים ?... זוהי הסתכלות אחת. דרך אחרת להסתכל על הדברים היא בביקורת ממוקדת יותר על החינוך. החינוך עושה שימוש ברעיונות. כלומר בשפה. השפה מוגבלת ומגבילה. האדם חווה את המציאות במישורים נוספים מעבר למישור המנטלי, שאליו מכוונת השפה בעיקר. הנה אני אומר לך "רקפת". בדמיונך עולה כעת תמונה של פרח הרקפת, אבל איך תדעי כיצד נראה הפרח שאני התכוונתי אליו ? - אין אפשרות כזו. יותר מזה. את רואה רקפת, ומוחך מייד מתרגם ורושם "רקפת". האם בכך מתמצה מה שיש לך לומר לעצמך על פרח זה ? הרי כל פרח נראה אחרת, נמצא במקום אחר. שוב, לכל פרח יש סיפור. אם תפטרי אותו בסתם עוד "רקפת", תפסידי את הסיפור. אם תעצרי ותתבונני ותחווי את הסיפור, תגלי שלא רק לרקפת זו - אלא לכל דבר בעולם יש סיפור. כך שהשפה "מרבעת" ומכלילה את המציאות, וכל אחד "מעגל" אותה ומפיח בה חיים מיוחדים בהתאם לנוף הפנימי שלו. את אומרת לי : "אסור ללכלך בטבע", ולי הדבר מתקשר לפלג-מים בו ראיתי עשרות פחות ושקיות במבה צפות, חויה אסטתית לא נעימה. ולעומת זאת, למישהו אחר הדבר יתקשר למדשאה בפארק, וערימות פחמים שנשפכו מתוך מנגלים על הדשא היכן שישב. ברור הרי שכל אחד מאיתנו יפנים את הרעיון עם הדגשים אחרים, מנטליים ואמוציונליים. שאלה : האם את מרגישה שבני האדם הם זהים בבסיסם ? (התשובה שלי, אגב : כל אדם הוא ישות יחודית בעלת יעוד ומסע לעבור. והחינוך, בהקשר זה, הוא מהאסונות הגדולים של האנושות.)

 

[*אבי*]

ניסוח מדהים.... אם אפשר רק

להוסיף קצת, או יותר נכון, לסכם הכל בצורה לוגית קצת יותר: החינוך הוא ניסיון של ההורים, או החברה, להקנות לנו ערכים או תפיסות מסויימים. התגובה לניסיון הזה היא אינדיבידואלית לכל פרט ופרט; החל מקבלה מלאה, דרך קבלה חלקית, ועד דחיה מוחלטת. חינוך הוא חלק מהאופי של כולנו; השאלה היא, באיזה דרך.

 

[Tulula]

ועל מזבח האינדיבידואליות היום...

אנחנו מקריבים את הביחד, האחווה הקולקטיבית והשלום של מחר... ותחשבו על זה. בתקווה שהדברים רק משתפרים, שלכם באהבה...

 

[ערן גילה]

אה, יצא המרצע מן השק ! לא אתן לך !

לא יעזור לך שתאמרי "מזבח האינדווידואליות" !

לא עובדים עלי טריקים נדושים וריטוריקה זולה מהסוג הזה !

(

) אינדווידואליות היא טבעך. Individual במקור מ: Indivisble. היינו : בילתי ניתן לחלוקה. זאת את. זה אני. להבדיל, אגב, מ-Personality, במקור מ-Persona = "מסיכה" בלטינית. האחווה הזו שאת מדברת עליה, - הרי היא הגורם לכל המלחמות ! היכולת להתאחד, לאבד את העצמיות הפרטית שלי, ולההיפך לבורג. כשאני "אחד עם קבוצתי", למשל : כשאני מרגיש חלק מהיהודים, אני יכול גם להרגיש "לא אחד עם קבוצתם". עם "הערבים" למשל. עצם העובדה שאני מאפשר לעצמי להסתכל על עצמי כעל חלק מקבוצה - דרך מכנה משותף מסויים - היא השער שמאפשר לי להסתכל על אחרים כעל משתייכים לקבוצות. אז עולות הכללות. אז מתפתחת גזענות. אז מפסיקים לראות את האדם שניצב תמיד מולנו. לידנו. ואז מוצאים שימוש רע ביותר למקלות ולאבנים. אבל אם אני יודע שאין עוד כמוני בעולם, שאני אחד יחיד מיוחד - אני יודע גם שכל אחד אחר שווה לי. אני מעריך כל אדם. האחווה שאני חש היא עם הכל - עם הקיום כולו. אני חש רעות, שיוויון, *שותפות* עם כל הברואים. יצא לך לקרוא את "כה אמר זרתוסטרא" לניטשה, או לחליפין, משהו של אושו ?

 

[Tulula]

אילו כל האינדיבידואלים היו חושבים

כמוך, אז באמת היתה אחווה קולקטיבית כמו שהתכוונתי אליה. הבעיה היא שכל אחד שחושב שהוא יחיד ומיוחד גם חושב שהוא היחיד והמיוחד שמגיע לו הכל וכולם צריכים לספק לו את זה, אז אושרו של האחר לא חשוב. אני חושבת שהיום יש יותר מידי אגוצנטריות ופחות מדי פילנטרופיה. זה לא שאין בכלל אבל מעט מדי לטעמי. בתקווה שהדברים רק משתפרים,,, שלכם באהבה

לא לעזוב ידיים