התעוררות
כשפקחתי עיניים ראיתי קיר צהוב מלוכלך ועליו שעון קיר עגול. כל מה שעלה לי בראש היה – אוייש, מצאו אותי. ואז נרדמתי חזרה. ישנתי עוד יום תמים שלם והתעוררתי לתוך שיחה עם הפסיכיאטרית של המחלקה. אין לי מושג כמה זמן היא עמדה שם ודיברה איתי. כנראה שחצי מהשיחה בכלל דיברתי מתוך שינה, מתוך ערפול חושים. מי יודע מה אמרתי לה. אז פקחתי את עיניי ושאלתי היכן אני, מצחיק לא? הרי ידעתי בדיוק שאני בבית חולים. במיטה ממול שכבה אישה מבוגרת, אני זוכרת אותה, חלמתי עליה קודם, או שראיתי אותה. הייתי ממש מעורפלת. הפסיכיאטרית דברה איתי, מסבירה לי בשקט. שואלת אם אני זוכרת מה קרה לי ואני הרגשתי כאב עצום באף. נגעתי במקום הכאב וראיתי דם. ``זה בסדר``, היא אמרה, ``זה מהזונדה``. עניתי בשקט לכל שאלה שלה. לא בכיתי אבל ירדו לי דמעות. החרשתי כל אימת שהיא חקרה אותי בעיניה. היה לי קר, רעדתי. ``למה ניסית להתאבד?`` ``כי רציתי למות`` ``למה רצית למות?`` ``כדי לא לחיות יותר`` ``את רוצה לספר לי ממה את סובלת?`` שתיקה. ``התחלת לספר קודם על אילת`` הלב כמעט והפסיק לפעום. ``בואי נדבר קצת על מה שקרה שם``. בהיתי בה בשוק טוטאלי. חמש שנים אני שותקת. חמש שנים מדחיקה עמוק בפנים. לא דברתי, לא חשפתי. ודווקא עכשיו פתאום יודעים? מה היא הוציאה ממני פרטים בזמן שהייתי מעורפלת? השד רק יודע מה כבר אמרתי. איך לעזאזל יוצאים מזה? מה אני אומר כעת? אחות נכנסה לחדר, סגרה ווילון וורידה מעלי את השמיכות. הייתי ערומה לגמרי, חשופה והיא החלה מלבישה אותי בעדינות בפיג`מה של בית חולים. ריח דוחה אפף אותי כעת. הפסיכיאטרית כבר לא הייתה שם, אמרה שתחזור יותר מאוחר. האחות כיסתה אותי בעוד שמיכה ויצאה מהחדר. המשכתי לרעוד מקור. מסתבר שישנתי יומיים כמעט, לא זכרתי כלום. אבל דבר אחד הבנתי, מהיום, לא יפסיקו לחטט בזה. אני כבר לא מוגנת. הם כבר יודעים ואני צריכה להתחיל לענות על שאלות. איך מספרים שלוש שעות שלא משו מזיכרוני כל דקה בחמש השנים האחרונות? די להיום.
כשפקחתי עיניים ראיתי קיר צהוב מלוכלך ועליו שעון קיר עגול. כל מה שעלה לי בראש היה – אוייש, מצאו אותי. ואז נרדמתי חזרה. ישנתי עוד יום תמים שלם והתעוררתי לתוך שיחה עם הפסיכיאטרית של המחלקה. אין לי מושג כמה זמן היא עמדה שם ודיברה איתי. כנראה שחצי מהשיחה בכלל דיברתי מתוך שינה, מתוך ערפול חושים. מי יודע מה אמרתי לה. אז פקחתי את עיניי ושאלתי היכן אני, מצחיק לא? הרי ידעתי בדיוק שאני בבית חולים. במיטה ממול שכבה אישה מבוגרת, אני זוכרת אותה, חלמתי עליה קודם, או שראיתי אותה. הייתי ממש מעורפלת. הפסיכיאטרית דברה איתי, מסבירה לי בשקט. שואלת אם אני זוכרת מה קרה לי ואני הרגשתי כאב עצום באף. נגעתי במקום הכאב וראיתי דם. ``זה בסדר``, היא אמרה, ``זה מהזונדה``. עניתי בשקט לכל שאלה שלה. לא בכיתי אבל ירדו לי דמעות. החרשתי כל אימת שהיא חקרה אותי בעיניה. היה לי קר, רעדתי. ``למה ניסית להתאבד?`` ``כי רציתי למות`` ``למה רצית למות?`` ``כדי לא לחיות יותר`` ``את רוצה לספר לי ממה את סובלת?`` שתיקה. ``התחלת לספר קודם על אילת`` הלב כמעט והפסיק לפעום. ``בואי נדבר קצת על מה שקרה שם``. בהיתי בה בשוק טוטאלי. חמש שנים אני שותקת. חמש שנים מדחיקה עמוק בפנים. לא דברתי, לא חשפתי. ודווקא עכשיו פתאום יודעים? מה היא הוציאה ממני פרטים בזמן שהייתי מעורפלת? השד רק יודע מה כבר אמרתי. איך לעזאזל יוצאים מזה? מה אני אומר כעת? אחות נכנסה לחדר, סגרה ווילון וורידה מעלי את השמיכות. הייתי ערומה לגמרי, חשופה והיא החלה מלבישה אותי בעדינות בפיג`מה של בית חולים. ריח דוחה אפף אותי כעת. הפסיכיאטרית כבר לא הייתה שם, אמרה שתחזור יותר מאוחר. האחות כיסתה אותי בעוד שמיכה ויצאה מהחדר. המשכתי לרעוד מקור. מסתבר שישנתי יומיים כמעט, לא זכרתי כלום. אבל דבר אחד הבנתי, מהיום, לא יפסיקו לחטט בזה. אני כבר לא מוגנת. הם כבר יודעים ואני צריכה להתחיל לענות על שאלות. איך מספרים שלוש שעות שלא משו מזיכרוני כל דקה בחמש השנים האחרונות? די להיום.