התעוררות
לא רחוק מבניני המשרדים של מרכז העיר, ישבה ליאת בבית קפה קטן ומעוצב ואצבעותיה מלטפות את מסך האייפון שלה כה וכה. לפניה נח ספל קפוצ'ינו שכבר לא היה חם מספיק, לידו קרואסון נגוס, ומאחוריהם, מקופל בקפידה, העיתון הכלכלי שבדיוק סיימה לקרוא.
בקרים כאלה היו נדירים בשבילה. רק עכשיו כשהיא בין עבודות, יכלה להרשות לעצמה קצת בטלה. היא עקבה במבטה אחרי זוג זקנים שהמארחת הובילה אל שולחן ליד החלון. הזקן לא הסיר את עיניו מרצועות החוטיני שבצבצו לה מעל המכנסיים, וחייך בחמדנות. כל הכבוד לבת הזוג שלו שמתאפקת לא למרפק אותו. איך, לעזאזל, ההורים של הנערה הזאת נותנים לה לצאת מהבית חצי עירומה? ליאת הסבה את מבטה אל מסך הטלפון שלה ואצבעותיה דחפו קווצת שיער סוררת בחזרה אל תוך הפקעת המוקפדת שמעל עורפה.
בטלה היא דבר יחסי. העובדה שאין לה כרגע עבודה רק אומרת שיש פנאי לדברים אחרים. מחר בבוקר, החליקה באגודלה ימינה, תור לקוסמטיקאית… מחרתיים, דן מצטרף אליה לסיבוב רהיטים נוסף, אולי סופסוף ימצאו ספה חדשה לסלון… ביום חמישי בראנצ' עם סיוון וקרן שבטח כבר התייאשו ממנה… אדם בלי תכנית הוא כמו ברז בלי ידית. ככה לימד אותה אבא, וכך התנהלה: תכנית למחר, תכנית לשבוע הקרוב, תכניות עד להודעה חדשה.
ליאת סיימה לכרסם את הקרואסון, לגמה את שארית הקפה והייתה מוכנה להמשיך בתכנית של היום כשהאייפון צלצל. היא הציצה אל המסך ומיד הזדקפה במקומה, החליקה על מכנסיה, ווידאה שכפתורי חולצתה רכוסים כראוי. דן תמיד צחק כשעשתה ככה לפני שיחות חשובות, ואמר שכל זמן שהמצלמה לא עובדת, למי אכפת איך היא נראית, אבל זה היה הרגל שלא הצליחה, ובטח גם לא תצליח, להשתחרר ממנו. היא נשמה עמוק, וקרבה את המכשיר לאזנה.
המשך כאן
לא רחוק מבניני המשרדים של מרכז העיר, ישבה ליאת בבית קפה קטן ומעוצב ואצבעותיה מלטפות את מסך האייפון שלה כה וכה. לפניה נח ספל קפוצ'ינו שכבר לא היה חם מספיק, לידו קרואסון נגוס, ומאחוריהם, מקופל בקפידה, העיתון הכלכלי שבדיוק סיימה לקרוא.
בקרים כאלה היו נדירים בשבילה. רק עכשיו כשהיא בין עבודות, יכלה להרשות לעצמה קצת בטלה. היא עקבה במבטה אחרי זוג זקנים שהמארחת הובילה אל שולחן ליד החלון. הזקן לא הסיר את עיניו מרצועות החוטיני שבצבצו לה מעל המכנסיים, וחייך בחמדנות. כל הכבוד לבת הזוג שלו שמתאפקת לא למרפק אותו. איך, לעזאזל, ההורים של הנערה הזאת נותנים לה לצאת מהבית חצי עירומה? ליאת הסבה את מבטה אל מסך הטלפון שלה ואצבעותיה דחפו קווצת שיער סוררת בחזרה אל תוך הפקעת המוקפדת שמעל עורפה.
בטלה היא דבר יחסי. העובדה שאין לה כרגע עבודה רק אומרת שיש פנאי לדברים אחרים. מחר בבוקר, החליקה באגודלה ימינה, תור לקוסמטיקאית… מחרתיים, דן מצטרף אליה לסיבוב רהיטים נוסף, אולי סופסוף ימצאו ספה חדשה לסלון… ביום חמישי בראנצ' עם סיוון וקרן שבטח כבר התייאשו ממנה… אדם בלי תכנית הוא כמו ברז בלי ידית. ככה לימד אותה אבא, וכך התנהלה: תכנית למחר, תכנית לשבוע הקרוב, תכניות עד להודעה חדשה.
ליאת סיימה לכרסם את הקרואסון, לגמה את שארית הקפה והייתה מוכנה להמשיך בתכנית של היום כשהאייפון צלצל. היא הציצה אל המסך ומיד הזדקפה במקומה, החליקה על מכנסיה, ווידאה שכפתורי חולצתה רכוסים כראוי. דן תמיד צחק כשעשתה ככה לפני שיחות חשובות, ואמר שכל זמן שהמצלמה לא עובדת, למי אכפת איך היא נראית, אבל זה היה הרגל שלא הצליחה, ובטח גם לא תצליח, להשתחרר ממנו. היא נשמה עמוק, וקרבה את המכשיר לאזנה.
המשך כאן