התנכרות

מישהי1631

New member
התנכרות

כתבתי על כך בהרחבה בפורומים שכנים (לפני שפתחתן את הפורום שלכן. אוהבת את התגובות שלכן כאן). הכוונה לאבא שלי ז"ל. אני תוהה איך אפשר להיות אופטימית, לסמוך על אנשים ולאהוב את עצמך כשהיה לך הורה שלא אהב אותך, שלא ראה אותך ממטר ולא את ילדייך. הסיפור ארוך, ובקיצור - אמי נפטרה מסרטן השד כשהייתי בת 29. החיים של המשפחה היו בצל הסרטן שנים ארוכות, משום שהיא חלתה לראשונה בגיל 37, כשהייתי בת 11. למזלנו היא יצאה מזה, אבל המחלה שבה ותקפה אחרי שנים רבות, והיא נפטרה בגיל 55. אבא שלי נישא שוב. הוא נפטר לפני שנה והוריש את כול רכושו (והיה הרבה) לאשתו השנייה. אני ואחותי נקבל את חלקנו, רבע לכול אחת, לאחר מותה של האישה, וגם אז - נחלוק את מה שיישאר, אם בכלל, עם שני ילדיה מנישואים קודמים, שאינם ילדיו. גם אני עברתי את המחלה, בשלביה הראשונים. זה קרה לפני שלוש שנים. כל-כך פחדתי בגלל אמא שלי, שעשיתי כריתה דו צדדית ושחזור ונפרדתי לשלום גם מהשחלות, ואני לא מצטערת על כך לרגע. את אבא שלי זה לא עניין. לא בזמן המחלה והניתוחים ולא בצוואה. השליך אותי וזהו. אם אחלה שוב, אין לי שמץ תקציב להתמודד עם זה. ויתרה מכך - אבי היה מהתחום הרפואי. הוא מעולם לא סיפר לי שיש אפשרות לבדוק גן לסרטן השד. נודע לי על BRCA 14 שנים אחרי שגילו אותו (!). הבדיקה ההגיונית הראשונה שהייתי אמורה לעשות עם גילוי המחלה היא ריצוף גנטי, למעני ולמען בנותי, אך הבדיקה יקרה בטירוף ולא יכולתי לממן אותה. איש לא חשב לעזור לי. החלטתי שאנהג כאילו אני נשאית וזהו. רק שנתיים לאחר מכן, במאמץ אדיר, זכיתי בהתחייבות מקופת חולים, בצעתי את הריצוף ולא התגלתה נשאות. למרות זאת, אני לא מצטערת על האמצעים הדרסטיים שנקטתי, רק חושבת וחושבת איך לאב לא אכפת אם הבת שלו חיה או מתה.
 

אופירA

New member
מנהל
אולי הוא היה הורה לא תקין מלכתחילה?

אם גם בילדותכן אביך לא היה הורה תקין, יש סבירות שיתנכר בבגרותכן, משום שאינו מוכן להודות בטעויותיו כהורה לילדים צעירים. הם ממשיכים בדפוסי הטעויות שלהם כי הם לא מוכנים להכיר בהם.
תנסי לחשוב איזו הורות הוא העניק לכן בקטנותכן.

הורים לא תקינים הם ברוב המקרים הורים שחוו הורות לא תקינה בעצמם, ולא ידעו לעשות חוויה מתקנת לעצמם וממילא גם לילדיהם.
כואב הלב, אך רואים במשפחות רבות שרשרת ארוכת דורות של הורים כאלה, כלומר גם הילדים שנפגעו לא ידעו לעשות חווייה מתקנת לעצמם ולילדיהם, והעבירו את הכשל לדור הבא.
כנראה זה לא קל כל כך לעשות חוויה מתקנת כזו, וההורים לא יודעים לעשותה לכן ממשיכים להנחיל את ההורות הלא תקינה לשאר הדורות.
 

מישהי163

New member
תודה אופירה, התשובה לשאלתך לא חד משמעית

לאבא שלי לא הייתה משפחה תקינה. הוא איבד את ההורים בילדות בשואה, וגם קודם המצב המשפחתי לא היה משהו. הוא חווה ניכור מהמשפחה המורחבת (נישול מצוואות, למשל, זו "נטייה" חביבה על המשפחה שלי, משני הצדדים). אבל - הורי אהבו מאד אחד את השני והיו אנשים נורמלים, מתפקדים, לאבי הייתה קריירה משגשגת, והם היו אהודים ומוערכים בחברה. מצד אחד, הוא היה איש שיחה נעים וחכם בצורה בלתי רגילה, אבל עסוק בעצמו. דוגמא אחת - לי היו קשיים חברתיים מאז ומעולם. בשנות התיכון, בכול יום שישי בערב הורי היו יוצאים לחברים, אחותי הייתה עם החבר'ה שלה ואני הייתי לבד בבית. זה לא עניין את אף אחד.
 

אופירA

New member
מנהל
מבחינתי התשובה שלך חד משמעית!

הורות לא תקינה לאבא שלך, עוד לפני שכולם אבדו בשואה הנוראה. תוסיפי למצב הלא תקין בבסיס החיים גם את הטראומה של האובדן.
ניכור מהמשפחה המורחבת - זה הרגל החיים שלו, וזה מה שהוא עושה לצאצאיו.
כיוון שהוא לא תיעל את הסבל שסבל והצער שעבר לכיוון של בנייה עצמית והתפתחות רגשית - הגורל לא מזכה אותו בשינוי, וכופה עליו בתת מודע להתנהג לבנותיו בדיוק כמו שהתנהגו כלפיו...
לא משנה כמה הוא חכם ונעים שיחה וחברותי. הוא עסוק בעצמו, ולא מרגיש אהבה ואיכפתיות יתרה כלפי בנותיו והטרגדיות הרגשיות/בריאותיות שלהן. הוא לא תיקן את האגואיזם הפרטי הזה בנפשו, ולכן לא זכה לתמוך בבנותיו, אלא להעניק להן אך ניכור, אכזבה וסבל רב.

אנחנו לא יכולים לתקן את כל העוול שנעשה לנו, אבל אנו יכולים לפחות להתחיל בעבודה, כדי שלא ניאלץ להעביר את ה-כ-ל "בירושה" לילדינו, עקב חוסר מודעות.
גם הבת שלך מרגישה שאת עסוקה בעצמך ולא חושבת עליה (אני לא מדברת על הצורה המזעזעת שהיא מבטאת זאת. אני מדברת על כך שהיא לא מרגישה אפשרות לדבר על כך בנועם, אלא מרגישה שאין לה אוזן קשבת, פרט למריבות וכעסים).
חשבי אליה לא בהקשר אלייך, לעוולות שנעשו לך ושהיא עושה לך. בהקשר אליה - מה היא שואפת אליו בחיים (לא הטיול המטופש ולא כל הדרישות הכספיות שלה. מה היא רוצה כאדם) ושוחחי איתה על כך באופן קבוע. התענייני ברצונה והקשיבי לה, גם אם אין לך מה לענות. פשוט תני לה יכולת להתבטא בפנייך ולקבל תגובות אוהדות, ולא התנגדות ומריבה.
 
יחסו המתנכר של אביך הוא אכן מכה נוראה.

השאלה היא אם בנזוגך מעניק לך אהבה חום ותמיכה, שיש בהם למלא את הבור בנשמה ולפצות על האכזבות הקשות, להפשיר את הכיווץ בנפש.
ואם בנזוגך אינו נותן - שזו מכה בפני עצמה - האם האמהות נותנת לך משהו מהסיפוק הרגשי, מהאהבה. כמובן, אהבה של ילדות ומצב של אם אינם מקבילים לאהבת הורה ומצב של בת.
מגיע לך, מגיע לך, מגיע לך. הייתי רוצה בכל לבי שתהיה לך אהבה גדולה.
 

מישהי163

New member
תודה פנתרית

ההגדרה של כיווץ בנפש כל-כך מדוייקת! למזלי בן הזוג מעניק אהבה ותמיכה וגם הילדים.
 
הוספתי להרהר בך.

סרוב האב להוריש את עושרו לבת, והעברת העושר לאשה השניה ולילדיה אכן צורב את הגרון וממלא את הגוף והנפש במרירות רבה. גם הפסד חומרי גדול, וגם הוכחה שהאב לא אהב. וחשבתי לעצמי: את ובנזוגך יכולים להחליט לעמול קשה, לשים לכם למטרה להשיג יחד כסף רב ככל האפשר. זוהי גם מטרה שמלכדת את הזוגיות. ומאחר שבנזוגך אוהב ותומך, הכסף שתשיגו בסופו של דבר, אם הכשרון והמזל ישחקו לכם, פלוס האהבה שביניכם, יהוו את הנחמה. שוב לא תרגישי את היתמות הקשה: את החסך באהבת האב, והעובדה שהכסף הורש לאשה ההיא.
תרגישי הרגשת נצחון. במו ידייך השגת, וגם יש לך אהבה.

דעתך?
 

מישהי163

New member
תודה פנתרית שאת חושבת עלי

נדיר מאד שאנשים חושבים עלי ועל החיים שלי.
זה אכן סיפוק עצום להצליח א, על פי ולמרות הקשיים. צר לי להיות פסימית אבל לבעלי ולי יש כושר השתכרות נמוך. אבא שלי ז"ל היה מוכשר מאד ואני ובעלי הרבה פחות. ולכך מתווסף הגיל המצב הבריאותי שלי. לא היה אכפת לי לבצע (בנוסף למישרה המלאה) עבודות פשוטות כמו מלצרות וניקיון, זה היה פותר לי את בעיית הבדידות בסופ"שים, והייתי כ"כ עייפה שלא היה לי כוח לחשוב כמה אני מסכנה...
 
וואיי? את אשה מאד נבונה

בעלת כושר הקשבה מעולה לאנשים ותגובות רהוטות ואמפתיות. איך ייתכן שאינך מזהה אצלך כשרון אחד לפחות, לתחום מסוים?
(אספר לך שעכשיו ראיתי באינטרנט פרסומת להכשרה למדריך פסיכודרמה. מאד עניין אותי. יש לי יכולת משחק, {גם יכולת הקשבה והזדהות עם אנשים} רק איני יודעת אם היא מספיקה למדריכת פסיכודרמה. הייתכן שעבורך ,עם היכולות להקשבה וההזדהות עם הזולת, +יכולת לבטא זאת , יש קורסים שאפילו לא ידעת עליהם המתבססים בין השאר על כך??)
 

ladybug4NLP

Active member
למישהי- זה אמנם משנה מאד מה עברת בחייך וכדאי לטפל בנקודות

שהופכות לטריגר בדרך לעוד חוסר בטחון, פחדים, חרדות וטראומות

יחד עם זאת אני תמיד אומרת לכל המטופלים שלי בקליניקה שאי אפשר לחיות רק
בעבר ולבזבז את כל האנרגיה על העבר וכדאי להתחיל לחיות בהווה.
יש זמן תפוגה לכל ה"עשו לי (או לא), עשקו אותו (או לא) וכד'.

רב הבעיות של האנשים זה שהם מתווכחים עם המציאות ולא מוכנים לקבל את המציאות.
המציאות היא שאבא שלך לא היה אבא לטעמך (לא מכירה אותו אז לא אשפוט),
לא נתן לך את מה שהיית זקוקה לו כילדה, מתבגרת ובוגרת, נישל אותך מהרכוש
לטובת אחרים - כל זה הוא מציאות שאין באפשרותך לשנות .

. נכון חווית חיים קשים אבל בכל יום שאת משחזרת את ארועי העבר, את מתעללת בעצמך שוב ומפנה את כל המרץ לעבר מקום שבמציאותית לא ניתן לשנות ולא נשאר לך מספיק אנרגיה כדי לחיות חיים טובים ומספקים היום.

אבל מה שאת יכולה לעשות זה להתבגר - בין אם תגיעי לזה לבד או בעזרת
מטפל מתאים.
כי את אבא לא תוכלי לשנות, רק את מה שאת מרגישה כלפיו, וכנ"ל לגבי כל אותם הדברים שהיו.
להתבגר פירושו לקחת אחריות על מצבך היום, את האחראית היחידה על חייך היום, לא אבא, לא השכנים, לא המשפחה, את בלבד.

זה בהחלט אפשרי בין אם לבד או עם מטפל מתאים כדי לשחרר את עצמך מטראומות העבר, וללמוד דרכי התמודדות (coping skills) שיאפשרו לך לחיות חיים טובים ומלאים כפי שמגיע לך.
ואל תשכחי, יש לך בעל שתומך בך.. לצערי יש אנשים שלהם גם אין את זה, ובעל אוהב ותומך זו מתנה שלא תסולא בפז
 
עד מתי להמשיך ולתלות את קשיינו בהווה בהורינו?

שלום לך מישהי1631,

סיפורך עצוב וצורב, ומזמן המון צער ואמפתיה.

עם זאת, כפי שכתבה ladybug4NLP, השקעת אנרגיה נפשית בכעס ועלבון על העבר, ואפילו על דמויות משמעתיות מהן לגיטימי לצפות, ואכזבו בגדול, "מבזבזת" אנרגיה שהיתה יכולה להיות מושקעת בבנית ההווה והעתיד.

הענין הוא, שאמירה חכמה שכזו על פי רוב אינה תורמת, ואדם לא יכול יום אחד לקום ולהצהיר: זהו! אני לא מתעסקת יותר בכעס על העבר שלי ואני מתחילה להשקיע בהווה. לא כשהעבר השאיר פצעים פתוחים, שנצרבו במוחנו כטראומה, וממשיכים לשלוח חיצי רעל אל ההווה. כך לגבי הנשים שכתבו כאן על פגיעה מינית ותרגילי עוקץ, וכך לגבי הנשים שכתבו על יחסים פוגעניים (באופן אקטיבי או בהיעדר יחס מייטיב) מצד ההורים.

אירועים שנצרבו כטראומה ממשיכים לכאוב ומחייבים טיפול. אחרת האירוע הבא יכאב יותר, כפי שקרה לך עם ענין הירושה, שהגיע לאחר הסטוריה לא מטופלת של אכזבה וכאב מיחסו של אבא. כשייהפכו מפצע פתוח לצלקת, אפשר יהיה להתיחס אליהם כאל אירועי עבר, גרועים ככל שיהיו, שהיו ונסתיימו. רק כך תתפנה אנרגיה להווה ולעתיד.

לשמחתי את מספרת על תמיכה מבן זוגך ומילדיך. תתפלאי כמה הרבה יותר טוב זה יכול להיות אם תיפטרי מהאנרגיות השליליות הצרובות עם זכרונותיך מבית אבא-אמא.

ב-ה-צ-ל-ח-ה !!!
 

מישהי1631

New member
תודה לכם, ליידי באג ותמר

נתתם חומר למחשבה ואתם צודקים כל-כך. למזלי, הבעל תומך וגם - יש לי עיסוקים שמעניינים אותי ומסיחים את הדעת, אבל - חיצי הרעל מהעבר, כפי שתיארתם, משליכים על ההווה. לחיות ללא כסף ורכוש. בלי חו"ל, בבית מוזנח, עם ילדים (בעיקר הבכורה) שזועמת ומאשימה אותנו שלא נוכל לעזור לה בשכר לימוד. וכאשר תינשא בעתיד, לא נוכל לממן. אין לנו כלום.
ואני לא יודעת איך להתגבר על הפחד מהעתיד. אני לא צעירה ולא בריאה. מרגישה מרוקנת. לא מסוגלת להתמודד עם בעיות נוספות, בעיקר לא רפואיות. לפעמים אני "נרגעת" כשאני יודעת שלא אהיה זקנה ולא אצטרך לדאוג לבית אבות. עם בריאות כמו שלי וחוסר תמיכה מהסביבה (כתבתי בעבר על תקופת המחלה ואיך הייתי לבד בבית חולים) לא אגיע רחוק. מספיק לאבד הכרה, אפילו מסיבה פשוטה כמו החלקה ברחוב, ואף אחד לא יודע איזה תרופות אני לוקחת, גם לא המשפחה הקרובה. אני מפחדת מכול בדיקה רפואית. מה אם המחלה "תחכה לי בסיבוב", בגירסא אכזרית יותר. לבד. בלי כסף. בלי תמיכה. איך מוציאים את המחשבות האלה מהראש?
 

ladybug4NLP

Active member
למישהי

כמובן שהצעד הראשון הוא לטפל בחיצי הרעל והפצעים הפתוחים מן העבר בכל דרך שמתאפשר לך וללמוד דרכי התמודדות (בין אם באופן פרטי או ציבורי דרך קופ"ח.

ומעבר לזה הרשי לי לחלוק עלייך בכמה דברים (למרות שאני בהחלט מבינה את החששות ואת הפחדים אבל חלקם הוא בייצור עצמי וכדאי לחפש דרכים להיטיב את זה).

את גרה בבית מוזנח? הזנחה זה לא רק עניין של כסף. ניתן לסדר בית במינימום השקעה ועם הרבה רצון לא רק שלך אלא של בעלך וילדייך אחרי הכל גם הם גרים
בבית הזה. אני לא מניחה שתלכי לצבוע את הבניין (אם זה בית משותף) אבל כל מה שקשור לפנים הדירה, חצר, כניסה, חדר מדרגות ניתן לסדר גם אם לא ניחנת בכסף רב.
הכל עניין של רצון ומאמץ.

נישלו אותך מהירושה? רע מאד. אבל אני למשל כדור שני לשואה ומהגרת , ובת של מהגרת לא קבלתי ירושה כי לא היה מאיפה. וכמוני יש עוד מאות אלפים
נשארתי בחיים? כן. הסתדרתי עם מה שיש וייצרתי במו ידי את החיים שרציתי. השגתי הכל? בודאי שלא, אבל למדתי לעדכן את המטרות שלי, לעשות השתדלות ככל האפשר, לחפש פתרונות, לבקש עזרה ובעיקר למרות שעדיין יש חלומות, לא להתווכח עם המציאות אלא לרתום אותו לטובתי.

ונמשיך בבתך הזועמת: אני מניחה שאת הרעיון שאת חייבת לעזור לה היא קבלה ממך וגם את האכזבה שהעברת לה - שהרי את מאוכזבת בעצמך.

זה נהדר ונפלא אם הורים יכולים לעזור או רוצים לעזור. לך לא רצו לעזור,
להורי ולהורי בעלי ועוד רבים אחרים לא היתה אפשרות לעזרה.
והנה נשארנו בחיים, התחתנו, ילדנו ילדים, נתנו להם את מה שאפשר ולעיתים יותר. כשבתך תגדל-היא תלך לעבוד ותממן את לימודיה, אולי יקח לה יותר זמן - אבל זה מה שיש. אם היא תרצה - היא תשיג את מבוקשה. אם יהיה לך, תתני ואם לא, היא תמצא את הדרך להסתדר.
בדרך זו או אחרת. זה שוב וויכוח עם המצאיות ודרך נפלאה להרגשת אשמה

בריאות: אין לי מושג במה חלית בעבר או אם את חולה גם היום אולם אם מצבך הוא כזה שהחלקה ברחוב יכולה לסכן אותך-הרי שמן הראוי שתשאי עלייך פתק בו רשומים כל הפרטים, ממה את סובלת וסוג התרופות שאת לוקחת ואת מי להזעיק בעת צרה. אני מקווה שלא תזדקקי אבל אם כן, את יכולה להיות שלווה בכך שלא תופקרי ברחוב מבלי שמישהו יידע מה לעשות.

שוב... לקיחת אחריות על חייך, לא עניין של כסף אלא נכונות ורצון ולחפש את הפתרונות הטובים ביותר במצב הנתון.

ומודע את חושבת שתסיימי את חייך מוקדם? אדם הולך לעולמו לפי מה שנכתב לו מלמעלה אבל הוא חייב לעשות את ההשתדלות גם עבור עצמו כדי לא להקדים את רוע הגיזרה.

ובלי תמיכה? יש לך בעל שתומך, יש לך ילדים (שאולי כועסים אבל אוהבים אותך)
את בתור אם הבית, למרות הדאגות הרבות שיש לך-את הדוגמא לילדייך.
אז איזו דוגמא זו שאמא לא מאמינה בעצמה, לא מאמינה בחיים, לא מאמינה שהיא יכולה לשרוד ולא מאמינה שאם תיפול-הם יבואו ויתנו יד.

אני מניחה שאולי דברי נשמעים כתוכחה . אני מאמינה גדולה באדם באשר הוא אדם וביכולת ובכוחות הנפשיים של רוב האנשים לעמוד בהתנסויות שעוברים בחיים , ואת בהחלט אחד מיהם......

אבל את לא מאמינה בכלום, לא בחיים ארוכים, לא בעצמך, לא מאמינה שמשפחתך הקרובה תושיט יד אם תצטרכי - בקיצור בשפה המקועית קוראים לזה "חוסר אונים נרכש". כדי לקבל את צריכה לעשות השתדלות. לא יכולה לבד? כדאי לבקש עזרה, בכל מקום אפשרי.

כדאי לראות בכל נקודה בחייך היום מה את יכולה לעשות עבור עצמך ועבור משפחתך . זו הדרך לפחות לשנות את מצבך כפי שאת מתארת אותו עכשיו

ואת יכולה (אולי עם קצת עזרה מהצד


נ.ב. בעלך ו/או את עובדים?
 

מישהי1631

New member
תודה רבה ליידי באג! לשאלותייך -

יש לי המון פסימיות להתנער ממנה. לא נעים לי למלא את הפורום עם תחלואים. אז בקיצור: אמא שלי חלתה בסרטן השד כשהייתה בת 37. הייתי אז בת 11. למזלנו הרב היא יצאה מזה. המחלה חזרה אחרי 14 שנים, היא יצאה מזה שוב, אך הגרורות תקפו והרגו אותה בגיל 55. אבא שלי נפטר לפני שנה, בגיל 84. היה לו אוסף מרשים של מחלות, מתוכן שנים ארוכות של בעיות לב. אני לא ירשתי כסף, אבל ירשתי את המחלות משני הצדדים. עשרים שנה של הפרעות בקצב הלב, סחרחורות, חוסר יכולת לנהוג, ולפני שלוש שנים - סרטן שד שנתפס בתחילתו. למזלי לא הייתי צריכה כימו, רק הקרנות. בחרתי לוותר על ההקרנות ולעשות ניתוח כריתה דו-צדדית ושחזור ולהוציא שחלות. אני בת 56, עם חלקים חסרים, אוסף תרופות וסביבה שאו אדישה או שאומרת לי שאני סתם היפוכונדרית, מנדנדת להם ומתעלקת. בעלי ואני עובדים במישרה מלאה. בנוסף, יש לי שלושה ילדים גדולים, אך כמעט שאין עזרה בבית. קניות, בישול, כביסה- כמעט הכול עלי. קשה לי להרים חפצים כבדים? בעיה שלי. עייפה? בעיה שלי. כנראה יש לי חלק בעובדה שאני לא אסרטיבית. עושה לבד ואחר כך זועמת. והעיקר - נורא בודדה. מאז שאני מכירה את עצמי. אפס כישורים חברתיים.
 

ladybug4NLP

Active member
מישהי-תודה על ההבהרה- אני מבינה שאת סוחבת על גבך תיק שיש בו

הרבה נטל.
אביך למרות אוסף המחלות הצליח לא רק לצבור רכוש ומחלות אלא זכה להגיע לגבורות (שזה מעל 80)
גם לך יש אוסף משלך ואת מצליחה לגבור עליהם במגבלות אלו או אחרות,
יש לך בית, בעל, 3 ילדים (שלא תמיד עוזרים), בעלך עובד, את עובדת למרות מצבך. יש לכם גג מעל הראש, יש מה לאכול.
אין לך "רכוש" ומה שיש לך זה המון פחדים, חוסר בטחון וכפי שאת כותבת חוסר אסרטיביות גם כלי היקרים לך.

אם רק תרצי, זה אף פעם לא מאוחר מידי לשנות מצב, פאזה, לפחות חלקית.
פחדים, חרדות וסטרס לא מיטיבים עם אף אחד ובודאי לא עם מי שביראותו לא טובה מלכתחילה.

אף פעם לא מאוחר לשנות אבל כדאי לרצות, להאמין ולעשות השתדלות לכוון.
בעיני מה שחסר לך זה אמונה בעצמך, שחרור מסטרס, אמונות מגבילות, (אני אהיה בסדר/מאושרת רק אם...) וכלים להתמודדות שניתן לעבוד עליהם עם מטפל מנוסה.

הרבה פעמים באם אלי מטופלים לקליניקה ואמרים לי את שווה הערך של FIX ME', יש לי בעיה אז תסדרי שהוא/היא/הם יתנהגו אחרת, תעשי משהו שהבעיה תיעלם וכד' וכשאני שואלת מה הם עשו עד היום כדי לשנות את המצב ולו רק במעט-יש שתיקה.

ואני אומרת לרצות זה טוב אבל אם זה לא מגובה במעשים, גם אם לא בצורה מושלמת) אז הרצון לא שווה כלום. והמטפל, טוב ככל שיהיה, הוא שם כדי לשים לך מראה, להראות היכן החוזקות שלך, ללמד אותך כלים, והמטופל הוא זה שעושה את העבודה.

כשתהיו מודעת לכל אלה ותעשי את הצעדים הנכונים, מצב רוחך ישתפר, מצב בריאותך ישתפר (לחץ הורג), יחסייך עם העולם ישתפרו כולל ילדייך) כי כשאנחנו משתנים, הסביבה לא נשארת אדישה והיא משתנה אתנו.

כלים להתמודדות זה מה שכדאי שיהיו לך.

ובעלך התומך, במה ואיך בדיוק הוא תומך?
 

ladybug4NLP

Active member
מישהי-אני עובדת עם שיטות קצרות מועד המאפשרות

גם להתמודד וגם ללמוד כלים להתמודדות ושחרור.
חלק מהרשימה (אתך הסליחה אם זה נשמע קצת כמו קללות בסינית)
NLP-Neuro Language Programming (Master)
EFT - שחרור רגשי - חלוצת השיטה בארץ לנזרותיו
IEMT-Integral Eye Movement Therapy (בעיקר לטיפול אפקטיבי בטראומה
TLT-TimeLine Therapy -תראפית קו הזמן
דמיון מודרך אקטיבי

אני מעבירה גם קורסים וסדנאות EFT למטפלים ולקהל הרחב וכן
סדנאות דמיון מודרך אקטיבי.

בעבר הלא רחוק, ניהלתי את פורום NLP ודמיון מודרך השכן ולפני ה"מהפך"
של הפורומים בתפוז, כל העיסוקים שלי פורטו בחתימה שהנהלת תפוז הורידה.
 
למעלה