התניה
יש כיום מספיק מידע בתחום ההתנהגותי כדי להבין שיש הבדל מהותי בין שני מצבים בסיסיים של ה"אובייקט".
אם נקודת המבט הטבעית של האובייקט היא חוץ-סביבתית התניה "נינוחה ונעימה" יכולה להוביל להקניית הרגלים רצויים. להתניה כזו קוראים אילוף והדוגמה הטובה ביותר היא בעבודה עם כלבים.
אם נקודת המבט של האובייקט היא תוך-סביבתית אין שום משמעות לתנאים בהם מתרחשת ההתניה כי עצם החלפת המניע הפנימי בחיצוני גורמת לנזק תפקודי. להתניה כזו קוראים "שבירה" והיא מוכרת בעבודה עם סוסים, פילים ודובים.
המכנה המשותף של הספקטרום האוטיסטי, שמוכר לאורך כל ההיסטוריה המחקרית - החל מהשם עצמו (אוטיזם = עצמיות), דרך כל התצפיות שנעשו עד כה וכלה בעדויות של אסי"ם ואנשים שמגלים כלפיהם אמפתיה (מבטאים יכולת הזדהות איתם) הוא נקודת המבט התוך-סביבתית שמייחדת אותם ביחס לנוירוטיפיקלים שנקודת מבטם היא חוץ-סביבתית.
איך הגענו למצב שבו דווקא הגישה הזו, שהכי מזיקה לאסי"ם, היא הגישה הנפוצה והכמעט בלעדית?
איך ייתכן שאנשי אקדמיה ממשיכים להמליץ על הגישה הזו ומפתחים אמצעים חדשים, למרות כל העדויות שמוכיחות בצורה חד-משמעית שהגישה הזו גורמת לנזקים תפקודיים?
ואיך ייתכן שההורים ממשיכים גם היום, למרות כל המידע שזמין לי שמתעניין בנושא הזה, לבחור דווקא בשיטה שהורסת לילד שלהם את החיים?
והשאלה האחרונה מופנית למנהלת הפורום: יש איסור חד משמעי על פרסום בפורום הזה וכבר היו בעבר נסיונות של מטפלים להתחכם לאיסור הזה ולהמליץ על עצמם תחת כותרת פסאודו-מדעית. כל המתחזים זוהו וגורשו מהפורום חוץ מאלו שמעודדים שימוש בגישה ההתנהגותית. למה?...
יש כיום מספיק מידע בתחום ההתנהגותי כדי להבין שיש הבדל מהותי בין שני מצבים בסיסיים של ה"אובייקט".
אם נקודת המבט הטבעית של האובייקט היא חוץ-סביבתית התניה "נינוחה ונעימה" יכולה להוביל להקניית הרגלים רצויים. להתניה כזו קוראים אילוף והדוגמה הטובה ביותר היא בעבודה עם כלבים.
אם נקודת המבט של האובייקט היא תוך-סביבתית אין שום משמעות לתנאים בהם מתרחשת ההתניה כי עצם החלפת המניע הפנימי בחיצוני גורמת לנזק תפקודי. להתניה כזו קוראים "שבירה" והיא מוכרת בעבודה עם סוסים, פילים ודובים.
המכנה המשותף של הספקטרום האוטיסטי, שמוכר לאורך כל ההיסטוריה המחקרית - החל מהשם עצמו (אוטיזם = עצמיות), דרך כל התצפיות שנעשו עד כה וכלה בעדויות של אסי"ם ואנשים שמגלים כלפיהם אמפתיה (מבטאים יכולת הזדהות איתם) הוא נקודת המבט התוך-סביבתית שמייחדת אותם ביחס לנוירוטיפיקלים שנקודת מבטם היא חוץ-סביבתית.
איך הגענו למצב שבו דווקא הגישה הזו, שהכי מזיקה לאסי"ם, היא הגישה הנפוצה והכמעט בלעדית?
איך ייתכן שאנשי אקדמיה ממשיכים להמליץ על הגישה הזו ומפתחים אמצעים חדשים, למרות כל העדויות שמוכיחות בצורה חד-משמעית שהגישה הזו גורמת לנזקים תפקודיים?
ואיך ייתכן שההורים ממשיכים גם היום, למרות כל המידע שזמין לי שמתעניין בנושא הזה, לבחור דווקא בשיטה שהורסת לילד שלהם את החיים?
והשאלה האחרונה מופנית למנהלת הפורום: יש איסור חד משמעי על פרסום בפורום הזה וכבר היו בעבר נסיונות של מטפלים להתחכם לאיסור הזה ולהמליץ על עצמם תחת כותרת פסאודו-מדעית. כל המתחזים זוהו וגורשו מהפורום חוץ מאלו שמעודדים שימוש בגישה ההתנהגותית. למה?...