התמכרות למאבק

[אני לא נורמאלי]

שוב, תודה על התגובה וההשקעה

האמת, ממה שהבנתי מההסבר שלך, אותו כושר הוא בדיוק ההפך ממה שחשבתי שהוא, כאשר שאלתי איך מפתחים. להגיד לך בכנות, אני חושב שאני "בכושר טוב". כשקראתי את כל הדוגמאות, והסתכלתי אחורה על מעשים שלי במצבים כאלה, תמיד בחרתי באופציה שתיארת כאופציה של "הבחור בכושר". אני יכול להגיד בכנות שלאחר מחשבה על העבר ודרך ההתנהלות שלי ביום-יום, היכולת שלי לקבל החלטות קטנות היא גבוהה. הבעיה שלי (איך שנראה לי) היא ההחלטות הגדולות, וככל שההחלטה יותר גדולה כך ההתלבטות יותר קשה. ושוב, אני לא נבהל מההחלטה, אני מתלבט. ההתלבטות באה לא ממקום של "לקפוץ למים או לא", אלא "האם כאשר אני עומד על צוק, שממנו אני יכול לקפוץ למספר בריכות טבעיות, לקפוץ קפיצה למים מגובה הרבה יותר גבוה ממה שיצא לי עד היום, ועוד כאשר אני לא יודע את כיוון הרוח, אני שמעתי על אנשים שקפצו והיה טוב ועל כאלה שקפצו וטבעו, אני לא יודע מה העומק, אין לי אפשרות לדעת מה העומק כי אין לי אפשרות לרדת למים לפני שאני קופץ, אני לא יודע אם יש מפל מים שאני בדיוק אכנס למערבולת שלו, אני לא יודע מה עוצמת וכיוון הזרם בנהר, אני לא יודע כמה אני אצטרך לשחות בשביל להגיע לחוף" חלק ממה שאני עושה בדיונים כאן ועם חברים ועם מכרים שאני בכלל לא סומך עליהם זה בעצם איסוף מידע: מה העומק בכל בריכה, האם יש זרם חזק, האם ישנה רוח שתהפוך אותי באויר אם אני אקפוץ לבריכה א' לאומת בריכה ב' וכו' וכו'. דבר נוסף בו בעצם התחלנו לדון לאחרונה הוא "עד כמה אני שחיין וקופץ טוב". ובהנחה שקפיצות זה החלטות גדולות ואילו שחייה זה החלטות קטנות, אני שחיין טוב...ובקושי מסוגל לקפוץ ראש. שוב, בהנחה כמובן שאני מעריך נכון את האופי והיכולות וה"כושר" שלי.

 

[hilabarak]

מאוד מעניין, אתה ממש בבואה שלי בעבר

(בקווים כלליים של האישיות כמובן). הרבה מאוד יכולות, יכולת להגיב בהיבט הפרטני בצורה טובה (ממה שאני מסוגל ללמוד עלייך מהדיון, אכן נשמע שיש לך "כושר" טוב להגיב בכל רגע נתון), והבעייה היא בעצם פרדוקס - הנתונים הגבוהים גורמים לחמדנות וחוסר מוכנות להתפשר, שהורסים את היכולת ליהנות מהנתונים הגבוהים. אני אספר טיפה על עצמי ותוכל להחליט לבד. אמנם לא הייתי בסיירת (אני לא בנוי למאמץ פיסי, אלא שיכלי), אבל הייתי טכנאי במקצוע יוקרתי והייתי ראש צוות הכי צעיר בכל הנ"מ, ואחרי זה מפקד מקצועי הכי צעיר. ובאוניברסיטה הצטיינתי (מקום 10 בכיתה של 300) וקיבלתי מלגה, כשהשקעתי הרבה פחות מחבריי המצטיינים האחרים. ובכלל ידעתי שאצליח בכל דבר שאעשה - אנחנו ארץ משופעת בצעירים ושחצנים, לא הייתי ממש שונה. והבעייה החלה דווקא כשהגעתי לעבוד והצלחתי להתקדם ושאלתי עצמי "מה התוחלת בכל זה ? הרי יכולתי להצליח ב1,000 דברים אחרים" בשלב כלשהוא מצאתי עצמי מורה רוחני (בלי שבכלל ניסיתי להיות כזה, סתם יעצתי לאנשים וראיתי שהם עשו שינויים מהותיים בחייהם והם אמרו לי שאני חייב לעשות משהו עם זה, ודבר הוליד דבר). ואז בכלל הסתחררתי, מהצלחה מקצועית והצלחה רוחנית ותמיד הזוגיות שלי נחשבה להצלחה וגם הילדות שלי באמת חכמות ובעלות "כושר רגשי" ומקבלות המון מחמאות. בקיצור כל זה הוביל למשבר מאוד קשה, ששותפים לו עוד אנשים ולכן לא אפרט. אבל מה שלמדתי מכל הסיפור הוא הלקח הבא - גם אם נועדתי להיות ראש הממשלה הבא (לא שיש לי בכלל עניין בתפקיד כזה, אבל סתם לצורך הדוגמא), עליי לדעת שהיום אני לא כזה ולשאוף רק לצעד הבא בתור (הטעות של אהוד ברק שכבש את הפסגה יותר מהר מהבשלות האמיתית שלו). למדתי לנסות לבלוע רק מה שאפשר. שההנאה בחיים נובעת מהיכולת ליהנות היום מהדברים הפשוטים ביד, ולא מהדברים על העץ. ושהעולם מורכב מאיזון עדין, וכשאני חמדן יתר על המידה, יש עוד אנשים מסביב שעלולים לשלם מחיר. בקיצור - מאדם שהסתכל כמוך פחות או יותר ולא ידע האם לפנות לניהול בכיר או הוראה רוחנית או גם וגם ואולי לכתוב תסריט לקולנוע ואולי להמשיך להנחות סדנאות ואולי ..........עברתי להיות אחד שאומר ברמה המציאותית : 1. יש לי פרנסה ובריאות ומשפחה - זה כבר משהו להגיד עליו תודה (לצערי רק בזמן משבר רואים זאת). 2. אני לא חייב היום לכבוש את העולם, אפילו כמנהל פרוייקטים אני לומד על עצמי ועל העולם, אפילו כשאני כותב ספר אני לומד על עצמי ועל העולם (הספר הבא בתור לא חייב לצאת לאור בכלל - בכל זאת אני לומד), אפילו אם אני יושב וכותב תשובה בפורום לך ומתדיין איתך אני לומד, אפילו אם אני יושב בעבודה לפעמים שעות לבנות דוח משעמם אני מתפתח ולומד גם ענווה וסבלנות. אולי כל זה יוביל אותי יום אחד להיות עם חשיפה תקשרתית כמו ורדה רזיאלה זקונט, ואולי כל מה שיקרה זה שאעזור לך למשל לראות נתיב בהיר יותר ואצטרך להסתפק בכך שעזרתי רק ל100 איש בפורומים (שישכחו אותי עוד שנה מהיום). אני לא יודע ואני לא מתנה את היציבות הרגשית שלי באופציה א' או ב'. אותה חדמנות עליה דיברנו היא בעצם הזהות בין מה שאתה משיג לאיך שאתה מרגיש. ולכן אתה רואה עולם מלא אופציות שמסחרר אותך. עולם של הישגים ועולם של הגשמה ומימוש וכולי (כאשר אתה נותן לרגש החמדנות לסחרר אותך עם שלל האופציות). אני למדתי להסתפק במועט, אני לא יודע אם אתה מכיר את סולם הצרכים שלו מסלו. אבל בגדול מסלו טען שקודם צריך אוכל ואחרי זה ביטחון פיסי ואחרי זה חברה אנושית ורק בסוף הגשמה. למדתי לעבוד בסדר הזה, להגיד תודה קודם על המזון ועל הביטחון ועל החברה ועל הבריאות, וההגשמה יכולה להגיע בחודש הקרוב או לא. ואתה יודע מה ? מרגע שלמדתי להגיד תודה, למדתי ליהנות מהקיים, ואז ההגשמה מגיע בקלות. זה כמו אדם שמתאמץ לישון, מול אדם שעובד קשה והשינה חוטפת אותו. אני אנסה להסביר אינטואיטיבית מדוע זה עובד ככה 0כשאתה מניח להגשמה היא מגיע לבד) - היכולת להגיד תודה על הדברים הפשוטים יוצרת נינוחות שיוצרת יכולת לשמוע ויכולת לשתף אנשים, ופחות תוקפנות (נניח מטילים עליי עבודה משעממת, אינני נאבק), ומכאן הדרך להגשמה פשוטה. באופן טבעי אנשים מתייעצים ופונים ומשתפים ונעזרים, ואז התפוקה עולה והעבודות יותר מעניינות, ומנהלים יותר בכירים רוצים את עזרתי ופרוייקטים יותר יוקרתיים נופלים בחיקי בלי שאבקש. כי כולם רואים שאני בא לתרום לעניין עצמו, ולא כדי לקדם את ההגשמה העצמית שלי. בגדול מרגע שלמדתי להגיד תודה על המזון, אז אני עוסק במה שצריך לעסוק וזה מושך אנשים ונמשכות אליי עבודות מעניינות יותר ומפתות יותר. (הכל על קצה המזלג כמובן). לסיכום - היכולות והביטחון שלך יאשרו הגשמה, רק אם תחבר אותם לענווה מול היקום (אינני טוען שאתה חושב שאתה נעלה על אחרים, כי אם כן, אז בזה עלייך לטפל בנפרד). כי אם לא תהיה עניו כלפיי היקום והחיים, אז אתה תרדוף לעד אחרי הגשמה ותבריח אותה (בדיוק כמו שקורה לך בהחלטות גדולות, אתה כל כך מפחד להפסיד הגשמה שאתה מבריח את היכולת להגשים עם הפחד). ובפרדוקס מסויים אנשים עם הרבה פחות יכולות יגשימו הרבה יותר רק מתוקף הענווה שלבם, ולא מתוקף יכולותיהם לבנות ולצור. לדוגמא אדם עניו יגיד תודה על עבודה כמנהל זוטר ויגשים בעוד אתה תקבל עבודה כמנהל בכיר וכל הזמן תחשוב שאולי אתה לא במקצוע הנכון או בדרגה הנכונה (הרבה צעירים מצליחים בסוף נבעטים החוצה בגלל בעייה זו). אהוד ברק הוא סיפור קלאסי - בסוף אחרים נהיו ראשי ממשלה והוא נזרק החוצה, כי הוא עסק יותר מידי בהשגת רשאות הממלשה, ולא בלהיות ראש ממשלה.

 

[אני לא נורמאלי]

הבנתי אותך..

אבל איך אתה לומד להסתפק ולהגיד תודה על מה שהשגת ומה שיש לך, כאשר ע"י הסתכלות לצדדים אתה רואה שהיית יכול להשיג ולקבל יותר? ניקח אותך לדוגמא, אם נניח אחרי הלימודים היית עובר לארה"ב (בהנחה שאתה לא ציוני), סביר להניח שהיית מתפרנס ברמה יותר גבוה, עושה עבודות בקנה מידה יותר גדול וכך יותר מעניינות, משיג סטטוס יותר גבוה, וכו'? כן, אני מכיר את מסלו, וחוץ ממהגשמה, כל יתר הצרכים היית יכול בתיאוריה להשיג ברמה יותר גבוה...זה לא גורם לך לתהות האם היית יכול להשיג את זה אם היית בוחר בדרך קצת שונה? או אותה דרך במקום אחר?

 

[hilabarak]

יש סיפור רוחני מעניין על אדם

עשיר שלא מצא מנוחה. החליט לשים את כל הונו בשקיק יהלומים וענד אותו על צווארו והחל לנוד בעולם בחפשו אחר שלווה. בשלב כלשהוא החל לשמוע שמועות על חכם גדול שחי בכפר נידח. הגיע לכפר ומצא את החכם ואמר לו "אתן לך מחצית מכל הוני עליי אדמות הנמצא בשקיק זה, אם תעזור לי למצוא שלוות נפש". שמע אותו החכם, ולא דיבר, לפתע קפץ על האיש לקח ממנו את השקית והחל לברוח. ניסה האיש לתפוס אותו, אך החכם היה בן המקום ונעלם מהעין בקלות. האיש בכה מייאוש,ושאל אנשים איך ייתכן שהחכם רימה אותו כך. ענו לו האנשים "לא ייתכן,לך חפש אותו". חיפש וחיפש, וכשהוא מיואש לחלוטין מצא את החכם יושב תחת אחד העצים בסביבה. תפס אותו האיש ואמר לו בכעס "אתה חכם ? אתה גנב פשוט ולא יותר". ענה לו החכם "קח את יהלומך חזרה, הכל כאן. עכשיו שאיבדת הכל, אתה מעריך את מה שיש לך ?". חייך האיש וענה "לראשונה בחיי אני מעריך את מה שיש לי. מגיע לך מחצית מההון שלי" חייך החכם ואמר "אני מעריך את מה שיש לי, אין לי צורך בעוד". קשה לי ללמד דברים שלא עשיתי בעצמי. אני למדתי להעריך רק אחרי שהרגשתי אובדן (למזלי זמני, אבל הזמן היה מספיק ארוך כדי שאשתנה - מעל שנה), אני מנסה ללמד אנשים, כך שלא יצטרכו לאבד כדי להעריך. אבל מכיוון שלא עשיתי זאת בעצמי, אני רק יכול להסביר שהחיים יותרמ מורכבים ממה שהם נראים. נחזור לאהוד ברק, החמדנות שלו, לא עלתה רק בראשות הממשלה שלו (אני בטוח שהוא התגבר על כך היטב, הוא איש חזק). היא עלתה למדינה בתהליכים מקולקלים לטווח ארוך. אז אם איכפת לו מהמדינה, הוא לא נפגע באופן ישיר, אלא דרך הפגיעה במדינה. כנ"ל לגבייך,אתה נשמע חזק, אתה לא תיפגע, אבל אני מניח שהקרובים לך יפגעו (ילדים נפגעים מרדיפה שגורמת למעבר ממקום למקום או ניתוק ממקורבים או סתם קרירות של הרודף או אישה שמחפשת בעל ומוצאת רק אדם שמנסה לברוח ממדינה למדינה ......). אם תשים על המשקל מצד אחד את "עובר לארה"ב (בהנחה שאתה לא ציוני), סביר להניח שהיית מתפרנס ברמה יותר גבוה, עושה עבודות בקנה מידה יותר גדול וכך יותר מעניינות, משיג סטטוס יותר גבוה, וכו'?" ומצד שני את רווחתם של מקורביך (הורים, בת זוג עתידית, ילדים עתידיים) ותשאל מה טוב לכולנו? אז תראה שלפעמים עדיף אוטו יותר קטן ופרוייקט יותר קטן וכולם מאושרים ובריאים. משאר רדיפה שאולי לא ממש תפגע בך, אבל כולם מסביב ישלמו מחיר, שבסוף אתה גם תשלם אותו. סתם לדוגמא הורים שגידלו ילד ולא היו איתו, והוא הופך לחסר ביטחון ורווק מזדקן שחי איתם, בסוף גורם גם להם כאב שהוא תולדה של ההזנחה שלו (סתם דוגמא - אין ממש קשר ישיר בין הזנחה לרווקות, אבל ברור לך שחינוך לקוי יוצר מבוגרים לקויים).

 

[אני לא נורמאלי]

ושוב אני מסכים איתך

ברור לי כל מה שאתה אומר. העניין הוא, שלהעריך איפה ומה יהיה יותר טוב לילדים העתידיים שלי...אין ממש תשובה לאף אחד. לגבי המצב הנוכחי, מעשים שלי לא פוגעים באנשים, אלא אולי רק בי, ואולי רק פגיעה עתידית בילדים עתידיים, וגם זה לא סביר. בכל מקרה, הבנתי אותך. תודה

 

[hilabarak]

זו בדיוק השאלה הפילוסופית שאין לי

עליה תשובה. כשאני הגעתי לגיל 30, הרגשתי שאף אחד לא לימד אותי לחיות את כלל החיים. לימוד אותי השגיות ספציפית באירועים שונים -צבא, לימודים, עבודה. אבל זה רק חלק ממכלול החיים - החיים כוללים גם זוגיות, הורות, עולם רגשי ובנוסף עבודה/לימודים/צבא (הגשמה מקצועית). ואני הרגשתי שאף אחד ממש לא לימד אותי, ולכן הייתי צריך ללמוד תוך כדי תנועה ולכן גם שילמתי מחירים כבדים (שוב תחת הפרדוקס שבעל היכולות הגבוהות, הוא גם זה שעל שגיאותיו הוא והסביבה משלמים מחיר יקר. בעל יכולות נמוכות לא ממש שוגה בגדול). מצד שני, האם זה נכון לתפוס ילד בגיל 23 וללמד אותו את מכלול החיים כשהוא עדיין לא ממש צריך את זה ? אם אני מביא את הדיעה האינטואיטיבית שלי, אז אני חושב שהתשובה חיובית. לא מתחילים ללמד מישהו מתמטיקה באוניברסיטה, כי רק שם הוא זקוק לידע. מלמדים כבר בגיל 6 כדי שבגיל 21 זה כבר יהיה כל כך מוטמע ויהיה בסיס יציב עליו אפשר ללמד מטמתיקה ברמה גבוה. גם יסודות אחריות אישית כבן זוג והורה, לדעתי צריכים להילמד אפילו טרום הכניסה לתוך העולמות הללו ואני אסביר מדוע (דרך אינטואיציה, זה דיון פילוסופי). בוא ניקח אותך כבחור בגיל 23 ששואף להגשים עצמו כשהמשתנה היחיד שהוא מכניס זה עצמו. אתה מגיע לגיל 26 עם מסלול התקדמות מסויים ופוגש בחורה שמאזנת אותך נניח (היא תתן יותר כתף בבית בעוד אתה תתן יותר הכנסה מבחוץ). כי אם תפגוש מישהי כמוך, אז לא ממש תוכלו לגדל ילדים (אפשר, אבל בגלל זה הילדים נראים ככה היום, אין שום יד מכוונת). התחלתם קשר והיא בחורה כל כך נהדרת שהיא גם תומכת בהתקדמות וגם מגבה (אין ילדים). ומכיוון שהיא תומכת אפילו תעזבו לחו"ל, כי אתה רוצה והיא החלק התומך (הרי כדי להיות חצי משרה הורה וחצי משרה הגשמה עצמית, יש צורך באישיות תומכת לעומת יזמית כמו שלך - יזם נמשך לתומך ותומך ליזם). אבל אחרי 3 שנים בחו"ל מגיע ההורות והיא כטיפוס תומך פתאום רוצה את אימא שלה לידה ורוצה משפחה לילד שלה (אתה כטיפוס יזם תמיד הנחת שהיא תדאג בעצם יותר לצד המזין ואתה להכנסה. אבל פתאום סוג העבודה שלך פוגע ביכולת שלה להזין). אתה שואל אותה "טוב, למה הלכת איתי לחו"ל אם את רוצה לגדל ילד עם אימא שלך ?" והיא לא תענה (היא טיפוס תומך ומזין, אין להם ממש תשובות, כרגע קשה לה וזה מה שהיא יודעת). ועכשיו פתאום עלייך לוותר על כל החלומות שאתה חולם חופשי מגיל 23 ? כי מגיל כזה לא אמרת לעצמך "רגע, אם אגשים את החלומות מה יקרה במכלול של החיים ? לא רק בהיבט צר של הגשמה אישית". זה לא הסיפור שלי כי מעולם לא חשבתי לעזוב את הארץ, אבל יש לי ניסיון אדיר כיועץ (וכאדם שחי) וככה נשמעים 80 אחוז מהסיפורים של אנשים בכלל. כולם מגיעים לגיל 33 ופתאום תוהים מה קורה כאן. אף אחד לא לימד אותם, שגיל 33 הוא רק תהליך שהחל בגיל 23. אחד יקרא את מה שאני כותב ויגיד "הלוואי מישהו היה טורח ללמד אותי בגיל 23 את הידע הזה. אולי לא הייתי גרוש היום ? לא היו לי בעיות כאלו ואחרות עם הילדים כי השקעתי בעבודה ולא שמתי לב שאישתי לא מסוגלת לבד ? לא הייתי אומלל מעודף הסתכלות על החמצות במקום על מה שיש .... (כל אחד והבעיות שלו). אחד אחר יגיד "השתגעת ? הילד בן 23 מה אתה מפחיד אותו ? תן לו לחיות ולטעות". אין לי מושג איזו אמירה נכונה. אני רק יודע שרוב מי שאני מכיר וקורא נמצא בבעיות הגשמה לא קטנות. לא סתם הלהיטים החמים בגיל שלי זה הגירושין, העידן החדש, כדורי אנטי דיכאון וכולי. כל אלו הם סימפטומים לדור שכבר לא מתחתן ומחפש עבודה קבועה ובגיל 60 מגלה שלא עשה כלום בחייו וזה לא מטריד אותו. אנחנו דור של מיליון אפשרויות ובחירות וקשיים והיכן שיש סיכוי יש סיכון. תחליט אתה - אני מטריד ילד בן 23 לחינם, או חוסך לך את הנתיב של אהוד ברק ודומיו המשיגנים. אין תשובה נכונה, אני מניח שאני גם עושה את זה וגם את זה.

 

[אני לא נורמאלי]

דבר אחד בטוח...

אתה עוזר לי בלהימנע מנטיבים מוטעים. אני לא חושב שזה מטריד, אני לא חושב שבגיל 21 צריך להשתחרר מהצבא, לשרוף שנתיים בתחנת דלק, שנה בהודו, שנה בהתעוששות בארץ, שנה בהכנה ללימודים, שנה מכינה, 3 שנים לימודים...הגענו לבחור בן 30 שהרגע סיים תואר ורק מתחיל ללמוד את העולם המקצועי ורק מתחיל קריירה. ידידה טובה שלי חסכה ממני את זה, וגרמה לכך שאומנם אני לפני טיול, אבל אני בן 23 עם תואר וניסיון עבודה. כמו שזה קרה בפן המקצועי, אני מעדיף שזה יהיה גם בפן של זוגיות,ילדים ובעצם החיים. לכן אני מעדיף לבחור דרך עכשיו, ולא "לזרום" ובכך פשוט לדחות את הבחירה בדרך, או יותר גרוע להתעורר כשאני כבר על דרך שבכלל לא מתאימה לי ואני לא בחרתי בה. לגבי מה שאמרת על עתיד חלומות ותוכניות. גם עם זה אני מסכים, כמובן שיכולה לצוץ בחורה, כמובן שיכול להיות משהו שיגרום לי להיות בארץ, יכולים לקרות המון דברים. לכן בתיאור של החלום, לא כתבתי מקצוע, לא כתבתי מדינה, כתבתי בית, אישה ילדים וכלב, הכנסה נחמדה ומקום יפה. אחריות...גם זה ברור לי. אני יכול להביא לדוגמא את עניין הכלב. אני רוצה כלב, מאוד. כבר מספר שנים שאני רוצה כלב ואני לא מביא אותו, כי אני יודע שעוד שנה אני אולי אסע לטייל קצת, ובאיזשהו שלב אני אלמד לתואר שני בחו"ל, ואולי אני אעבוד בעבודות שמצריכות נסיעות לחו"ל וכו'. ברור לי שכלב זה מחוייבות שאם אני לוקח על עצמי אני צריך לוותר על הרבה תכנונים ובעצם יוצר לעצמי מגבלות מראש. ברור לי גם, שכמו שזה עם הכלב ככה זה עם בחורה (בנות, סליחה על האנלוגיה). הבדל הוא שהתאהבות במישהי יכולה לקרות בלי שהחלטתי "להביא" אותה...הכל ברור לי. דרך אגב, מה שאמרת על אופי יוזם ואופי תומך...אני יודע שמתאים לי מישהי עם אופי תומך, ואני נמשך לבנות כאלה במידה מסויימת, אבל נמשך הרבה יותר לבנות עם אופי יוזם ואש בעיניים (מטורפות/כלבות בסלנג העכשיווי). למה זה ככה לדעתך? ברור לי שעם בחורה כזאת כנראה לא יצא מערכת יחסים ארוכת טווח (מניסיון), אבל עדיין...

 

[hilabarak]

לגביי השאלה על נושא הבנות היזמיות

עם האש בעינים, התשובה פשוטה אך הפתרון קשה. כולנו (כל בני האנוש) אוהבים אשליות. אנחנו אוהבים את אשליית ג'יימס בונד הבלתי מנוצח, למרות שלכולנו ברור שאין כזה סוכן שיוצא מכל מצב תמיד. אנחנו אוהבים לראות את אשליית ראש הממשלה החזק, למרות שרובם בני אנוש כמונו. אנחנו נהנים ממופע קסמים טוב (אפילו מהקשקוש של אורי גלר) לא כי אנחנו מאמינים, אלא כי הטבע האנושי אוהב חלומות ואשליות. בחורה עם אש בעיניים, יוצרת באופן טבעי אשלייה של ניצחון ואתגר ובנייה וכולי (כמו שנפוליאון והיטלר יצרו גם אשלייה של בנייה וחזון וניצחונות). במציאות לאנשי החזון יש קושי עם פרטי הפרטים של המציאות (למשל איך בדיוק מאכילים צבא גרמני או צרפתי בחורף הרוסי, אפילו אם הרוסים נסוגים). והמציאות היא הרבה יותר קשה ואפרורית, מאשר החזון והניצחון וכולי (אני מניח שראית את זה בסיירת, שיש תהילה אבל גם שיגרה קשה). אם תיקח איש חזון ותשים לידו עוד איש חזון, אז לשניהם יהיה כיף כי הם יכבשו את העולם בדימיונם, אך ישכחו שכיבוש העולם מעורב בפרטים, ולכן הם יצליחו לתקופה ובסוף יחריבו (אהוד ברק, נפולאיון...). אם תיקח איש חזון ותחבר אותו לאיש עשייה, תקבל איזון נהדר של חזון מחובר למציאות אפורה של עשייה. לא שוקעים במציאות האפורה ולא שוקעים בחלומות החזון. יש חזון שמושך ויש מציאות. דרך אגב חשוב מאוד - המציאות היא אפורה רק אם חיים בחלומות של החזון. ברגע שלומדים לחיות במציאות, אז לומדים ליהנות מהדברים הקטנים (כמו החיבוק של הילד, ארוחת צהרים עם חבר לעבודה, פגישה מעניינת בעבודה....). לסיכום - אתה נמשך לבחורות עם אש בעיניים, כי באופן טבעי זה מתחבר לאשליית החלומות שלך. בהתחלה שניכם מגבירים אחד לשני את החלום והחזון וזה כמו סם מאוד כיפי. הקשר לא מחזיק כי הוא לא בונה כלום. כי אין את המזין, אין את זה שיבנה את ההנאות הקטנות מהמציאות. ובגרע שאין את זה, אז המציאות נהיית אפורה. אני בבית אחראי על החזון, ואישתי זו שיוצקת את התוכן למציאות. נניח נרשמנו לחוג לריקודים ביחד, אני זה שעשיתי את הפעולות בפועל, כמו רישום לחוג, והזמנת הבייבי סיטר, ואפילו הרעיון לחוג היה שלי (הכל ברמת היזם). אבל מי שבנה את התחושה שחסר משהו, וצריך לצקת תוכן וצריך יום של כיף בשביל שנינו וכולי היתה אישתי. אבל אם אישתי היתה כמוני, אז לא היתה בכלל עולה השאלה. אני עובד וכותב ספר ומעורב ביזמות עיסקית וכותב ספר ועונה בפורומים. אינני מרגיש שום חסר. אם אישתי היה כמוני, אז גם היא לא היתה מרגישה שום חסר, ואז שנינו באופן טבעי היינו מתרחקים. אבל היא איננה יזמית, היא חושבת על הכן המשפחתי, היא מדברת על החוסר ואני כיזם ממלא ללא קושי. ואז כולנו יוצאים מורווחים, גם אישתי שהתמלא לה החוסר. גם אני שאינני הופך לאדם חד מימדי שכל הגשמתו היא בעיסוקו המקצועי. וגם הילדות שאפילו שהן קטנות, ממש נהנות לרקוד עם אבא ואימא אחרי שאנחנו חוזרים מהחוג, וגם רואים שהם ממש נהנות מהעובדה שאני ואישתי מתקרבים בגלל זה (כל פעם שאנחנו מתחבקים מולם הם רצות אלינו לחיבוק קבוצתי, וכשאנחנו מתאמנים על הריקוד זה יוצר כמובן הגדלה של כמות החיבוקים). וכמובן שילד שיותר רואה את הוריו מקורבים יותר נינוח ונעים ויותר כיף להורה איתו והמעגל מזין. לסיכום - ההסבר פשוט. כיף ליזם להתחבר ליזם. בפועל כשיזם פועל עם יזם, בדרך כלל אין מי שיטפל בפועל בפרטים המציאותיים של היזמות (עסק טוב לא צריך רק מנהל טוב, אלא גם אנשים שיעשו את העבודה). לכן אתה נמשך לנשים כאלו, ולכן היחסים מתפרקים. הפתרון קשה מאוד - להזכיר לעצמך שאותה אישה מייצרת רק אשלייה ולא יותר (כמו שנפולאיון יצר אשלייה שהוא יביא שגשוג ועתיד טוב לצרפת, ובפועל כלום). יזם או יזמית מניסיוני צריכים להתחבר עם מזין או מזינה.

 

[אני לא נורמאלי]

תודה

עד כל הדיון...באמת תודה

 

[hilabarak]

בשימחה דיון מעניין ושאלות טובות

מלמדות את השואל והעונה בו זמנית.

 

[Rastah]

קרייתי לא נורמאלי

שלום, זה ממש הזוי - אני יושב וקורא את השרשור הקודם שלך, ומבין לליבך ואפילו נמצא איתך יחד על אותה הסירה זה כזה מוזר - כבר כמה שבועות שאני מנסה להביא עצמי לאיזהשהו "סוג של" ביטוי בפורום הזה, אבל במקום - אני רק יושב וקורא שוש ושוב את הקונפליקטים של כל שאר מיני אנשים.... ואף פעם לא מצליח להאמין בלמצוא את התשובה מעל דפיי האינטרנט (תמיד זה נראה לי "אנמי" ודומם מידי בשביל שיוכל לספק לי עצה טובה....צעקה אילמת מבעד למסך מחשב חירש....) פתאום - לקרוא את השרשור שלך הביא לי מראה כ"כ נכונה וכנה,לפחות בחלקה המוחץ לגבי הקיום שמעברו הצפוני של ההר... ואנו לא כ"כ רחוקים בשנים, אני בן 25 ואני בראש ובראשונה מסכים איתך - הבטון הקרייתי הזה - אפור. קר ומנוכר. המחשבות לעבור לכל אזור אחר בארץ, (כמו שמרבית החבר'ה של כל אחד מאיתנו, לבטח, - עשו) המחשבות על חו"ל - חאלס, כבר טחנתי חצי מהכדור הזה ב"עגלות" ושטויות למינהן - במשפט אחד ממצה - זה למכור את נשמתך לשטן בכבודו ובעצמו. הכמיהה המובנת בחלקה לטוס מעבר לים, מעבר לחברים ומעבר למשפחה אפילו מעבר לחוף ק. ים המזוהם (אבל עכשיו בחורף הוא קצת נקי יותר) -- פשוט בשביל להרוויח את שכר הלימוד או שכ"ד, מתוך לשקר על אמריקאים \ אנגלים \ יפנים תמימים ושיכורים ובנוסף להסתכן במעצר על עבודה לא חוקית - לא שווה את כל זה. ומבלי לשמוע את קולך אני מרגיש את זה במילים שלך. ולא, אין לנו הורים בעלי אזרחות אחרת שתוכל להציל אותנו מהכיבוש של משרד הפנים על החיים שלנו... ת"א - צודק - איכסה אחת גדולה שלעיתים נדמה כי לאף אדם שם אין את היכולת להסתכל לך בעיניים ולחייך מתוך אהבה או סתם סקרנות לדעת מה "הקטע שלכם שם בקריות"? (מה הייתה שם מלחמה???) ת"א מבחינתי מלאה עד תום באנשים בודדים שטוב להם עם הבדידות של עצמם ועם הבועה האישית שיצרו וטיפחו לעצמם שם.... עזוב יש בך מעבר ולו רק בשל היותך מהקריות. אני חושב, שלא סתם נולדנו לתוך הפריפריה הכי מזוהמת במזרח התיכון, או שבעצם אפשר לומר - בחלקו הזה של כדור הארץ, וזה לא "סתם" שאני רואה את האנשים המדהימים ביותר שהכרתי בחיי, רובם ככולם מהקריות, נמצאים בתוך ה"קונפליקט". עם עננת סימן שאלה כזאת גדולה שמלווה אותנו כמו צל, שמעיק כבר... יש משהו בתדר האנרגטי האוניברסלי או במה שזה לא יהיה שפשוט "מדלג" על עמק זבולון הזה, ובצדק... (ובשל כך אנחנו נשארים פה עם חומר אנושי ירוד, עם חומר תעשייתי מסריח ועם חומר רדיואקטיבי שמסרטן אותנו מתחת לאף של כולנו) תחשוב על זה: קרייתים משחר קיומם היו ע(ו)בדים של בתיי הזיקוק ומשפחתם המורחבת, סידרו להם בתים עם גינה קטנה ליד המפעל הכי מסרטן בייקום והבטיחו להם פנסיה משתלמת או משהו.... לא יודע איך קנו אותם אז... הם היו תמימים (הורינו מורינו וסבינו...) הם פשוט הסכימו... עלק "זה גם קרוב לחיפה" ... (ואני אפילו לא בא ממשפחה כזאת) זה היה אמור להיות המפרץ הכי יפה בחופיו המזרחיים של הים התיכון ומספיק להסתכל בתמונות של סבא וסבתא על איך שהמקום היה נראה פה לפני 30-40 שנה ולהבין.... ורצה הגורל - ונולדנו לתוך השיעבוד הקפיטאליסטי (ואתה בתור BA"מנהל עסקים" גם למדת את השיטה מקרוב, אני בטוח...) אבל אני מדבר על הרייקנות הפנימית הזאת, שאתה ואני ודיי הרבה סביבנו מרגישים בה, במובלעת הזו שנקראת "קריות" אני חושב שצריך לעשות משהו בנאדם, אני מרגיש שהאדמה שתחת רגלינו עומדת לקרוס ואנחנו כאן מהלכים על שפתי התהום הקאפיטאליסטי הזה, ביו אם זה מכל החומרים המסוכנים למינהם, בין אם זה מאיזה קטיושה שנופלת לה בשלהי הקיץ האחרון, או בין אם זה מתוך כך שהסרטן הקרייתי כבר לא מסתפק רק בלקונן בגופם של אנשים , אלא גם ברוחם... ובמנטאליות שלהם. וברגש שלהם... והוא שם. ואני למשל, מרגיש בקיומו, ואני לא היחיד - אז אני לא מדמיין... אני מצטער, לקחתי את זה כבר למקום כל כך רחוק ואחר, רציתי לחבר את ההרגשה האישית שלי יחד עם שלך ואיכשהו ליצור איזו מסקנה קולקטיבית לגביי נערים מתבגרים בגיל ה 20 מאזור הקריות... ואולי נתתי ביטוי מוקצן (קצת , אני מאמין שהמצב חמור יותר ממה שהיה לי האומץ לכתוב כאן) לתפיסה הגורסת בתוכי שאומרת .. את כל האמור לעיל.... ואולי בכלל לא מפריע לך הסביבה שלך - כמו שלי כן, ואולי בכלל לא מעניין אותך הזיהום ועוד כל מיני תוצרים מוטאציוניים של האזור שבו אתה חי... וסליחה אם פגעתי איכשהו.... זו לגמרי לא הכוונה, להפך, אני חושב שבתור "מכור למאבק" - כדאי לך למצוא איזהשהו מאבק -קיומי שנראה הוגן בעינייך ולהמשיך במסע שלך תוך כדיי שאתה מגשים עצמך דרך הנסיון שלך לשנות לתקן להניע דברים בצורה אחרת - כי זה כבר לא סוד, שהצורה בה המציאות מתנהלת כיום היא בירידה דראסטית וטוטאלית כלפיי מטה. ואנחנו הראשונים לראות לחוש ולנשום את אותה מגמה סרוחה, טוב, כנראה שהתפרקתי מספיק בשביל תגובה ראשונה מסוגה בפורום.. ובסה"כ - אין לי זכות כזו או אחרת אפילו להמליץ לך על איזו דרך... או אפילו להאיר לך באיזו דלת להיכנס... בשביל זה יש פה אנשים הרבה יותר מקצועיים ממני.... אני רק בא ונותן לך כתף, אומנם מבעד למסך מחשב אילם, אבל אני כאן, ועוד רבים וטובים ממני, מאחוריך, באותה הסירה הרעועה הזאת שנקראת קריות.... (סתאם... אני גם לא כזה דיכי וכנראה שאתה בדרך הנכונה אם עולים בך סימני שאלה מסוגים שונים שא ברכה באשר תהיה ליל מנוחה וזה לא אתה שלא נורמאלי - זה הם ואך ורק הם שלא נורמאליים, לקיים את חייהם על חשבון החיים שלנו..... עם קפיטאליסטים כאלו - מי צריך קטיושות? טוב... ביי הלכתי....

 

[אני לא נורמאלי]

תודה על התגובה...

אני אנסה להתייחס לכל מה שאמרת...צר לי לראות שאתה מרגיש כל כך מזוהה איתי, זה כנראה לא הרגשה מזהירה. לגבי זה שנולדנו לאזור הזה של הקריות..לא, נולדתי בסביבה די נקיה מבחינת איכות הסביבה, מאוד סוציאליסטית ואנטי קפיטליסטית (כלומר קומוניסטית) ודי אנטישמית. ולכן מגיל 9 אני פה, בקריות. למה קריות? כי חבר של אבא שלי בא לקריות והמליץ על המקום. קטיושות, בתי זיקוק, סירחון, זיהום וכו'...זה לא שלא מפריע לי, פשוט לא כל כך אכפת לי. יותר נכון ממש אכפת לי (אני מקלל את כל המדינה כל פעם שאני באזור לב המפרץ בגלל הסירחון) אבל אני חושב שהמילה כי טובה היא שהשלמתי עם זה כבר. קטיושות ופיגועים...לא ממש מפריע לי, הסיכוי למות מאוד נמוך...הרבה יותר מפחיד אותי תאונות דרכים. ואם כבר דיברנו על זה...בוא נוסיף לסיפור את הפשע. יחד עם זאת, אף אחת מהסיבות האלה היא לא הסיבה שאני שוקל לעזוב. אני מחפש מקומות חדשים לא בגלל שרע פה, אלא כי אולי יותר טוב שם. לדוגמא: אם אני מרוויח פה 6000 בחודש, בת"א זה יכול להיות 8 וארה"ב 15. ולכן, למה להיות פה? זה השיקול בכל אופן. כמו כן, אני לא מאשים את "הקריות" באי שביעות הרצון שלי, או בתסכולים או בשום דבר אחר...(אולי רק סרטן). אני חושב שהכל נמצא בתוכי, אני שולט על הרגשות שלי (עד גבול מסוים) וכך גם בעתידי. בכל אופן, מי ששולט בזה זה בטח לא "הקריות". מה גם, שכאשר עלינו לארץ היה לנו אופציה להגר לגרמניה, לקבל אזרחות במקום (כל יהודי בריה"מ יכולים "לעלות" לגרמניה בדיוק כמו לישראל), ואילו היינו עושים זאת הייתי כיום גרמני בעל אזרחות גרמנית ובגלל שלא הייתי עושה צבא כנראה שכבר היה לי תואר שני. יחד עם זאת, מבחינת אופי (וחמדנות/הנאה ממאבק) וזה אופי לדעתי, לא ענין של נסיבות או אזור מגורים, היו נשארים ללא שינוי. ת"א, אני אישית לא מכיר את ת"א, אבל לא חושב שאפשר לגדיר תושבי ת"א באותה הגדרה. אני מאמין שבטוח אפשר למצוא שם אנשים טובים חמים ואוהבים. אני לא בטוח לגבי מעבר לת"א משיקולים כלכליים בלבד. עבודה בחו"ל, אולי לא שווה לשקר, אולי לא שווה את הסיכון, אבל העובדות הן שע"י עבודה בחו"ל אנשים רואים עולם, מטיילים, עושים כסף, וחלק נהנים. וכן, אולי אחרי הכל זה לא שווה...אבל אני לא בטוח בזה לגמרי. בחירה במאבק ראוי...המאבק היחיד שאני יכול לחשוב עליו כראוי הוא מאבק למען איכות הסביבה ועולם החי. לצערי, זהו מאבק חסר סיכוי לגמרי, לפחות בארץ, ואני לא רוצה להקדיש את החיים של למאבק שכזה, ולשלם את מחיר התסכול והרדיפה למשך כל שנות חיי. ולבסוף קפיטליזם...לא רואה בו חיסרונות, להיפך, אני תומך בקפיטליזם ולא מסוגל להתחבר עם הצד הסוציאליסטי של המדינה. אני גם לא חושב שיש משהו בקפיטליזם שתומך בקיום חיים על חשבון מישהו אחר..קפיטליזם הולך לכיוון של "כל אחד לעצמו..חופש", התקיימות על חשבון אחרים זה סוציאליזם, מצב שבו החזקים בקיימים את החלשים, או במקרה של הארץ, את הוותיקים והמקומבנים.