התמכרות למאבק

[אני לא נורמאלי]

התמכרות למאבק

יצא לי לשבת עם חבר שלי שמתעניין בפסיכולוגיה ופילוסופיה. איכשהו הגענו יחד למסכנה שאני פרפקציוניסט (שזה רע כי אז בעצם לא מגיעים לשביעות רצון מכלום), ושיש לי "התמכרות למאבק", כלומר אני כל הזמן מחפש אתגרים חדשים, "הרפתקאות" חדשות, אך מאחר שאני משיג דברים יחסית בכלות ועם הרבה קיצורי דרך, אותם אתגרים הם לרוב כאלה שכמעט אי אפשר לעמוד בהם. כך נוצר מצב שבו אני נמצא במאמק תמידי, וברגע שאותו מאבק מסתיים, אני מייד מחפש לעצמי משהו חדש "להיאבק" בו. באופן מסויים אני מסכים איתו, ואני באמת מצליח לראות את זה כשאני מסתכל על עצמי מהצד. כך בעצם עולה לי המחשבה שאולי כל אותן הזדמנויות שאני מחפש, כל אותן הזדמנויות שאני מרגיש שקיימות אך לא מצאתי אותן הן בעצם חיפושי מאבקים חדשים? אולי כל הסיפור של מעבר מדינה או אזור בארץ זה משהו שנובע מהצורך שלי במאבקים ולא מרצונות או שאיפות אמיתיים? אני יכול להסתכל על דוגמא של מקומות עבודה. מאז השיחרור, כל עבודה שאני ניגש אליה, לפני שאני מתקבל זה נראה כמו משהו ממש טוב בשבילי. אני מתקבל, מתבסס, בחלק מהעבודות מגיע לרמה הכי גבוהה בין העובדים וכך לסטטוס של "תותח"...וברגע שזה קורה אני מתחיל לראות את כל הצדדים השליליים בעבודה, ומחפש לעצמי עבודה חדשה. יכול להיות שהבעיה זה בי ולא בעבודות? ואם זאת אכן "התמכרות למאבק", האם אפשר לשים לזה סוף?

 

[hilabarak]

אם תחליף את המילים 'הנאה ממאבק'

ו'פרפקציוניזם' במילה 'חמדנות' תקבל לדעתי את הפתרון הרצוי (אני ממשיך את התשובה שבמקרה עניתי לך למטה בלי לדעת שאתה הולך לכתוב את מה שכתבת). מה זה בפועל פרפקציוניזם ? זה כל הזמן לרצות יותר מאותו הדבר. שיהיה יותר יפה ויותר נעים ויותר מספר ויותר מגשים - במילים של פשוטי העם "חמדנות". מה זה אותה "הנאה ממאבק" שאותה הזכרת ? דיברת על היכולת להיות במקום עבודה ולהגיע לסטטוס של תותח ולרצות "עוד משהו". ופתאום לראות את החסרונות של אותו מקום. בקיצור במילים אחרות "חוסר יכולת להסתפק בקיים" או במילים פשוטות "חמדנות". איך המילה "חמדנות" יכולה לתרום לך לשים לזה סוף ? כי "חמדנות" זו תכונה אנושית. כולנו רוצים "עוד" חלקנו רוצים "עוד ועוד ועוד" כסף ורק "עוד" אהבה. וחלקנו רוצים "עוד" כסף ו"עוד ועוד ועוד" אהבה. אבל בסוף כולנו חמדנים. אפשר לומר שה"חיים עצמם", הם התפתחות. זאת אומרת שהחיים עצמם באופן טבעי רוצים עוד ועוד. כל חיה רוצה לשכפל עצמה, ומכאן יש אבולוציה. איך בטבע נפתר הפרדוקס בין "רצון טבעי של החיים" להתפרס ולהתפתח לבין חמדנות ? התשובה כמובן היא - איזון. כולם רוצים להתפתח, אבל אחד מאזן את השני. אחד מונע מהשני להתרבות עד אין סוף. וחזרה אלייך - אם תחפש איזון בין הרצון הטבעי להתפתח לבין החמדנות שהורסת כל חלקה טובה, תמצא שלפעמים צריך לדרוש עוד ולפעמים צריך להסתפק בקיים. לפעמים צריך להגיד לחלק ה"חומד" - "מספיק להרוס, יש לי בת זוג נהדרת אז מה אם היא כועסת מידי פעם שלא לצורך, מי מאיתנו מושלם ?". ולפעמים צריך להגיד לעצמך - "יאללה חמוד, מה אתה משכנע עצמך שהזוגיות הזאת תקינה, היא הרי בקרשים והגיע הזמן לעזוב". והדרך הכי טובה להגיע לאיזון (בהנחה שהחלטת להחליף חמדנות באיזון) היא על ידי התייעצות עם אנשים אחרים. אם למשל תתייעץ איתי לגביי כל ההתלבטות שלך על עתידך, אני אגיד לך שכדאי לבדוק את כמות הזמן שאתה עוסק בכך. אם חודש שלם אינך מסוגל להחליט, אז אין בעייה. אבל אם כבר שנתיים אינך מסוגל לגבש דיעה אז יש בעייה.

 

[אני לא נורמאלי]

מצטער, לא ממש הבנתי אותך

חוץ מהעיקרון של חיפוש אחר האיזון, לא הצלחתי להבין את הנקודה.

 

[hilabarak]

הפואנטה היא בדיוק השאלה ששאלת

אותי בדיון למטה. שאפתנות הופכת מהר מאוד לחמדנות אם לא מאזנים אותה (ולכן חשוב לקרוא לזה חמדנות ולא בשמות אחרים שמקשים על מיקוד והבנה). חוסר שאפתנות תהפוך אותך לנירפה ומתוסכל. ובעצם אחד הקשיים הגדולים בחיים היא איך לא להיות חמדן - תסכול מתמיד של רדיפה, ולא להיות נירפה - תסכול של חוסר הגשמה. התשובה היא - התנסות ולמידה. לכל אחד יש איזון משלו. אהוד ברק צריך כנראה היה ללמוד להיות קצת פחות 'חמדן' ולהיות סבלן עד שיהיה ראש ממשלה. אתה אולי צריך להיות פחות 'חמדן' ולהסתפק באופציות שמול עינייך, אבל יותר אמביצויזי ולנסות להשיג ....... איך יודעים אם הגעת למקום הנכון ? די בפשטות - תחושה יחסית של שלמות. אם תתן לתחושות החמדנות להוביל, תהיה מתוסכל מרדיפה עקרה כמו שקורה כרגע (זוגיות, מקצועיות, הורות....). אם תתן לתחושות הנירפות להוביל, תהיה מתוסכל מתחושת החמצה. רק עשייה מוסג מסויים ותחושות מסוג מסוים יובילו אותך אישית לאמצע המאוזן שלך. אתה יכול לבחון עצמך דרך ספקולציות ולשאול "מה יקרה האם אוותר על תחושת כזו וכזו, האם אינטואיטיבית זה יוביל אותי לשלווה או להחמצה ?" וככל שתהיה יור בוגר וכנה תראה שלאט לאט תדע למצוא בפועל את המרכז שלך. ושוב אני מדגיש אם לא תגדיר את התחושות תחת שתי קטוגריות בלבד : 1. נירפות 2. חמדנות יהיה לך קשה לחתוך ביניהם ולברר איזו תחושה תוביל לאן. כי אדם שמדבר על פרפקציוניזים לעולם לא יכול לדעת האם להמשיך ולשאוף גבוה יותר או להסתפק בקיים. אם הוא מנסה לברר עם עצמו וחברים האם הוא חמדן מידי או נירפה מידי (בהקשר מסויים), התשובות יהיו יותר לוגיות וברורות.

 

[אני לא נורמאלי]

שוב תודה על התגובה

קראתי אותה 4 פעמים, ואני עדיין לא מבין הכל, או שאולי כם אבל לא מעכל לגמרי. אתה אומר שאני אוכל להבדיל בין חמדנות לשאפתנות רק ע"י ניסיון...ע"י הרגשה של שלמות (אחרי שכבר הגעתי לאותו המקום!). אבל לפני שאני מתחיל את הדרך לאותו המקום, איך אני יכול לדעת האם המטרה בסוף אותה דרך נובעת מחמדנות או המנעות מרפיון? הרי את הרגשת השלמות אני מקבל רק אחרי הישג המטרה...לא לפני היציאה לדרך. אני מנסה לעשות בראשי את מה שאמרת, החלוקה של האופציות לרפיון וחמדנות, ואני לא מצליח. אולי לא הבנתי אותך טוב. למה הכוונה בדיוק ב:" אתה יכול לבחון עצמך דרך ספקולציות ולשאול "מה יקרה האם אוותר על תחושת כזו וכזו, האם אינטואיטיבית זה יוביל אותי לשלווה או להחמצה ?" וככל שתהיה יור בוגר וכנה תראה שלאט לאט תדע למצוא בפועל את המרכז שלך "? אני מבין את כל הטיעון שהצגת, את כל התיאוריה, אבל לא את מה שאני צריך לעשות, על איך אני יכול להבדיל בין האופציות.

 

[אני לא נורמאלי]

הבהרה לא קשורה...

אחרי שקראתי את התגובה של "ראסטה", ואחרי שהגבתי לו, אני מרגיש שאני צריך קצת להבהיר את עצמי. זה לא שכל כך רע לי בקריות, או בארץ. זה פשוט גישה כזאת לחיים, ש"אלו הם החיים שלי, וראוי שאני אחליט לגביהם". לא נולדתי כאן, עליתי לכאן מאוקראינה בגי ל 9. ההורים שלי החליטו שאוקראינה היא מדינה אנטישמית ולכן החליטו לעזוב. בבחירה שלהם, לארץ או לגרמניה, השיקול היה אנטישמיות ולכן הם באו לארץ. מבחינת אזור בארץ, קריות עלה פשוט כי חבר של אבא שלי עלה לכאן כמה שנים לפני זה, זה הכל. לי אין שום קשר לאותו חבר, לכן אני מרגיש שאין שום סיבה שההחלטה ההיא לפני 13 שנים צריכה להשפיע על כל החיים שלי, ולכן אולי עדיף בעצם לגור במקום אחר בארץ. כך גם לגבי מדינה, אני לא חושב שבארה"ב או אוסטרליה או כל מקום אחר אני אהיה יותר "יהודי" או "ישראלי" ממה שאני "רוסי" כאן. שוב, זה לא שרע לי כל כך, אבל אני כן זר מבחינה מסויימת, וכל מיש קורא את זה עמוק בלב יודע בדיוק איך הוא או היא מרגישים כלפי "רוסים", ואם הם לא, אז איך חלק מהחברים או מהמכרים שלהם מרגיש. זה לא משנה, אני כן זר. ולכן, אותו שיקול של בחירה בישראל בגלל האנטישמיות לא משחק אצלי שום תפקיד, בכלל. אני זוכר לא מעט ידיים שעפו לכיוון הפנים שלי במהירות, שניה אחרי צעקה "תחזור לרוסיה, עוף לי מהמדינה שלי יא רוסי מסריח". אם באירופה במילים יהיו "יהודי מסריח"...לא כזה משנה לי. קצת גלשתי, מה שאני בא להגיד זה שאני מרגיש שהחיים שלי הוכתבו מבחינות רבות בגלל בחירה של ההורים שלי, ולא מהבחירה שלי. בגיל 9, לא יכולתי לבחור, עכשיו אני כן. אני אנסה להסביר את עצמי בדוגמא קיצונית: דמיינו את עצמכם בגיל 23, עם נתונים די גבוהים, מסיימים תואר ראשון בסומליה. אתם יודעים שאתם בסומליה כי ההורים שלכם בחרו לעבור לשם יום אחד, וכפי שכולנו יודעים, החיים בסומליה הם לא משהו. אם כך, למה להישאר בסומליה? בהנחה שישנה דרך לעבור למדינה מערבית מפותחת עם חיים הרבה יותר טובים, גם אם זו דרך קשה ולא שגרתית, לא הייתם רוצים לנסות? האם מעבר מכפר נידח בסומליה לעיר הבירה הוא חמדנות או הימנעות מרפיון? ומה לגבי מעבר למדינה עם רמת חיים יותר גבוה? בהנחה שיש דרך אבל ממש לא פשוטה, זאת חמדנות או הימנעות מריפיון? ובמידה והחלטתם על המעבר מסומליה, לאן תלכו? הרי יש הרבה מדינות?

 

[nehud]

בוקר טוב לנורמלי לחלוטין מהקריות

לשם הזדהות את ילדותי ובחרותי העברתי בקרית מוצקין / ביאליק לכל אדם יש מסע אישי בחיים בו הוא מתעלה או שלא מעל בחירות שעשו עבורו אחרים (ההורים, החברה, הממשלה,,,,) נתחיל בהאם בחרת את השם שלך ? (להערכתי לא) האם בחרת להיוולד באוקרינה? ,,, מה מבקש אני לומר לך-אתה כמו כל יתרת בני האנוש נקרא לבחור לחיות את החיים שלך בכל פעם מחדש בנקודה בה אתה נמצא והמתייחסת לבחירות שעשית (טובות או שגויות) ואו עשו עבורך אחרים (מתוך כוונה טובה, טיפשות ואו רישעות) , מה אומר לך ברק - לך תתנסה בחיים בחר מטרות/ חזון ותבדוק שאתה נמצא באיזון (ביחס לעצמך ) בכל פעם מחדש חשוב לזכור החיים עצמם מתרחשים בדרך למימוש החלומות, המטרות ,,,, ולא רק ברגע הגשמתם, בהצלחה ואהבה אהוד

 

[hilabarak]

צריך להפריד ל2 את הדיון :

1. השאלה בהקשר של "לכן אני מרגיש שאין שום סיבה שההחלטה ההיא לפני 13 שנים צריכה להשפיע על כל החיים שלי" - זו אמירה ללא משמעות בעיני. אני גם יכול לומר שההחלטה של הרצל לפני 100 שנה, לא צריכה לשנות את חיי היום. או ההחלטה של אבא שלי לעלות מטורקיה לישראל לפני 60 שנה. או אם נלך בהגזמה, ההחלטה לא לעשות הפלה (הייתי ילד לא מתוכנן) ו......... אין משמעות להחלטות שנלקחו בעבר ומשפיעות עלינו. יש אין סוף החלטות כאלו, חלקם ברמת המשפחה וחלקם ברמת המדינה וחלקם ברמת האומה, ואפשר אם רוצים לחזור עד משה רבנו או אברהם אבינו. בהקשר הזה אני ורצה להגיד לך, אנשים אינטלקטואלים לא שמים לב שהם לוקחים בעיות פסיכולוגיות ומשתמשים בפילוסופיה בשביל צידוק. ה"בעייה הפסיכולוגית שלך" נניח היא החמדנות, והשכל פשוט במקום להודות בבעייה, מוביל בעזרת ניתוח פילוסופי. זה קורה לאנשים בדיכאון, שפשוט מסבירים בטיעונים מבריקים מדוע אין טעם בחיים, זה קורה לאגואיסטים שמסבירים מדוע החיים מתחילים ונגמרים בהם וכולי. אני רוצה להבהיר שאינני טוען שיש לך בעייה פסיכולוגית עמוקה או משהו. לכל אחד יש בעייה פסיכולוגית משלו. אם האדם מודה בה ואומר "בסדר אז אני כזה וכזה, אלמד לחיות עם זה" בדרך כלל הבעייה קטנה עם השנים. אם האדם ממציא פילוסופיות שתומכות בבעייה שלו, אז הבעייה הופכת לאמונה פנימית ומעמיקה ומחריפה עם השנים. 2. איך להבדיל בין רפיון להישג בהקשר האישי ? שאלה יחסית פשוטה. אם היית שואל את מנכ"ל הרכבת דהיום לפני 8 שנים מה הוא רוצה בחיים, הוא בחיים לא היה אומר "אני רוצה גינה קטנה עם משכורת טובה..." (אני פשוט מכיר אותו אישית). כל ההתנהלות שלו עוד לפני שנים, הראתה שהוא שואף ורוצה עוצמה וכוח והוא כבר היה פולטיקאי עוד טרם בכלל היה יכול לחלום על תפקיד כה בכיר במשק. אם היית שואל את נפולאיון או אהוד ברק האם הם מסתפקים בניהול רכבת, ברור לך שהיו צוחקים עלייך. אם תשאל פקיד אפרורי האם הוא שואף להיות משהו מעבר למנהל מחלקה (שגם זה בטח יפחיד אותו) הוא גם יצחק (בהנחה שיש לו טיפה אמינות). בקיצור - השאלות הללו אינן פילוסופיות, אי אפשר לענות בהכללה פילוסופית. בדימונה נניח יש 200,000 איש. בשביל 199,000 זו חמדנות לרצות משהו מעבר לעבודה סבירה. כי אין להם את כוחות הנפש לקום וללמוד ולצאת מהמנטליות והמקום. ובשביל 1,000 איש זו לא חמדנות לרצות להיות מנכ"ל חברה. איתי באוניברסיטה למד מישהו משכונת עוני בבאר שבע, שאמר לנו תמיד הוא היה מועמד קלאסי לפשע. אבל הוא לא בחר בזה, ובשבילו זו לא היתה חמדנות ללמוד כלכלה באוניברסיטה. אל תנסה לענות על השאלות בהקשר הכללי. תשאל מה לדעתך בשבילך יהיה טוב ? בשבילי ללמוד בחו"ל נשמע סיוט. הרחק מהמשפחה והמנטליות והמדינה שלי. בשבילך זה דבר נהדר. אם הייתי טמבל, הייתי נרשם לחו"ל וסובל (כי אני חמדן ואינני מכיר את חולשותי ויתרונותיי). בשבילך אולי לא ללמוד בחו"ל זו נירפות. בשבילי תפקיד לא מאתגר ורחב זו נירפות. בשביל אחר תפקיד ניהולי צר זו נירפות. וכולי. ברגע שתעבור מפילוסופיה כללית (סומליה ומחנות פליטים וכולי) להכרת המציאות האישית שלך, אז תמצא את האיזון שלך. האיזון שלך האישי הוא כל כך מורכב מפסיכולוגיה אישית, ורמת הבנה אישית, ומציאות אישית, ותולדה ומשפחה וכולי, שאין טעם אפילו לשאול מדוע הגעת למסקנה כזאת או אחרת. בשבילך האיזון הוא עבודה מסוג מסויים עם 3 ילדים. אפילו בשביל אח שלך שגדל איתך בחדר (סתם אני זורק, לא דיברת על אחים) יכול להיות האיזון בכלל עבודה אחרת במהות במקום אחר במהות עם ילד אחד או בכלל בלי ילדים, או עם 6 ילדים לפחות.

 

[אני לא נורמאלי]

או קיי...

1. איך אני יודע מה באמת הכי טוב בשבילי? 2. איך אני יכול לדעת שמה שאני חושב שהוא הכי טוב בשבילי הוא אכן מה שטוב בשבילי ולא חמדנות? 3. איך אני יכול לדעת מהי בעיה פסיכולוגית ומה זה תירוץ פילוסופי? או מהי המציאות כפי שהיא ומהו תירוץ פילוסופי המחפה על בעיה פסיכולוגית? ואם זיהיתי את התירוץ, איך אני יודע מה הבעיה הפסיכולוגית מאחוריו? ושוב, איך אני יודע מה באמת טוב בשבילי? כרגע אין לי אפילו כיוון שאני סגור עליו...

 

[hilabarak]

שאלות טובות, אני אנסה ללהשיב מתוך

התנסות (אין לי כמובן תשובות מוחלטות). 1. אין לך יכולת לדעת מה הכי טוב בשבילך, יש לך יכולת לשער בצורה מושכלת. ההבדל בין אדם שרוצה לדעת מה הכי טוב בשבילו, ובין אדם שמוכן להסתפק בהעשרה הכי מושכלת שהוא יכול לקבל ביום נתון זה של ההחלטה, הוא הבדל של שמיים וארץ (מתוך ניסיון חיים שלי בראיית אלו מול אלו). כשאדם איננו מוכן להסתפק בהשערה, אלא רוצה לדעת, הוא נכנס בדרך כלל לסחרור רגשי (בדרך כלל יוצר חמדנות), וזה יכול להימשך עשרות שנים. אני מכיר לא מעט אנשים נורמליים ורגילים שעשרות שנים מתקשים עם הבחירות שלהם כי פשוט אינם מקבלים את העובדה שאפשר רק לשער הכי טוב. אם אתה מוכן להסתפק בהשערה מושכלת, אז אין בעייה פשוט תשאל את עצמך (ואלי גם את הסביבה עלייך) כמה שיותר שאלות, ותצציב מידע. למשל : מה אני מעדיף - 40,000 ש"ח לחודש ועמדת ניהול בכירה ומעט זמן בבית, או 15,000 ש"ח לחודש עם עמדת ניהול זוטרה או 10,000 ש"ח לחודש בלי לנהל בכלל (משכורות הגיוניות תחת הנחה שאתה אקדמאי עם מספר שנות ניסיון - אתה מחליט היום פחות או יותר לגביי המסלול עוד 5 שנים). לכל אדם יש תשובה משלו. יש אחד שלא מובן לו בכלל איך אפשר לוותר על עמדת ניהול ושכר, כדי להיות שעתיים קודם בבית. יש אדם שלא מובן לו בכלל איך אפשר להיות בעבודה 12 שעות ביום, ללא קשר לכמה משלמים לך. יש אדם שלא מבין איך אפשר להיות כל היום תחת עומס הניהול ללא קשר לשכר או שעות. לך יש תשובה משלך, תמצא אותה. מה אני מעדיף - 4 ילדים או 2 ילדים ? מה אני מעדיף - בת זוג שתישאר כל השנים מושכת ותהיה קרייריסטית, או אישה שתעבוד בחצי משרה כך שלילדיי תהיה אימא ולא מטריד אותי אם אני והיא ניראה קצת פחות טוב עוד 15 שנה העיקר שיהיה לנו בית חם. מה אני מעדיף - לגדל את ילדיי ליד סבא וסבתא, או שלא ממש מזיז לי ? ויש עוד 1,000 שאלות. מכאן נעבור ל 3 ואחרי זה נחזור ל2 : אם תענה על השאלות בצורה פילוסופית אז לעולם לא תדע. אם תענה עליהם בצורה אישית אז תדע. ואני אבהיר בדוגמא - על השאלה הראשונה בנוגע לשכר, אפשר לענות בפלצנות פילוסופית שאומרת "מה זה משנה השכר העיקר האושר..." ואפשר לענות בכנות "אני אישית רוצה כך וכך יותר או פחות". עכשיו אם התשובה הכנה והאישית לא תהיה מקובלת עלייך, תוכל להגיד "רגע זה מה שאני רוצה? זה מה שהפכתי להיות, אחד שרוצה ...... כדאי לי לבחור לעבוד על הבעייה הזאת והזאת ולשנות אותה". אח שלי מוכן לעבוד המון שעות כמנכ"ל ולהרוויח וזה נראה לו הגיוני. לי זה נראה מוזר. אם הוא היה מחליט בשביל עצמו שזה בעייתי, אז זו היתה בעייה פסיכולוגית, כל עוד לו זה נראה תקין ולי זה נראה מוזר, אז מבחינתו אין לא בעייה פסיכולוגית ולא פילוסופית. בקיצור - אם תקבל שאין תשובות נכונות או שגויות, אלא תשובות שלך. ואם הם אינן מוצאות חן בעייניך אז צריך עבודה פסיכולוגית כדי לשנות. 2. כל עוד לא עשית תהליך בוגר ורציני של שאלות ותשובות כנות, אלא תהליך של קשקשת פילוסופית כללית, בהחלט אין דרך לדעת. אבל ברגע שיש לך תשובות של עצמך, כמו למשל התשובה "אני רוצה ללמוד בחו"ל", אז יש לך מידע להחליט איתו (יותר טוב או פחות טוב אין מה לעשות). אם תדע שאתה גם רוצה ללמוד בחו"ל וגם רוצה להרוויח לפחות 25,000 ש"ח וגם לחיות במדינה שקטה שהיא לא ישראל (או כן בישראל) ולגדל ילדים ללא סבא וסבתא (או בשום אופן לא לגדל ילדים ללא סבא וסבתא) וכולי, אז יהיה לך מאוד קל להחליט. ושוב תצא מנושא ה"ידיעה" אין תשובה נכונה לשאלת גידול הילדים ללא סבא וסבתא, יש את התשובה שלך. לאחד זה הכי קריטי בעולם ולשני זה לא קריטי בכלל, והשלישי שזה לא קריטי לו היה רוצה שזה כן יהיה לו קריטי (ועליו לטפל בזה) והרביעי שזה כן קריטי לו היה רוצה שזה לא יהיה קריטי לו (ועליו לטפל בזה). ולגביי כל שאר השאלות - קודם תעשה מפת איפיון של צרכים ורצונות ואלמנטים שאתה מאמין שבגיל 80 היית רוצה להסתכל אחורה ולהביט בהם (אחד רוצה להביט אחורה ולראות שהיה ראש ממשלה והשני רוצה לראות שלא פספס אף רגע מגדילת ילדיו). אחרי זה תזהה אם יש בעיות ואיך פותרים. אבל חייבים כנות, אל תענה לעצמך תשובות שאתה חשוב שנשמעות טוב, תענה את התשובות שאתה מרגיש. בסיכומו של דבר 100 תשוובת יתחברו לבסיס מידע שעליו תחליט. 2.

 

[אני לא נורמאלי]

אין לי

תשובות ברורות, ואין לי גם מאגר של שאלות. לגבי שאלות ששאלת, אני לא יודע כמה אני רוצה להרוויח, בסטאנדרטים של היום, אני מאמין ש-15-20 אלף נטו זה די ומספיק. מבחינת כמה שעות להיות בעבודה, אני לא יודע. זה מאוד תלוי בעבודה, מצד אחד אני רוצה שזו תהיה עבודה שאני אוהב ואז אני מעדיף לבלות בה כמה שיותר זמן (שזה המצב שלי היום), מצד שני אולי אני ארצה להיות עם הילדים, ואני לא יודע אם אני ארצה להיות איתם או לא, בכנות, אני פשוט לא יודע אם אני ארצה לבלות איתם הרבה זמן. לגבי האישה, אני מאמין שאני מעדיף מישהי לא קרייריסטית שכן תהיה עם הילדים, אבל כן חשוב לי שתישער מושכת וכן חשוב לי חום בבית, אני לא חושב גם שאלו דברים סוטרים שחייבים לבוא אחד על חשבון השני. ישראל או לא, שוב, אני משער על בסיס של שמועות שאני מעדיף חו"ל, ואני לא יודע גם איפה בח"ל, אני לא טיילתי, אני לא מכיר את המדינות, את החיים שם, וקשה לי לשער. סבא וסבתא...אני מעדיף שיהיו ליד, אבל זה ממש ממש לא קריטי. על שאלות כמו האם להיות בתחום של שיווק ומכירות, כספים, תפעול, אני פשוט לא יודע. אני גם לא ממש התנסתי בתחומים האלה כך שמאוד קשה לי לשער מה עדיף. כרגע, הנטיה שלי היא לשיווק/שיווק בינלאומי, כאשר כרגע נסיעות מרובות לחו"ל נראה לי כדבר מאוד מושך וחשוב לי. אני לא יכול לדעת אם בעוד 10 שנים אני עדיין אשמח לנסיעות לחו"ל...אולי אני אשנא את זה...אולי להיפך, אני אשמח להתרחק מהבית...פשוט לא יודע. איזה עוד שאלות אני יכול לשאול את עצמי?

 

[hilabarak]

אני לא רואה טעם רב בשאלת שאלות

כשכל התשובות הן "אני לא יודע" (זו גם הסיבה שאין לך מאגר שאלות - מראש אין לך עניין רב לקבע עצמך היום בתשובות). אני אנהג את מנהג ה"רוחניים" ונעבור לשנייה למשל קצר שיסביר לך את עמדתי בברור : הנמלה והחרגול - נביא אותם לרגע לדילמות שלך. מגיע ברק רואה את הנמלה והחרגול ומחליט לתחקר. ברק - "חרגול, מדוע אינך עובד בקיץ לקראת החורף ?" חרגול - "אין לי מושג היכן בדיוק ארצה להיות בחורף" ברק - "בכל זאת צריך להחליט, החורף יגיע עוד מספר חודשים" חרגול - "האמת שגם אין לי מושג מה ארצה לאכול בחורף" ברק - "אז תנסה לשער היכן תרצה להיות ומה תרצה לאכול, ותכין" חרגול - "אין לי מושג, באמת שאין לי מושג. זה החורף הראשון שלי שאינני יונק חלב מאימי, לא התנסיתי בכלום" ברק - "תראה, אני לא חושב שצריך להיות קיצוני כמו הנמלה ולא לשחק ולהשאיר מקום לחיים עצמם. אבל מצד שני להיות קיצוני שמגיע כמו אידיוט לחורף, זה גם טיפשי. תמצא דרך להתכונן, גם אם אינך יודע. בשנה הראשונה לא ממש תיהנה ואחרי זה תלמד איך לשפר" בקיצור - חוכמה קטנה להגיד על הכל "לא התנסיתי, לא היו לי ילדים, אין לי מושג אם ארצה להיות איתם או ארצה לעבוד. אין לי מושג בזה ואין לי משוג בהוא". מההתנסות שלי בחיים (הכל אני מדבר על התנסות שלי והתבוננות בקרובים ומקורבים לאורך עשור או שניים מגילאי ה20 עד גילאי ה40) מי שלא החליט מה הוא רוצה להיות ומי הוא רוצה להיות, נמצא בדרך כלל בצד ה"מתקשה" של החיים. אם אתה תתן לעבודה לקבוע איזה סוג של הורה אתה תהיה, אני מבטיח לך שלא תהיה לך הגשמה מההורות - את זה אני אומר לך בביטחון של 1,000 אחוז מניסיון אדיר. רק אדם שמחליט מראש איזה סוג של הורה הוא רוצה להיות, יכול להגשים עצמו בהורות. וזה נכון לגביי זוגיות (איזה מין בן זוג אני אהיה ? ) וכולי. ברגע שאין מוכנות להתחייב לכלום, אין מוכנות להגיד "זה מה שאני מאמין שאני צריך לעשות (בלי קשר למה שאני אעשה בפועל)" מהניסיון שלי אין הגשמה. בדיוק כמו בסיפור הנמלה והחרגול, אין אפשרות לא להתחייב ולא להחליט ועדיין לאכול בחורף. ואם תשאל "אני באמת חייב להחליט בגיל 23 מה אני עושה ?" אני אענה - כל אלו שאני מכיר שנשמעו מתלבטים כמוך בגילך (כנראה תחת ההנחה שאין כאן קשר לקושי פסיכולוגי להחליט, אלא לגילם הצעיר), עדיין מתלבטים בגילי. כי מהניסיון שלי חוסר יכולת להתחייב לשום החלטה בגילך, איננה מלמדת על העובדה שאתה צעיר ועוד יש לך זמן להחליט, אלא על אותה "חמדנות אופציות" (חוסר מוכנות לוותר על שום אופציה אפשרית) וזה הרגל שמתשרש. ואם אני טועה, אני מוכן לדבר איתך עוד 10 שנים ולשמוע, אבל אני מתקשה להאמין. אם לא תמצא את הדרך להגיד "אוקיי, אני כאן וכאן צריך להחליט, ואפשר להחליט סתם (בגלל שאמרת כל הזמן שאין לך ניסיון), או מתוך השערות שנשענות על האמונה שלי ולא בהכרח על ההתנסות שלי (אבל לפחות זה משהו שלך, ולא סתם)", אז יהיו שתי אופציות : 1. לעולם לא ממש תחליט, ותמיד תרגיש שהחיים סחפו אותך ולא אתה אותם. 2. גם אם תחליט, אז לא תהיה שלם, כי לא בחרת מעמדת כוח, של "כרגע אני כאן וזה הכי טוב שאני יודע", אלא מעמדת חולשה של קורבן "איך אני יכול החליט, אם אין לי ניסיון במה שאני צריך להחליט עליו ? ".

 

[אני לא נורמאלי]

אני מבין את מה שאתה אומר

אבל עדיין לא בטוח שאתה מבין לגמרי אותי. כן, אני מכין את עצמי לחורף (עשיתי תואר ראשון), ון אני מעוניין להמשיך את עמי ע"י תואר שני וניסיון עבודה. אבל יחד עם זאת, יש דברים שאני לא בטוח לגביהם וזה לא נובע מסתם חמדנות. אני לא מדבר רק על אופציות שאולי חומקות ממני אלא על כאלה שניצבות מולי ואני לא יודע במה לבחור. לדוגמא: ללכת על משרת איש שיווק או משרת עוזר מנהל תפעול? או אולי מנהל מחלקת טלמיטינג? החלטות מהסוג הזה כן ישפיעו על העתיד שלי, אני כן יודע שההחלטות הן בידי ולא בידי הגורל או החיים, אבל אני עדיין לא יודע באיזו לבחור. כן גם לגב מדינות או לימודים...האם ללמוד MBA או MA בשיווק בינלאומי וכו'... מבחינת בחירת מקצוע, אני חושב על ללכת לאחד ממרכזי האיבחון ומיון...אבל אני לא בטוח שזה באת ימצא את ההתאמה בשבילי.

 

[hilabarak]

דווקא אני מבין מאוד, כל חבריי

המתוסכלים חשבו כמוך ש"הכנה לחורף" זו הכנה מקצועית. ומההתנסות האישית שלי, הם טעו בגדול. "הכנה לחורף" זו "הכנה רגשית". אם תברר כמה אנשים משכילים ואקדמאים, מתוסכלים מהמקצוע שלהם, תגלה יחסית מעט. אם תברר כמה אנשים משכילים ואקדמאים, מתוסכלים מהחיים שלהם, תגלה הרבה מאוד. אם תיקח את הסטטיסטיקה האישית שעומדת מולי - רבע ממכריי האקדמאים והמשכילים רווקים, רבע גרושים, רבע חיים בזוגיות גרועה, רבע חיים תקין. בקיצור - לעשות תואר זה עשירית "הכנה לחורף". כשתגיע לזוגיות אחרי 5 שנים ו10 שנים, תגלה מהם קשיים אמיתיים. כשתגיע להיות הורה לילד קטן תגלה מה זה קושי, כשהילד יגדל תגלה מורכבות, כשיצטרף עוד אחד תגלה קושי ומורכבות בו זמנית (לא הכנסו עוד את הזוגיות שבאותו זמן צריך לטפח, ושאלות קריירה וכולי). כל חבריי שאמרו "יש לי מקצוע מכובד ומרוויח, אין לי שום בעייה אחרת" טעו בגדול. היכולת להחליט היא יכולת נרכשת עם השנים, היא לא תופיע לך פתאום בגיל 30. היכולת למצות ולהגשים כרגע, למרות החלטות שגויות שנלקחו בעבר, היא יכולת נרכשת היא איננה מופיע לפתע בגיל 30. היכולת להתמודד עם ה"חמדנות" הטבועה בחיים המערביים איננה יכולת שמופיעה, אלא יכולת נרכשת. תמיד תרצה עוד משהו מהזוגיות (אישה שיותר משתפת פעולה, אישה שבגיל 35 לא השמינה, אישה שמתקדמת ...), תמיד תרצה עוד משהו מהילדים (יותר ציונים, פחות בכי, יותר אחריות ...) תמיד תרצה עוד שכר עוד קידום עוד עניין ....... אם לא תלמד לשלוט בחמדנות היא תשלוט בך ולא אתה בה - אתה במיוחד כאדם שהגדיר עצמו כפרפקציוניסט. וכולי. התואר שלך והכישורים שלך יביא אותך די בבירור לרמת הכנסה גבוה. אבל אפשר להיות אומללים (ולפחות חצי מהאוכלוסיה לדעתי כזו) עם הכנסה טובה ומקצוע טוב ואפילו עם אישה וילדים. וכאן אני אומר משהו מניסיון, ולא מתוך יכולת הוכחה. הרבה מאוד תלוי ביכולת שלך לנהל את החיים. וניהול חיים מחייב הגדרות, כי אחרת אתה עלה זורם עם הנהר. והגדרות חייבים להגדיר, אפשר לשנות לאורך הזמן, אבל חייבים להגדיר משהו. להגדיר מה אתה מצפה מהחיים. להגיד 15,000 נטו (שדרך אגב בארץ זו משכורת גבוהה מאוד של מנהלים מאוד בכירים - אני דיברתי על ברוטו) זה רק מגדיר שעלייך להיות מנהל בכיר שכנראה מירב זמנו יושקע בעבודה. אבל בפועל העובדה היא שאתה חווה קושי. הרי לא תיארת התלבטות פשוטה בין לסוע לחו"ל ולהישאר בארץ, אלא בלבול מוחלט בין אלפי אופציות. מדוע שזה ישתנה אחרי שתבחר ? הרי תמיד תוכל להיות אומלל כמו חבר נעורים טוב שלי, שאחרי שבחר תמיד הוא מצטער שלא ניצל הזדמנויות אחרות. זו בעיני ה"הכנה האמיתית" ההבנה שעולם המבוגרים יותר קשה מעולם הנעורים, ומי שאיננו מטפל בבעיות הקטנות שיש לו כצעיר, ימצא עצמו עם אותם בעיות רק מתמודד מול זירה הרבה יותר מורכבת כמבוגר, ואז קשה הרבה יותר גם לטפל בבעיה (אצלך כנראה פרפקציונזים שגורם לבלבול) וגם באותו זמן להתמודד עם המורכבות (הרי הילדות שלי לא יחכו עד שאגמור לטפל בעצמי, הם דורשות ממני לחנך ולטפל ולבנות את ביטחונן העצמי ו... כרגע., לא כשאתפנה לטפל בבעיות שהייתי צריך להתמודד איתן לפני 10 שנים). אולי אני מגזים, אבל זה ניסיון של 20 איש לפחות, זה די מדגם מייצג (עד כמה שזכור לי בסטטיסטיקה 30 איש זה כבר מדגם לא רע לאוכלוסיה).

 

[אני לא נורמאלי]

אנחנו מדברים מנקודות מבט שונות

אני מבין את מה שאתה אומר לגבי הכנה רגשית, לגבי קבלת החלטות, לגבי חמדנות, לגבי לא להצטער על החלטות שקיבלת גם אם היו לא אופטימליות. אני יכול להסתכל אחורה על החלטות שקיבלתי (ללמוד מנהל עסקים, ללמוד בדרבי, תוכנית של שנתיים, לעזוב עבודה שחברה גדולה לטובת עבודה כברמן, לעזוב שוב חברה גדולה בשביל עבודה כברמן) ואני לא מתחרט על אף אחת מההחלטות האלה. אני יכול לקחת את העזיבה של העבודה בשרות לקוחות בחברה גדולה...אני וויתרתי על אפשרויות קידום, על שכר יחסית גבוה, על אימוני איגרוף תאילנדי שהיו חשובים לי...הלכתי על ויתורים אבל אני לא מתחרט על כך. אני מסכים שיש לי בעיה של פרפקציוניזם או חמדנות שגורמת לבלבול ולעטים לתסכול. אני רוצה להתמודדת, אבל עדיין לא הבנתי איך אני מתמודד עם זה. לגבי יתר הדברים שאמרת...עבודה-זה לא רק שכר, וזה לא עניין של 15 או 8 נטו, מה שיותר קריטי לי זה העבודה עצמה, האם כל יום אני אלך לעבודה שאני לא רוצה לעשות, או שאני אלך לעבודה עם חיוך כי אני נהנה מהעבודה עצמה. אני יודע שאת הכסף שלי אני אעשה בין אם בלימודי תואר שני אני אתמקד בפיננסים/שיווק/ניהול/תפעול/משאבי אנוש וכו'. בסופו של דבר אני אגיע לשכר שיספיק לי. מה שאני לא יודע זה באילו מהעבודות אני אקבל סיפוק מעבר לשכר, לאיזו עבודה אני אלך עם חיוך כי אני נהנה ממנה ובאיזו עבודה אני אחכה שתגיע כבר השעה ללכת הביתה כי אני לא אוהב אותה. זאת השאלה... מדינה-אני יודע מה חשוב לי. חשוב לי רמת חיים גבוה, חשוב לי אקלים חם, חשוב לי התרבות וההתנהגות של האנשים סביבי...המנטאליות. בלי שהייתי בקליפורניה/ספרד/איטליה אני לא יכול לדעת איזו מנטאליות הכי מתאימה לי...וכן, זה כן חשוב לי ואני לא רוצה לוותר על זה. זה לא אומר שרע לי בארץ, או שאני מבולבל לגבי מעבר. זה אומר שאני כן רוצה להיות במדינה שהכי מתאימה לי ולצרכים האישיים שלי. אני לא חושב שזה חמדנות אלא שזה חוסר מידע לגבי האופציות...מידע שאפשר להשיג עם הזמן ואז לקבל את ההחלטה, שיכולה להיות הישארות בארץ. זוגיות-גם כאן, אני יודע מה חשוב לי. אני יודע בדיוק איזו אישה אני מחפש ועם איזו אישה אני אתחתן. יותר נכון, אני יודע שאני לא אהיה מאותם אנשים שמתחתנים בגלל חוסר ברירה, חוסר משיכה או התפשרות. מלא מעט מבוגרים שאני מכיר, הנישואים שלהם לא טובים בגלל הסיבות שבגללן הם התחתנו, בין אם זה היה גיל מאוחר ורצו "כבר להתחתן", בין אם זה היה קשר לא מושלם ולא היה אומץ לעזוב באמצע וכו'. לא, אני לא מחפש את הדוגמנית על החייכנית, מאוהבת בי מעל הראש, בעלת IQ של 167 עם אותם תחביבים כמו שלי, ממש לא. מה שכן חשוב לי זה שזאת תהיה מישהי שמתאימה לי, גם אם לא פיקס אבל ברוב הפרמטרים. אם זה אומר שאני אכיר אותה בגיל 28 אז שזה יקרה אז, ואם אחרי 5 שנים אני אבין שזאת לא האישה בשבילי...לא מאוחר מדי. ילדים-אני כן רוצה ילדים. אני כן רוצה בן ובת ואולי יותר. אני יודע איך אני אחנך אותם, בערך. אני יודע שאני אהיה איתם יחסית מעט באמצע השבוע והרבה בסופי שבוע בטיולים. לגבי מעבר לזה, אני לא יודע, ואני גם לא חושב שיש הרבה שידעו בגיל 23 פחות חודש. סגנון חיים-חשוב לי לעסוק בספורט(אומנויות לחימה) ולצורך זה אני כן אצטרך להגיע הביתה לא בשעות הלילה. יהיה לי כלב, כלב גדול, אולי נשמע מצחיק אבל גם זה חשוב לי, ולכן יהיה לי בית עם גינה קטנה. אין לי כוונה לגור במרכז עיר גדולה, אני מעדיף בבירור פרברים. אני אטייל לא מעט, עם משפחתי, זה גם חשוב לי. לגבי אומללות, רשמת ששלושת רבע מהמכרים שלך אומללים בגלל זוגיות...איך אפשר להתכונן לזה? לגבי דרישות מאישה...כן, אם בגיל 35 אישתי תשמין ואני לא אמשך אליה זאת תהיה בעיה. וכך גם אם אני אשמין והיא לא תמשך אלי תהיה בעיה. אני לא יודע איך מתמודדים עם זה, או אם צריך להתמודד עם חיים עם אשה שלא מושכת אותי. כנ"ל תחומים אחרים בזוגיות. אני יכול להגיד על עצמי שבשום פנים ואופן אני לא ארשה לעצמי להשמין בגיל 35, ואם אשתי תפסיק להמשך אלי בעקבות ההשמנה אני כן אהיה האשם בתמונה.

 

[hilabarak]

בוא ננסה לעשות סדר בדברים

אבל ראשית שני משלים קצרים : 1. בפני המלך עומדת בעייה מאוד קשה, והוא מתייעץ עם היועץ הראשי. לאחר התייעצות ארוכה אומר היועץ "אין לי תשובה בשבילך". אומר אב הבית הקנאי "בשביל מה מחזיקים יועץ כה מכובד ? בשביל לענות אינני יודע ?" . אומר היועץ "אם היו משלמים לי על מה שאינני יודע, כל עושרו של העולם לא היה מספק. משלמים לי על מה שאני יודע". "ממשיך אב הבית הקנאי "אז מה ההבדל בינך לביני ? המלך יכול היה להתייעץ גם איתי" עונה היועץ "גם הידע שלי וגם הידע שלך אפסיים מול היקום, אולם עדיין היכולת שלי לעזור למלך לקבל החלטות טובה לעין ערוך מהיכולת שלך". 2. ישנו מקום מוזר בו בגיל 18 אנשים נשלחים לחוף בודד ונדרשים לנקות ולסדר אותו עד לאופק הנראה לעין, ורק אז יהיו רשאים לחזור לביתם. יום אחד הגיע חוקר וראה שהאנשים נחלקים לשני סוגים. סוג אחד רואה את כמות העבודה האדירה ומתייאש ונתקע על החוף כשהוא בודד וגלמוד. סוג שני מתחיל לעבוד ולאט לאט בונה את החוף שלו לפי טעמו, עד שיום אחד הוא מבין שמעולם לא גירשו אותו, פשוט בהגיעו לגיל 18 עליו לבנות את החיים שלו, אף אחד לא יוכל לבנות אותם בשבילו גם אם היה נשאר בחוף בו גידלו אותו הוריו, כי אותו חוף מתאים להם, הוא איננו ממש יכול לבנות אותו (עליו לבנות זוגיות משלו ומימוש משלו והורות משלו ...., אין שום דבר שהוריו יכולים לעשות כדי לגרום לו לבנות את חייו). מה המסקנה ? אפשר להסתכל על כל הבלתי יודע ולהתייאש. אפשר להבין שבהגדרה הבלתי ידוע עולה על הידוע תמיד, וזהו. אבל עדיף להיות אחד שיודע לכוון, ואחד שמתחיל לפעול גם מול האין סוף, מאשר זה שלא יודע. נכון שמול האין סוף שניהם אפסיים, אבל בפועל יש הבדל. מדוע המשלים ? כי אני יכול לענות לך, אבל אתה לא תשמח על הידע הנוסף שנתתי, אלא תבכה על הידע החסר, אז מה הטעם שאעזור לך להרחיב את הידע ? אם מראש תשאף לאין סוף, אתה דן עצמך לחוסר תוחלת לעשייה שלך. אבל בכל זאת, אני קצת ארחיב. לגביי עבודה - יש תחומים רחוקים במהות, ועם טיפה הכרה עצמית אתה יכול לזהות. יש הבדל גדול בין מתכנת לבין איש מכירות לבין מתמטיקאי. אתה מספיק מבוגר לדעת האם אתה נהנה לשבת מול המחשב, או לעבוד עם אנשיםאו קצת עובדות בסיסיות. אין הבדל גדול בין משאבי אנוש, לשיווק לתפעול ל.. אלו תחומי ניהול בסיסיים, כשהמשותף רב על השונה (בנגוד לפיננסים שבהם עובדים על מספרים ולא על תהליכים). גם איש משאבי האנוש משווק תהליכים, גם איש השיווק משווק את החברה וגם איש התפעול משווק את התפעול לאנשיו. כולם צריכים לעמוד בתקציב וכולי. אני ככלכלן יכול להגיד לך שאני יכול לעבוד בהנדסה וזה לא שונה. משאבי אנוש ותפעול ושיווק מצריכים עבודה עם אנשים בעיקר ולכן גם הם לא שונים. בקיצור, תנסה לבחון האם אתה רוצה להיות יועץ של מספרים, או אדם של תהליכים. אם הנחת היסוד שתהליכים טובה לך, אין טעם לתרגש מבחירה זו או אחרת כל התחומים שהזכרת זהים יחסית למעט פיננסים. דבר חשוב - אדם לא יכול להיות מאושר אם יהיה משווק באופי ויעבוד כמתכנת. אבל אם יהיה משווק באופי ויעבוד כמנהל משאבי אנוש (או ליהפך) ימצא את האושר והסיפוק. ובכלל יש לך 35 שנה לעבוד את תעבוד ותתנסה ותחליף. לכן אני תמיד נוטה לדבר על היכולת הרגשית להיות מאושר ופחות עלך המקצוע. מעטים האנשים שמוצאים עצמם ממש במקצוע הלא נכון (לרוב גם אם למדו משהו שונה הם עושים מעין הסבה דרך ניהול או תזוזה כך שיגיעו למקום הנכון - אדם לא יכול לתכנת במשך 20 שנה אם הוא שונא תכנות). מה שחסר לאנשים זה היכולת הבסיסית להיות מאושרים. לגביי מדינה - תיאלץ כמובן לחקור לפני זה את התרבות, זה לא רציני להחליף כל 3 שנים מדינה (בניגוד לעבודה ) תיאלץ מראש לעשות תחקרי רציני על תרבות ואקלים ולנחש. לגביי זוגיות - כאן מגיע לידי ביטוי הפרפקציונזים. אם תיכנס לזוגיות עם פרפקציונזים יהיו קשיים. זה לא שמנה אם אישתך תשמין או תתקמט או תעסוק כל היום באי השמנה ואי קימוטים כדי שאתה לא תפסיק להימשך אליה. ככה או ככה הרבה אנרגיות ירדו לטימיון (ותאמין לי שיש מקומות אחרים בהם הם נדרשים). וכאן עליך להחליט מי אתה רוצה להיות - איש הפרפקט שכל תזוזה מהאסטטיות פוגעת ביכולת שלו לנהל משפחה. או אדם פרגמטי ומעשי שמבין שזוגיות והורות זה אלמנטים מאוד מורכבים ואסטטיות היא חלק מהמכלול, אך לא הכל. ויש הבדל בין אישה שמזניחה עצמה לחלוטין ויוצרת דחייה, לבין אישה שעולה כמה קילוגרמים עם השנים. כי בעיני הפרפקציוניסט שניהם זהות, בעיני "פשוטי העם" יש הבדל גדול. אם תסתכל על 50 שנה של נישואים ומה הן יכולות לתת, ותסתכל על ההפסד שנגרם כתוצאה מעודף עיסוק במספר קילוגרמים (נניח) אז אולי לא תגיע לשם בכלל. בקיצור - אל תיקח עצמך כנתון. המשיכות שלך, הרצונות שלך, הבילבולים שלך השמחות שלך ו... כולם מותנים בדברים שאתה מאמין על העולם. אם תפסיק להאמין שפרפקציוניזם הוא דבר חיובי (אני בטוח שבתוך ליבך אתה מאמין שזה דבר שמייחד אותך) אז תוך שנה או שנתיים תפסיק להיות כזה. ואז העין שלך תקלוט גם את היופי שבשומן (אני סתם נטפל לשומן, זה יכול להיות היופי שבכישלון או היופי שבברדק או כל יופי אחר). מדוע שנתיים ? כי צריך להתנסות, מרגע שמתשנה האמונה צריך להתנסות בעשייה שונה לאור האומנה החדשה וזה לוקח זמן.

 

[אני לא נורמאלי]

והעיקר...

הכנה לחורף...ממה שאני מבין הכוונה שלך זה הכנה רגשית. איך מתכוננים רגשית? העלמת בעיית החמדנות? איך עושים את זה? אם ההכנה היא ע"י הצבת מטרות וגבולות, כמו בחירת מקצוע והשכלה, אז איזה בחירות ואילו יעדים אני יכול להגדיר לעצמי בתחומים שציינתי בהודעה הקודמת בשביל להתכונן לחיים?

 

[hilabarak]

תבדיל לחלוטין בין השגת מטרות

לבין "הכנה רגשית". תחשוב על "הכנה רגשית" כמו כושר ועל יעדים כמו סוג הספורט שאתה עוסק בו (כדורסל, ריצה, כדורגל ........). "כושר" הוא "כושר" הוא "כושר" ללא שום קשר לסוג הספורט. בכל סוגי הספורט צריך כושר. בסוג אחד קצת עובדים יותר על הרגליים ובאחד קצת יותר על הדיים ובשלישי קצת יותר ל וקואורדינציה, אבל כושר עקרוני חייב להיות. "הכנה רגשית" זהה לפיתוח "כושר רגשי". ככל שאתה יותר פתוח, בוגר, זורם, כנה, מפנים, לא פרפקיוצניסט, לא נירפה......... זה יבוא לידי ביטוי בהורות שלך, בזוגיות שלך, בעבודה שלך, ביכולת שלך ללמוד (שונה אדם שמגיע ללמוד מתוך פחד מאדם שמגיע ללמוד מתוך רצון ללמידה מאדם שמגיע למוד שרוצה מקצוע וכולי) וכך הלאה. איך מפתחים "כושר רגשי" ? זה בדיוק מה שאתה אמור לעשות כרגע. אתה אמור לקחת רגשות כמו "פרפקציונזים" ובעזרתי ובעזרת חברייך לבחון אותם. אני נותן לך 50 זוויות נוספות לבחון את הרגש, חברייך נותנים לך עוד 50, ואתה מוסיף עוד 50. ההבדל בין אדם בגיל 23 שטוען "אין מה לעשות אני פרפקציוניסט" ובין אדם בגיל 23 שמתבונן ברגש של עצמו דרך זוויות שונות ומשונות, זה ההבדל בין אחד שמפתח "כושר רגשי" לאחד שלא. נניח לרגע שלא היית מוכן לשמוע, או שאחרי כל הדיון הזה (שדרך אגב בשבילי הוא די מרתק ואני מעריך את העובדה שאינך בורח) פשוט לא תחשוב על כך יותר (לא מוכן לשמוע די זהה לשמוע ולא עושה מאום). פשוט לא תתרחב בנקודה הצרה שלך, וכאשר תידרש להתמודד עם נושא מסויים (בעייה בעבודה, בעייה בזוגיות, בעייה בהורות, בעייה רגשית....) תמיד תראה דרך הנקודה הצרה שלא טרחת לפתח. תחשוב על עולמנו הרגשי כעל שרשרת. תמיד החולייה הכי חלשה היא זו שתיבחן כשהשרשרת נמתחת (ובחיים כל חודש לפחות השרשרת הרגשית נמתחת, אם לא כל שבוע או כל יומיים - במיוחד כשמתבגרים והעולם נהיה מורכב מאותם עולמות של עבודה וזוגיות ומימוש עצמי והורות ..). זה כמו אותו שמן שתמיד כשיהיה קושי יילך למקרר, או מעשן כבד שתמיד בזמן קושי יילך לסיגריה, או פרפקציוניסט שכל הזמן ייצור קשיים מיותרים כי הוא ידרוש יותר ממה שהעולם מסוגל לתת. בקיצור - ההכנה איננה דרך הצבת מטרות וגבולות, אלא דרך שיפור היכולות הרגשיות. ושיפור יכולת רגשית נובעת מהמוכנות לבחון את הרגשות שלך דרך 1,000 זוויות שונות (לא רק דרך הזווית הנוחה) - בדרך כלל הפסיכולוגיה הקלאסית. ודרך המוכנות לשנות התנהלות אחרי שראית זוויות שונות - הקו'אצ'ינג הקלאסי. ובמקרה שלך, המוכנות לעשות משהו שלא יהיה פרפקט או המוכנות לצאת עם מישהי שהיא לא פרפקט בשבילך או כל מוכנות לעשות כל דבר שונה.

 

[אני לא נורמאלי]

אז איך...

אני מפתח את אותו כושר? אותה סיבולת רגשית עליה אתה מדבר?

 

[hilabarak]

כדי לפתח את אותו "כושר" צריך קודם

להבהיר, מהו. אז בוא ניתן מספר דוגמאות ל"כושר" ואחרי זה יהיה ברור כיצד מפתחים. 1. בחור צעיר מגיע לבריכה שבה יש מקפצה בגובה 5 מטר (אני בכוונה לא אומר 3 מטר). הוא רוצה לנסות ועולה למעלה ואז הוא מגלה ש5 מטר מלמעלה נראה הרבה יותר גרוע מלמטה. באותם מספר שניות שהוא על המקפצה פועלים בתוכו שני כוחות. האחד אומר "אלוהים ישמור, איזה פחד בוא נרד" השני אומר "יאללה חוויה בוא נקפוץ". דוגמא יחסית פשוטה, אין צורך בכושר רגשי - בוא נניח שהמקפצה מספיק גבוהה לעורר פחד בלב אדם אמיץ ובלב אדם פחדן. האדם אמיץ פשוט יבטל את הקול הפוחד. אדם פחדן יקשיב לקול המפחד. 2. בחור צעיר מגיע לבריכה טבעית שבה יש מקום לקפוץ בגובה 4 מטר והוא יודע שקופצים כאן. עולה למעלה ואז כבר מתעוררים מספר קולות. האחד מפחד מהגובה, השני מפחד שמא יש סלעים, השלישי רוצה את החוויה. דוגמא יותרמסובכת, ומצריכה כושר רגשי - האמיץ יקפוץ כנראה תוך התעלמות משיכלו ואולי יפגע בסלעים (כי חבריו מסתכלים מלמטה הוא אינו יכול להיראות פחדן). הפחדן יוותר כי הפחד הורג אותו יותר מאשר הרצון לחוויה. האדם בעל ה"כושר" ינסה להחליט את ההחלטה הכי נכונה על סמך המידע שיש לו. אולי אפילו ירד למטה וישחה ויראה היכן יש סלעים ואז יעלה חזרה ואולי אפילו בסוף עדיין לא יקפוץ כי זה לא רלוונטי או שכן יקפוץ. 3. אדם רב עם אישתו בבוקר על העובדה שהוא תמיד קם לפניה ומכין לה קפה בבוקר. והינה בבוקר זה הוא התעורר מאוחר והיא לא והיא לא טרחה להכין לו קפה. אחרי שעה בערך יש בגדול 3 אפשרויות : האחת היא לשכוח לחלוטין מהמריבה (וכך לעולם לא מתקנים). השנייה היא להיות נעול בתוך המריבה עדיין (וכך לעולם ועד עוברים ממריבה למריבה). השלישית היא לברר עם עצמך האם המריבה מייצגת בעייה מהותית, או שמא יש כאן אי הבנה.אדם בעל כושר מסוגל מחזיק חברים שיוכלו לייעץ לו בצורה חכמה. לא כאלו שיגידו לו סתם ככה "שטויות היא טועה" או כאלו שיגיו לו "עזוב את זה". אלא כאלו שיגידו לו "תשמע לפעמים אה דורש יותר מידי או נותן יותר מידי או.....". כי אדם ללא "כושר" לא ירצה לשמוע בכלל דיעה מנוגדת לשלו. 4. אדם צריך להתכונן למבחן למחר או למצגת בעבודה. אחד נעול בתוך המצגת ושוכח את כל העולם מסביב. השני נכנס להיסטריה מהמצגת או המבחן ומאבד 70 אחוז מהיכולת ללמוד. השלישי פשוט מתחמק מלהתכונן ומגיע לא מכון. הרביעי צסוגל רגשית ללעמוד בעובדה שזה רק מבחן ומצגת ומצד אחד צריך להתכונן, ומצד שני עדיין יש חיים מחוץ למצגת ומחוץ למבחן. ולכן הוא מתכונן אבל עדיין טורח להרים טלפון לחברה ויודע להספיק להתכונן בשעה 22:00 וללכת לישון וכולי. 5. אדם יושב בישיבה בעבודה או בשיעור באוניברסיטה ומוחו מתחיל לנדוד. מצד אחד יש קול שאומר שעליו להקשיב לנושא, מצד שני יש קול שמתעייף מלהתרכז בנושא (בהנחה שזה לא הנושא הכי רלווטני). אדם פחדן יישב וירגיש אשמה אדירה על העובדה שהוא לא קשוב ושאחרי זה יקרה לו משהו. אדם לא רגיש, פשוט יחליט שאם זה משעמם אז זה משעמם. אדם עם "כושר" ידע מתי להכריח עצמו להקשיב בכוח ומתי לתת למוח לנדוד (לא צריך לערב אשמה או זלזול בזולת). לסיכום ה"כושר הרגשי" עובר דרך מספר הסכמות (בטור) שאם אינך מסכים עם אחת מהן, אז כל התיאוריה נופלת : 1. בכל יום שלנו יש 2,000 החלטות, רובן קטנטנות (להתמודד עם כעס על בת זוג, להקשיב בישיבה, לקפוץ ממקפצה, להקשיב לחבר טוב שמדבר נגד דעתי...) ומיעוטן בעלות משקל (בחירת עבודה...). 2. התוצאה הסופית של החיים שלנו, יותר מושפעת מסך התוצאות של ההחלטות הקטנטנות, מאשר בגדולות. סעיף זה קריטי. לטענתי אדם שתמיד בורח מבעיות (בכל החלטה קטנטנה בורח מהתמודדות) הוא נניח זה שיתגרש ויהיה אומלל בעבודתו. אדם שתמיד מתמודד ימצא עצמו בסוף עם אישה מתאימה ועבודה מתאימה. הווה אומר שמבחינתי האדם שיודע כל שנייה לבחור נכון, אולי יטעה באישה והעובדה, אבל זו תהיה טעות זמנית כי הוא יקשיב לעצמו ובסוף יעבור הלאה. האדם שיודע רק לבחור נכון החלטות גדולות גם ככה יחרבן אותן דרך התנהלות שגוייה בכל רגע נתון. 3. אם אנחנו בעצם צריכים לדעת להחליט אלפי החלטות קטנטנות, עלינו להבין שאנחנו לא אדם חד מימדי שמתאים או לאישה א' או לאישה ב' (או לעבודה א' או עבודה ב' ...). אנחנו אנשים מורכבים שצריכים בכל רגע נתון להגדיר עצמנו מחדש בהתאם לנסיבות. 4. היכולת לראות מורכבות תלוייה במאמץ רציף. המאמץ הוא בכל כעס שאנו כועסים בכל וויתור בכל התעקשות בכל הרגשת אשם בכל פעם שאנחנו דורשים עוד ממישהו ובכל פעם שאנחנו מוותרים..... בקיצור בכל רגע נתון יש מספר אופציות לבחור מהם. רק רצף של טאלפי בחירות נכונות יביא למקום הנכון. אין שום בחירה נקודתית שתביא לאן שהוא (שום אוטו חדש לא ממש ישנה ושום קידום בעבודה לא ממש ישנה ושום ירידה במשקל לא ממש תשנה). 5. בקיצור ה"כושר" הוא מאמץ רציף בתחומים - כנות עצמית, יכולת להקשיב למספר מימדים פנימיים כמו רגש ואינטואיציה ושכל והתנסות, יכולת להקשיב לאנשים חיצוניים לנו, יכולת הכרה עצמית (מתי עלינו לוותר ולעזוב כי הכעס יוביל למקום לא בריא, ומתי כדאי לכעוס כי הוויתור יגרום לנו לאכול עצמנו), יכולת מדידטיבית להיכנס ל"מקום פנימי שקט" כדי להחליט תוך כדי הסתכלות על כל האופציות, יכולת לזרום, יכולת לבצע........ 6. איך רוכשים "כושר" ? למידה (כרגע מה שאתה עושה). מאמץ ליישם (או שתנסה לדרוש מעצמך יותר ממה שאתה נותן בפועל או שתגיד "זה לא ברור"). התנסות (פעם מצליחים ופעם נכשלים, לאחר מספר שנים זה נהיה ברור יותר ויותר) - זהו מהלך של התבגרות. אין דרך לקחת ילד בן 4 ולהפוך אותו לילד בן 8 בלי שיעברו 4 שנים עם התנסות של 4 שנים. אבל בהחלט יש אפשרות לקחת ילד בן 4 ולהביא אותו לבגרות של ילד בן 6 למרות שהוא בן 8 (רוב המבוגריםשאני מכיר מתנהגים יותר כמו תיכוניסטים, מאשר כמו מבוגרים). השאלה היחידה שאתה צריך לשאול היא - האם בגיל 35 אני רוצה להסתכל ולהגיד "בזבתי שנים בהן יכולתי ללמוד ולהתבגר ולהכיר". או כמו שאני אומר (זה נשמע שחצני) "וואלה ניצלתי את שנות ההתבגרות שלי בניגוד לחבריי ומכריי, והיום אני נמצא במקום אחר לחלוטין. אותו שכר כמותם, אותה עבודה כמותם, רק זוגיות שונה במהות והורות שונה במהות והגשמה עצמית שונה ומימוש בעבודה שונה. את כל זה קניתי בשנים של מאמץ יום יומי ושעה אחרי שעה, להחליט נכון ובכך לברוא מציאות עתידית טובה יותר (שהיום אני קוטף)" ודבר אחרון - אל תביא את הדיון שוב למקום הזה של מקצוע או מקום לחיות, הוא לא שם. הוא ביכולת להחליט כל רגע נתון החלטה נכונה, מה שהופך את בחירת המקצוע או המקום בו חיים לקצת שולי יותר (לדעתי היום אני גם חושב שיכולתי להסתדר עם עוד 1,000 נשים שפחות או יותר מתאימות לי שהם לא אישתי, כי הזוגיות היא יכולת ולוא דווקא בחירת אישה נקודתית). 6.