כן, אני יכולה
"דודה פרהומה לא היתה זונה" מאת יוסי אבני מספר את סיפורו של גבר הומוסקסואל. ילדותו והתבגרותו בעיירת פיתוח/מעברה, אהבתו הגדולה ואהבותיו הפחות גדולות. הספר לא כתוב כרונולוגית אלא מדלג בין עבר להווה, מה שמותיר חללים שמתמלאים לאט לאט. אני אהבתי את הכתיבה, השפה העשירה אך מצד שני הלא מתיימרת. הוא מביט על חייו והמקום ממנו הוא בא בהרבה הומור. יוסי אבני גורם לקורא להאמין לו. אתה מאמין לו שכהוא מאוהב ואתה מאמין לו כשהוא בודד ומאמין לו כשהוא אומלל. אני ממליצה, אם כי מאמינה שלא כל אחד יאהב את הספר. "קנון מהופך" מאת פאולו מאורנסיג משלב סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור, כשרק בסוף משתלבים כל הסיפורים (אם כי אני חייבת לציין שניחשתי את הסוף כבר באמצע..). הספר מספר את סיפורו של כנר מחונן, בן למשפחת איכרים בהונגריה והכרותו/יחסיו עם בן למשפחה אוסטרית עשירה בשנות השלושים של המאה העשרים. סיפור מקביל מספר את סיפורו של כינור נדיר שמוצא למכירה פומבית בלונדון של סוף המאה. הספר כתוב בצורה די מאופקת וחסכנית אבל מצליח להעביר היטב את תחושותיו של הנער. הסיפורים משתלבים היטב אחד בשני ויוצרים עלילת מתח. אני נהניתי מהספר, מהשפה, מהעלילה. לא ספר ענק, אבל בהחלט מומלץ. "הבתולות החכמות והטיפשות" מאת דון האנה הוא לטעמי הטוב ביותר מבין השלושה. במהלך שבוע גורלי אחד, בעיירה קנדית שלווה נוגעות ומסתבכות זו בזו במפתיע עלילותיהן של שורת דמויות. כל הדמויות הן של אנשים רגילים לגמרי שנמצאים בכל עיירה כזו, שום דמות "גדולה מהחיים". גם המצבים איתם מתמודדות הדמויות הם מצבים יומיומיים לחלוטין, אלא שהקורא נמשך למצבים אלו ולא יכול להניח לספר. דון האנה כותב קולח וקריא. הוא לא שופט את הדמויות שלו ומעניק להן אמינות. הוא מצליח להעביר את תחושת החיים בעיירה המחניקה בצורה ריאליסטית ואמינה. ממליצה בחום..