התמונה
התמונה
יש אצלי בחדר ציור שקניתי בשוק הפשפשים, ממוכרת זקנה שסיפרה לי על כל החיים שלה מהיום שנולדה בבגדאד ועד הרגע שהיא ראתה אותי. את התמונה היא ציירה בעצמה כשהיתה בת 17 ולמרות שכמעט 60 שנים עברו מאז, הצבעים עדיין לא דהו. היא היתה תלויה אצלה על הקיר בבית במשך שנים, ועכשיו היא רוצה להעביר אותה הלאה. הנכדים שלה לא רצו את התמונה, כי היא לא מתאימה לצבעים של הסלון, כך אמרו, והיא לא רצתה שמישהו שיקח את הדירה אחריה יזרוק אותה לפח. למען האמת, גם אני לא התכוונתי בכלל לקנות את התמונה, אבל… אתם יודעים איך זה. היא סיפרה שהיא היתה כל כך מאוהבת באותו לילה שציירה את התמונה, עד שזלגו לה דמעות, ממש על הבד, ועד עכשיו אפשר לראות כתמים של צבע מרוח איפה שהדמעות נחתו, אפילו קצת לבנים מהמליחות (``מלח שנשמר יותר מ60- שנים! ורק משתבח משנה לשנה.`` כך אמרה, וצחקה צחוק כל כך צרוד, משולב עם שיעולים קשים, עד שהרגשתי שאני מקרב אותה למוות, ונפרדתי ממנה בחיוך. יותר לא ראיתי אותה). מה שמיוחד בתמונה הזאת, שאי אפשר להגדיר בדיוק מה מצויר בה, הוא שיש בה כל כך הרבה צבעים שכל פעם נדמה לך שהגוון העיקרי שלה הוא משהו אחר. ואם אתה עוצר לרגע ולוקח זמן כדי להקשיב לתמונה, לא להסתכל אלא להקשיב לה כמו שמקשיבים לסיפור אבל דרך העיניים, בטוח יעלה לך זיכרון ישן, כל פעם זיכרון אחר, זיכרון שאף פעם לא נזכרת בו עד אותו הרגע. הזיכרון כל כך צלול, כאילו זה קרה רק לפני כמה דקות, וזה גורם להרגשה של אושר שלא תאמן. למשל היום בבוקר הקשבתי לתמונה, ופתאום נזכרתי בעוגת יומולדת בצורת משאית שאמא שלי אפתה לי כשהייתי בן 5. זכרתי אפילו איך היא חתכה את העוגה, לכמה פרוסות, ואפילו איזה אורח במסיבה קיבל איזו פרוסה. לא צריך לציין שזכרתי, מה זה זכרתי – ממש הרגשתי, את הטעם של העוגה. זה זיכרון שללא ספק היה אובד לנצח, אילולא התמונה היתה מזכירה לי אותו. אתמול דווקא נזכרתי בחלום שחלמתי פעם אחת כשהייתי בן 7, שאני קונה בלון בלונה-פארק, וממריא איתו לעננים, ומשם ישר לחלל. ויש עוד הרבה… כל פעם יש זיכרון חדש, זה לא יאמן כמה זיכרונות יש לבן אדם. זה גם מרגיע אותי לדעת שגם היום, כשקורה לי דבר טוב, גם אם הוא נגמר, אני אוכל תמיד להיזכר בו אם אני רק אסתכל על .
התמונה
יש אצלי בחדר ציור שקניתי בשוק הפשפשים, ממוכרת זקנה שסיפרה לי על כל החיים שלה מהיום שנולדה בבגדאד ועד הרגע שהיא ראתה אותי. את התמונה היא ציירה בעצמה כשהיתה בת 17 ולמרות שכמעט 60 שנים עברו מאז, הצבעים עדיין לא דהו. היא היתה תלויה אצלה על הקיר בבית במשך שנים, ועכשיו היא רוצה להעביר אותה הלאה. הנכדים שלה לא רצו את התמונה, כי היא לא מתאימה לצבעים של הסלון, כך אמרו, והיא לא רצתה שמישהו שיקח את הדירה אחריה יזרוק אותה לפח. למען האמת, גם אני לא התכוונתי בכלל לקנות את התמונה, אבל… אתם יודעים איך זה. היא סיפרה שהיא היתה כל כך מאוהבת באותו לילה שציירה את התמונה, עד שזלגו לה דמעות, ממש על הבד, ועד עכשיו אפשר לראות כתמים של צבע מרוח איפה שהדמעות נחתו, אפילו קצת לבנים מהמליחות (``מלח שנשמר יותר מ60- שנים! ורק משתבח משנה לשנה.`` כך אמרה, וצחקה צחוק כל כך צרוד, משולב עם שיעולים קשים, עד שהרגשתי שאני מקרב אותה למוות, ונפרדתי ממנה בחיוך. יותר לא ראיתי אותה). מה שמיוחד בתמונה הזאת, שאי אפשר להגדיר בדיוק מה מצויר בה, הוא שיש בה כל כך הרבה צבעים שכל פעם נדמה לך שהגוון העיקרי שלה הוא משהו אחר. ואם אתה עוצר לרגע ולוקח זמן כדי להקשיב לתמונה, לא להסתכל אלא להקשיב לה כמו שמקשיבים לסיפור אבל דרך העיניים, בטוח יעלה לך זיכרון ישן, כל פעם זיכרון אחר, זיכרון שאף פעם לא נזכרת בו עד אותו הרגע. הזיכרון כל כך צלול, כאילו זה קרה רק לפני כמה דקות, וזה גורם להרגשה של אושר שלא תאמן. למשל היום בבוקר הקשבתי לתמונה, ופתאום נזכרתי בעוגת יומולדת בצורת משאית שאמא שלי אפתה לי כשהייתי בן 5. זכרתי אפילו איך היא חתכה את העוגה, לכמה פרוסות, ואפילו איזה אורח במסיבה קיבל איזו פרוסה. לא צריך לציין שזכרתי, מה זה זכרתי – ממש הרגשתי, את הטעם של העוגה. זה זיכרון שללא ספק היה אובד לנצח, אילולא התמונה היתה מזכירה לי אותו. אתמול דווקא נזכרתי בחלום שחלמתי פעם אחת כשהייתי בן 7, שאני קונה בלון בלונה-פארק, וממריא איתו לעננים, ומשם ישר לחלל. ויש עוד הרבה… כל פעם יש זיכרון חדש, זה לא יאמן כמה זיכרונות יש לבן אדם. זה גם מרגיע אותי לדעת שגם היום, כשקורה לי דבר טוב, גם אם הוא נגמר, אני אוכל תמיד להיזכר בו אם אני רק אסתכל על .