התמודדות

התמודדות

איך אתם/ן מתמודדים עם המראות האחרונים והקשים של ההורה שנפטר?
 

eshkolit32

New member
נקודה רגישה מאד

וואו, זה נראה לי אחד הדברים הכי קשים שיש בהתמודדות שלנו. במקרה שלי, את אמא שלי ראיתי ממש בשעות האחרונות שלה. זה היה איום ונורא, אני לא אכנס כאן לפרטים. אלה דברים שאי אפשר לשכוח. הספקתי לעשות איזושהי פרידה ממנה (אלוהים יודע אם היא שמעה אותי...) והמעמד היה פשוט נורא, אי אפשר לתאר. כמובן שלראות אותה בכל ארבע שנות המחלה היה קשה מאד. את אבא שלי לא ראיתי בשעות האחרונות שלו אלא יום לפני ואי אפשר היה לדעת (מה שכמובן גרם לי להתייסר על כך שכשנפטר היה לבדו בביה"ח). בכל אופן לראות אותו הולך ודועך לנגד עיני היה קשה מאד אבל הייתי כבר מנוסה (לצערי) והספקתי לעשות איזושהי סגירת מעגל איתו, של התפייסות והתקרבות. איך אני מתמודדת עם זה? משתדלת שלא לחשוב על העניין. באמת. אני חושבת לא מעט על ההורים שלי אבל הזכרון מהמראות האחרונים הוא דבר שאני מנסה להדחיק. כשאני חושבת עליהם לפעמים אני יכולה להרגיש בנוסף לכאב גם געגוע או אהבה גדולה כלפיהם או שמחה על הזמן שהספקתי להיות איתם. אבל המראות האחרונים זה דבר שאין עליו נחמה ואי אפשר לצאת ממנו בתחושה טובה. - איך את מתמודדת עם הזכרון מהמראות האחרונים של אמא שלך? הספקת להיפרד ממנה?
 
לצערי כן..

למה לצערי? טוב זה סיפור ארוך התהליך של המחלה וכל המסביב.. אבל בעקרון לא ממש נפרדתי ממנה ,נפרדתי מה"תרופות".. היא כבר לא היתה עצמה.. היא נראתה מפחיד ודיברה דברים לא קשורים,ככה שכל הסיטואציה היתה מפחידה,בתור מישהי שהיתה חזקה ושמרה עליי.. פתאום היא אמרה לי -"הנה סבתא (אמא שלה) לכי אלייה" או "תגידי לה שתבוא" או כל מיני דברים מפחידים.. שאין לי מה להגיד לה.. בימים האחרונים היא ישנה אז שמו לה מכונת הנשמה שזה גם היה מבהיל..ואמרו שיש לה עוד כמה ימים,והאחיות אמרו שהם שומעים ומבינים..אז דיברתי אליה קצת.. וביום שישי שבאנו אליה לחדר ועשינו ארוחת שבת אז אחותי שמה לב שהיא הפסיקה לנשום.. והם התחילו לבכות,ואני בכיתי קצת כי לא ממש הבנתי.. ויש כמה חוויות שקשות לי במיוחד שאני לא יודעת אם זה בסדר לספר פה..
 
אני אשאל אותכם/אותך עוד שאלה..

כי נראה לי שרק אנחנו פה..
מה אתם חושבים -שעדיף לשמור על מחלה בסוד או לדעת עליה? מבחינת הקרובים,כי מבחינת החולה זה ברור לדעתי.. ואני מתכוונת למחלות ממושכות כמו סרטן,ולא כמו בעיות בלב,לא שזה פחות גרוע,אני לא משווה, אבל אני מתכוונת למשהו שחווים ביום יום,טיפולים עניינים..
 

eshkolit32

New member
כן כולם כבר נרדמו מזמן כנראה../images/Emo29.gif../images/Emo1.gif

מבחינת קרובי המשפחה - אני מאמינה שאנשים מעדיפים לדעת כדי להספיק להרוויח עוד כמה רגעים עם הבן אדם. מה יוצא להם בעצם אם מסתירים מהם? אח"כ כשהסוף מתקרב ומגלים להם הם נכנסים לשוק כי זה כ"כ פתאומי ואין להם ממש זמן להיפרד או לדבר או לעזור ולתמוך כמה שאפשר בבן אדם או במשפחה שלו. מה את חושבת?
 
אממ

אני חוויתי את זה לצערי/מזלי .. לא יודעת ,מצד אחד זה חוסך את כל השנים שהייתי ילדה וזה כאילו הקל.. אבל מצד שני הרבה טוענים שזה עושה אוירה רעה בבית ועצבנות בגלל הסוד.. אבל זה לא בהכרח פתאומי,כי מתי שמגיעים לסוף בכל מקרה מקבלים הלם.. עוד שאלה שאין עליה תשובה
 

eshkolit32

New member
רגע לא בטוחה שהבנתי

עכשיו בעצם אני נזכרת שכתבת על זה משהו. בעצם די הסתירו ממך את המחלה, לא? אמרו לך שזה משהו שקשור ללב שלה ולא דיברו על המחלה האמיתית, הבנתי נכון? אז מבחינתך עדיף בעצם שהסתירו?
 
רק אבא ידע

לא אמרו לי שזה קשור ללב,היתה תקופה שחשבתי שאולי יש לה משהו בלב.. מה עדיף מבחינתי? לא יודעת.. מבחינת אמא אני יודעת שהיה עדיף לספר,זה קשה לשמור את זה כל כך הרבה זמן..
 

eshkolit32

New member
כנראה שאף פעם זה לא פשוט

אם יש הרבה זמן עד הסוף או מעט, אם מספרים או אם מסתירים, בכל מקרה קשה לתפוס את זה.... תשמעי העיניים נעצמות לי, נראה לי שאני פורשת. בטח נתראה פה מחר. שיהיה לך לילה טוב...
 

A GIFT OF LOVE

New member
התמודדות..

מראות אחרונים אין לי הרבה.. יש לי מעט זכרונות ואני לא יודעת אם הם מהימים האחרונים.. הכל מאוד מעורפל אני זוכרת אותה לרוב יושבת בקביעות על הספה השחורה, לבושה בטרנינג הורוד וראשה הקרח בוהק אני עומדת מהצד שולחת מבט שואל, מבט תמים של ילדה בת ארבע אך לא אומרת מאום.. והיא שולחת לי חיוך מרגיע, חיוך שמנסה לחפות על הכאב.. אבל החיוך לא הצליח לחפות על הכאב ואני הבנתי הבנתי בלי מילים.. היום נשארו לי מאותה תקופה פצעי ילדות שהזמן מנסה לאחותם ללא הצלחה.. אני לא זוכרת הרבה ואולי טוב שכך? אבל אני לא מתעלמת מאותם ימים אלא מנסה לשחזר אותם שוב ושוב, לדלות זכרונות ולעבד אותם, לתת לאותה תקופה מקום בליבי כי אחרת לעולם לא אצליח לעבד את האובדן. להיפרד לא נפרדתי ואני כואבת על כך.. מין רגש כזה.. החמצה.. אני מציפה! תודה שקראתם עד כאן.
 

eshkolit32

New member
מאד מבינה את הצורך לשחזר

בת כמה היית כשאיבדת את אמא שלך? אני מבינה זה היה גיל מאד צעיר, אני ממש מצטערת לשמוע. אני מזדהה לגמרי עם הצורך לשחזר ולדלות זכרונות. את מכירה את זה שאת מנסה להזכר במצבים מסוימים ואת מתייסרת על כך שאת לא זוכרת אותם...? כמובן שזה בלתי אפשרי לזכור כל פרט ופרט מהעבר. אבל במקרה שלנו זה נורא חשוב לנו גם בשביל לעבד את האובדן כמו שכתבת וגם פשוט - כדי לזכור ולא לשכוח את היקרים לנו.
 

A GIFT OF LOVE

New member
הייתי חודשיים

לפני יומולדת חמש כשהלכה, ושלושה שנים קודם לכן היא חלתה בסרטן כך שהכל מעורפל.. היום, עשר שנים לאחר מכן אני כמעט ולא זוכרת וזה הרבה בגלל שהתעלמתי מהעבר.. מין אינסטנט בילדותי.. ולא ידעתי שאני פשוט מתעלמת מאמא שלי תשע שנים וזה היה קצת מאוחר שתפסתי זאת.. אבל עדיף מאוחר מלעולם לא!
 

eshkolit32

New member
בטח שעדיף.

תארי לך שזה לא היה קורה...אפשר להבין למה זה קרה, היית עסוקה בלשרוד. זה לא פשוט לאבד אמא בגיל כזה מוקדם. יש לך איזשהם זכרונות טובים ממנה? (אני מאד מקווה שכן.....)
 

sivosh

New member
התמודדות מאוד קשה

אבא שלי עבר השצלה של מח עצם, והיה צריך להיות איתו גם בלילות. יש לי 2 אחיות נשואות עם ילדים אז רוב הזמן אני הייתי איתו, וכמובן בכל התדרדרות שהייתה, הייתי שם. כשהרדימו אותו והנשימו אותו- הייתי בפאניקה. ויום לפני שהוא נפטר והמצב הדרדר גם אני הייתי איתו-כמובן כל המשפחה באה. וביום שנפטר היינו דקות איתו וגם אחרי. אני יכולה להגיד שיש לי סיוטים מהבית חולים, אני לא מסוגלת להתקרב. לפני תקופה מסוימת אפילו היו לי פלאשבקים מכל מיני סיטואציות שהיו בבית חולים. הרגשתי שאני חוזרת לשם שוב. להתמודד עם זה אני עוד לא. אני מחפשת סוג של עזרה. עוד לא יודעת איזה.
 

eshkolit32

New member
היי sivosh

תראי, את עדיין בשנת האבל הראשונה, זו שנה קשה. בדר"כ יש בה הרבה קשיים וסיוטים, אבל את תראי שבמשך הזמן הדברים ירגעו. לא יעלמו כמובן אבל יתפסו את מקומם בלב שלך, כלומר יהיה להם מקום משלהם אבל הם לא יצוצו לעתים קרובות כמו היום. אחרי שאבא שלי נפטר במשך איזה שנתיים שלוש לא יכולתי לסבול אמבולנסים ברחוב, תמיד נכנסתי ללחץ שהמכוניות לא מפנות להם מקום ופחדתי שמי שנמצא בתוך האמבולנס יאבד את החיים שלו בגלל זה....תקראי לזה רגשות אשמה או כל דבר אחר - זה לא היה נעים אבל איכשהו זה עבר. אני מספרת לך את זה כדי שתדעי שהאבל באמת עובר עיבוד. עם השנים את תתחזקי למרות שבטח קשה לך לדמיין את זה. הזמן עושה המון, במיוחד אם באמת מנסים להתרומם למעלה וללמוד להשלים עם מה שקרה. כתבת שאת עדיין לא מתמודדת עם מה שקרה ושאת מחפשת סוג של עזרה. קודם כל אני שמחה שהצטרפת לפורום הזה, מקווה שהוא קצת תורם לך מהבחינה הזו שאת יודעת שאת לא לבד בסיפור הזה. מבחינת עזרה מקצועית, אני אישית מאד בעד טיפול פסיכולוגי, אבל חשוב למצוא מישהו שבאמת מתאים לך ושאת מתקשרת איתו טוב. אני עברתי לא מעט פסיכולוגיות עד שמצאתי את זאת שהתאימה לי. יש אנשים שלא אוהבים את צורת העבודה של הפסיכולוגים אבל אני חושבת ששווה לפחות לנסות. מעבר לזה יש אפשרות של טיפול קבוצתי שבו אנשים עם רקע דומה מתמודדים יחד עם הבעיות. אם תרצי עוד אינפורמציה בקשר לשתי האפשרויות האלה אני אשמח לעזור לך מניסיוני. אני חושבת שצורה אחרת להתמודד יכולה להיות איזושהי דרך לפרוק את הכאב החוצה, לבד או בקבוצה, למשל בעזרת כתיבה, פיסול, ציור, ספורט, מחול, תאטרון וכן הלאה. זה טוב שאת מחפשת עזרה, את מודעת לקושי שלך ואת בדרך הנכונה. בכל מקרה, תדעי שאנחנו כאן בשבילך תמיד.
 

A GIFT OF LOVE

New member
אז זה בסדר לעבור פסיכולוגיות?

אני בטיפול אצל פסיכולוגית כמעט שנה, הוא מאוד עוזר לי אבל באיזשהו מקום אני מרגישה שאני לא זזה הרבה כמו שאני רוצה וגם לא נקשרת.. אני דווקא מדברת הרבה- בכמות שאף פסיכולוג לא היה מזלזל בה אבל הרגשה.. תוכלי לשתף אותי בגלגול הפסיכולוגיות שלך?
 

eshkolit32

New member
וואו תאמיני לי שאת לא רוצה....

זה ארוך כמעט כאורך הגלות! אני אנסה לקצר - הייתי אצל כל מיני, מכל סוג אפשרי. הבנתי ברוב הפעמים שהם פשוט בעיקר מעצבנים אותי ולא מבינים אותי באמת. פשוט חיפשתי וחיפשתי במשך שנים, ומצאתי מעט מאד שבאמת היו טובים. כרגע יש מישהי שאני בהפסקה אצלה אבל היא הכי טובה שהיתה לי (למרות שגם עליה יש לי ביקורת כמובן....) וברור לי שאם ארצה לחזור לטיפול לאיזושהי תקופה- אני אחזור אליה. היא מבינה אותי, היא קשובה לצרכים שלי, יש בינינו כימיה ותקשורת וזה לא מובן מאליו כידוע לך. והיא גם מעודדת אותי לבקר אותה ולהגיד אם משהו מפריע לי אצלה. אם את מרגישה תקועה ולא מתקדמת - עצתי לך היא קודם כל לדבר עם הפסיכולוג שלך על זה, לשים את הקלפים על השולחן ולהגיד לו - מה היית רוצה שיקרה? למה את מצפה, איזה תהליכים את רוצה לעבור, לאיזה מקום את רוצה להגיע? והאם הוא מוכן לקחת בזה חלק, ולשנות קצת את כיוון וקצב הטיפול. תדברי איתו ותראי מה קורה, כי הוא מבחינתו חושב שהטיפול טוב לך. יכול להיות שהכל יכול להיות אחרת. אני כשבאתי לפסיכולוגית האחרונה (הטובה) אמרתי לה בדיוק מה אני רוצה והיא פשוט שיתפה איתי פעולה וזה היה מעולה. תוליכי את את הטיפול במקום שהוא יוליך, ככה יקרה בדיוק מה שאת מצפה לו. אם זה לא הולך והוא לא מוכן לשנות את העניינים, תבדקי אופציות אחרות. זה בסדר בדיוק כמו כשאת לא מרוצה מהרופא שלך ואת מחפשת רופאים אחרים טובים יותר. מקווה שעזרתי קצת...
 

sivosh

New member
קודם כל הפורום כאן מאוד עוזר

יש כאן סוג של במה. ולשמוע שאני לא היחידה והתמיכה שיש כאן. אני גם השבוע נרשמתי למכון ספינינג מקווה שזה יעזור, גם כדי להזיז את התחת כבר. אני יודעת שעם הזמן איכשהו יתחיל להיות בסדר, אבל אני גם חוששת שזה יהיה ככה באותה מידה. בכל אופן אשכולית, יש לך כאן פורום מדהים!
 
למעלה