התמודדות
אני חדשה בפורום ולא כל כך מכירה את הגלגלים המניעים אותו בדרך כלל. אניח שגם להודעה כמו שלי יש מקום בו. לפני כשנה וחודש פגשתי באחד הצ'טים באינטרנט בחור מקסים, מוכשר מבריק ונפלא. נהיינו זוג עד מהרה. הוא אהב אותי ועד מהרה התאהבתי בו בעצמי. היינו יחד כל הזמן ולא נתקנו לרגע. מאז שפגשתי אותו ועד לפני יומיים לערך לא עברו יומים או יום בלי שנדבר בטלפון או נפגש. שנה שלמה עוברת כשהוא כרוך עלי ואני עליו והוא חלק מההווה שלי וחלק (כי כך הלב והראש רוצים להאמין) ברור מאליו מעתידי ואף כבעל עתידי ואפשרות ברורה עומדת באויר של נישואין (אני גרושה בעצמי ושנינו הגענו ממערכות יחסים חזקות אינטנסיביות ולא קלות).בנוסף, גרנו יחד. עד מהרה מתחילים להצדיק את העתיד כך שייכרך אף הוא, סביב האדם האהוב. גם החברה מתחילה לקבלנו כזוג, כצמד. המערכת התחושתית עצמה, עם כל האוטונומיות שלי ושלו כשני בני אדם חושבים, הוגים או אולי אפילו יוצרים, התרגלה לצמוח ולנבוע מתוך הכוח שבזוגיות האהבה הבטחון והנחמה, שהקשר מעניק. הוא אדם נפלא באמת, גבר עדין, מתחשב טוב לב, אומן מחונן בתחומו ואיש משכיל ותרבותי בצורה יוצאת דופן .כל מי שראה אותו ממכרי ישר אומר ומתרשם מייחודו. וגם הורי אוהבים אותו מאוד. הבעיה היא שלמרות ייחודו והעובדה שהוא אדם כל כך טוב, מוסרי, אכפתי ועדין ואהבתו אותי, הלב שלנו לא נפתח זה אל זו ולא הצלחתי להגיע איתו לגבהים הרגשיים שהגעתי עם בעלי לשעבר.בנוסף, אנחנו שונים מאוד אחד מהשניה ולא מצליחים לראות בעין דומה שום דבר כמעט במישור הרוחני או המעשי. וגם הוא ככל הנראה לא הצליח להגיע איתי לשותפות הרגשית שהגיע במערכות קודמות. דווקא כי אין לנו ילדים ואיננו נשואים, המשמעות של ניתוק הקשר הוא אובדן מלא. אפילו אם נשאר ידידים, הקיום של שני בני זוג לשעבר מונע מהם את האפשרות להיות ידידים קרובים מדי (כי בקרבה חזקה מדי יש סכנה לפתוח שוב את קופסת הפנדורה של היחסים) ונותר מרחק כפוי שמכאיב מאוד לאור האהבה והקרבה האדירים שהינם נחלת העבר. לפני יומיים החלטנו סופית להפרד (אחרי שהיינו באון אנד אוף כמה חודשים). הוא דוקטורנט ויש אף סכוי שיעזוב לחו"ל בשלב כלשהו (הוא החליט להשאר ולעשות דוקטורט באונ' בארץ בגללי) כך שאאבד אותו לגמרי. עובדת קיום קשר עתידי, טוב ונפלא כפי שעשוי להיות, לא מנחמת כהוא זה את האובדן, שעבורי הוא כשכול, של הקשר הזה. כמו שהזמן מבחינתי לא נחם את אובדן הקשר עם בעלי לשעבר, על אף שנשארנו ידידים במובן מסויים הוא מת עבורי. אני יודעת שהוא אוהב אותי נורא וכואב לו. ברם מנסיוני המר אך הרב אני יודעת שלפעמים דווקא כשאהבות גדולות מגיעות לסיומן, הן מגיעות לסוף רק כשכל הכלים נשברים והכל מתכסה בשבר, רק אז אפשר לסיים. וכל נסיונות השכנוע הם פיקציה שמתעתעת בנו ומונעת מאתנו לראות את האמת. איך להתמודד ומה לעשות?
אני חדשה בפורום ולא כל כך מכירה את הגלגלים המניעים אותו בדרך כלל. אניח שגם להודעה כמו שלי יש מקום בו. לפני כשנה וחודש פגשתי באחד הצ'טים באינטרנט בחור מקסים, מוכשר מבריק ונפלא. נהיינו זוג עד מהרה. הוא אהב אותי ועד מהרה התאהבתי בו בעצמי. היינו יחד כל הזמן ולא נתקנו לרגע. מאז שפגשתי אותו ועד לפני יומיים לערך לא עברו יומים או יום בלי שנדבר בטלפון או נפגש. שנה שלמה עוברת כשהוא כרוך עלי ואני עליו והוא חלק מההווה שלי וחלק (כי כך הלב והראש רוצים להאמין) ברור מאליו מעתידי ואף כבעל עתידי ואפשרות ברורה עומדת באויר של נישואין (אני גרושה בעצמי ושנינו הגענו ממערכות יחסים חזקות אינטנסיביות ולא קלות).בנוסף, גרנו יחד. עד מהרה מתחילים להצדיק את העתיד כך שייכרך אף הוא, סביב האדם האהוב. גם החברה מתחילה לקבלנו כזוג, כצמד. המערכת התחושתית עצמה, עם כל האוטונומיות שלי ושלו כשני בני אדם חושבים, הוגים או אולי אפילו יוצרים, התרגלה לצמוח ולנבוע מתוך הכוח שבזוגיות האהבה הבטחון והנחמה, שהקשר מעניק. הוא אדם נפלא באמת, גבר עדין, מתחשב טוב לב, אומן מחונן בתחומו ואיש משכיל ותרבותי בצורה יוצאת דופן .כל מי שראה אותו ממכרי ישר אומר ומתרשם מייחודו. וגם הורי אוהבים אותו מאוד. הבעיה היא שלמרות ייחודו והעובדה שהוא אדם כל כך טוב, מוסרי, אכפתי ועדין ואהבתו אותי, הלב שלנו לא נפתח זה אל זו ולא הצלחתי להגיע איתו לגבהים הרגשיים שהגעתי עם בעלי לשעבר.בנוסף, אנחנו שונים מאוד אחד מהשניה ולא מצליחים לראות בעין דומה שום דבר כמעט במישור הרוחני או המעשי. וגם הוא ככל הנראה לא הצליח להגיע איתי לשותפות הרגשית שהגיע במערכות קודמות. דווקא כי אין לנו ילדים ואיננו נשואים, המשמעות של ניתוק הקשר הוא אובדן מלא. אפילו אם נשאר ידידים, הקיום של שני בני זוג לשעבר מונע מהם את האפשרות להיות ידידים קרובים מדי (כי בקרבה חזקה מדי יש סכנה לפתוח שוב את קופסת הפנדורה של היחסים) ונותר מרחק כפוי שמכאיב מאוד לאור האהבה והקרבה האדירים שהינם נחלת העבר. לפני יומיים החלטנו סופית להפרד (אחרי שהיינו באון אנד אוף כמה חודשים). הוא דוקטורנט ויש אף סכוי שיעזוב לחו"ל בשלב כלשהו (הוא החליט להשאר ולעשות דוקטורט באונ' בארץ בגללי) כך שאאבד אותו לגמרי. עובדת קיום קשר עתידי, טוב ונפלא כפי שעשוי להיות, לא מנחמת כהוא זה את האובדן, שעבורי הוא כשכול, של הקשר הזה. כמו שהזמן מבחינתי לא נחם את אובדן הקשר עם בעלי לשעבר, על אף שנשארנו ידידים במובן מסויים הוא מת עבורי. אני יודעת שהוא אוהב אותי נורא וכואב לו. ברם מנסיוני המר אך הרב אני יודעת שלפעמים דווקא כשאהבות גדולות מגיעות לסיומן, הן מגיעות לסוף רק כשכל הכלים נשברים והכל מתכסה בשבר, רק אז אפשר לסיים. וכל נסיונות השכנוע הם פיקציה שמתעתעת בנו ומונעת מאתנו לראות את האמת. איך להתמודד ומה לעשות?
