התמודדות עם משבר
היי! פעם ראשונה שנתקלתי בפורום הזה, אני מקווה שאחזור עם פתרון לשאלתי!..
לפני כבערך שנתיים, אבא של חברה שלי נפטר בפתאומיות.
מאז, היא נמצאת בתהליך ארוך שאני רואה אותו כהרס עצמי, אבל אולי הרוב לא יראו את זה ככזה.
״שגעון״ אמיתי, הוא- כשבן אדם מתרחק מעצמו.
נכון, יש את מודל קובלר רוס וכל זה, אבל נראה כאילו משהו שם השתבש- דווקא פעם, היא יכלה להחזיק את עצמה ולשמור על גבולות (יותר קרוב למוות) ונראה שככל שהזמן הולך ועובר המצב נהיה יותר גרוע, במקום שישתפר.
לפני כמה זמן היא אמרה לי- ״אני, בלי גבולות״....
נראה כאילו הייאוש שליווה אותה שנים תפס סוף סוף משנה תוקף אמיתי, לא עלינו.
בסופו של יום, זה תוצאה של ההדחקה הנוראית- בכל דרך שהיא תוכל לברוח היא תברח מזה- היא התחילה לעשן, לצאת למקומות שהיא לא נוהגת לצאת אליהם... וזה רק הביטויים המעשיים.
באופן כללי- היא פקעת עצבים, כל היום קללות... שמופנות לסתם אנשים- ״הלוואי שהיא תדרס״, .. לסתם אנשים.. וכל מיני ביטויים שהיא משכנעת אותם להאמין בהם. וזה ההפך ממה שהיא באמת- בן אדם רגיש, אכפתי.
כמובן שהיתה תקופה מאוד קשה להתמודד עם דבר כזה, והשאלה שלי- מה אפשר לעשות כדי לעזור לה?
מה התפקיד שלנו בכלל בתור חברים בכל העסק הזה, והאם יש עניין כזה ״לשים גבולות״? למשל- כשהיא עושה משהו שלא מתאים וכל טוב- לדוגמא- קללות נוראיות, או לפזר זבל על הרצפה ברחוב. להתעלם? לדבר איתה על זה בפעם אחרת? לשתף פעולה עם ההכחשה?
מה אתם חושבים?
תודה!
על טיפול פסיכולוגי אין מה לדבר, בחיים היא לא תסכים.
היי! פעם ראשונה שנתקלתי בפורום הזה, אני מקווה שאחזור עם פתרון לשאלתי!..
לפני כבערך שנתיים, אבא של חברה שלי נפטר בפתאומיות.
מאז, היא נמצאת בתהליך ארוך שאני רואה אותו כהרס עצמי, אבל אולי הרוב לא יראו את זה ככזה.
״שגעון״ אמיתי, הוא- כשבן אדם מתרחק מעצמו.
נכון, יש את מודל קובלר רוס וכל זה, אבל נראה כאילו משהו שם השתבש- דווקא פעם, היא יכלה להחזיק את עצמה ולשמור על גבולות (יותר קרוב למוות) ונראה שככל שהזמן הולך ועובר המצב נהיה יותר גרוע, במקום שישתפר.
לפני כמה זמן היא אמרה לי- ״אני, בלי גבולות״....
נראה כאילו הייאוש שליווה אותה שנים תפס סוף סוף משנה תוקף אמיתי, לא עלינו.
בסופו של יום, זה תוצאה של ההדחקה הנוראית- בכל דרך שהיא תוכל לברוח היא תברח מזה- היא התחילה לעשן, לצאת למקומות שהיא לא נוהגת לצאת אליהם... וזה רק הביטויים המעשיים.
באופן כללי- היא פקעת עצבים, כל היום קללות... שמופנות לסתם אנשים- ״הלוואי שהיא תדרס״, .. לסתם אנשים.. וכל מיני ביטויים שהיא משכנעת אותם להאמין בהם. וזה ההפך ממה שהיא באמת- בן אדם רגיש, אכפתי.
כמובן שהיתה תקופה מאוד קשה להתמודד עם דבר כזה, והשאלה שלי- מה אפשר לעשות כדי לעזור לה?
מה התפקיד שלנו בכלל בתור חברים בכל העסק הזה, והאם יש עניין כזה ״לשים גבולות״? למשל- כשהיא עושה משהו שלא מתאים וכל טוב- לדוגמא- קללות נוראיות, או לפזר זבל על הרצפה ברחוב. להתעלם? לדבר איתה על זה בפעם אחרת? לשתף פעולה עם ההכחשה?
מה אתם חושבים?
תודה!
על טיפול פסיכולוגי אין מה לדבר, בחיים היא לא תסכים.
