התמודדות עם כאבים
גייל (בת 4) היתה חולה בוירוס של הקאות ושילשולים. היא לא אכלה כמעט כלום, היתה חלשה ולא הלכה לגן אתמול ושלשום. היום בבקר היא קמה במצברוח טוב, החליטה שהיא רוצה ללכת לגן, אכלה מעט ויצאה בשמחה עם אבא שלה (הוא לקח אותה על האופנים). החזרה מהגן היא תפקיד שלי, בדרך כלל מדובר בזמן איכות של שתינו - אני מביאה לה נישנוש שהיא אוהבת, היא משוויצה לגננות עם אמיר, האח החדש שלה (3 חודשים), אנחנו הולכות לאט הביתה, מסתכלות על הפרחים, מלטפות את חתולי השכונה, מדברות... היום לפני שעזבנו את הגן היא התנהגה כרגיל, אבל כשיצאנו היא התחילה להתלונן על כאבי רגלים ובטן, ואמרה שהיא לא יכולה ללכת. ראיתי שכואב לה וסיכמנו שנלך לאט. אבל היא הלכה כל כך לאט, שראיתי שלא נגיע הביתה בחצי שעה הקרובה (בדרך כלל בהליכה סבירה לוקח לנו רבע שעה, ומדובר בילדה שרגילה ללכת וגם אוהבת את זה). אמיר ישן בעגלה, ואני לא יכולה לקחת אותה על הידים. ניסינו שתעמוד על ציר הגלגלים של העגלה ושאני אסיע את שניהם אבל היא אמרה שזה כואב לה מדי. ניסיתי אפילו לסחוב אותה על הגב עם התינוכיס של אמיר, אבל גם לזה היא לא הסכימה. ניסיתי גם להסיח את דעתה והצעתי לספר לה סיפור מהראש (דבר שהיא מאוד אוהבת, ואנחנו עושות הרבה בטיולים), אבל גם זה לא תפס. הבכי שלה הלך והתגבר, והפך ליללות שנראו לי יותר כמו סימנים של עייפות או פינוק או אולי רעב, ולאו דוקא של כאבים. היא המשיכה להתלונן שכואב לה, ואני הבעתי סימפטיה כמה שיכולתי וככה התקדמנו עקב בצד אגודל, עד שבקושי בסוף הגענו הביתה. אני מניחה שבאמת מדובר בכאבים שקשורים לכך שהיא חלשה מהמחלה ולא בפינוק. אני מתיחסת ברצינות לכך שכואב לה, אבל אני באמת לא חושבת שמדובר בכאבים בלתי נסבלים עד כדי כך שאי אפשר ללכת. אז איך אפשר ללמד להתמודד עם כאבים? אני לא בעד להסתיר שכואב ולסבול בשקט (אני מאוד ערה לדפוס הזה כי הוא אופייני לי) אבל כן בעד קצת איפוק. ואני לא רוצה לתת לה את ההרגשה שאני לא סומכת עליה או לא מקשיבה לה או לא רוצה לתת לה את הטיפול המתאים. מה עושים?
גייל (בת 4) היתה חולה בוירוס של הקאות ושילשולים. היא לא אכלה כמעט כלום, היתה חלשה ולא הלכה לגן אתמול ושלשום. היום בבקר היא קמה במצברוח טוב, החליטה שהיא רוצה ללכת לגן, אכלה מעט ויצאה בשמחה עם אבא שלה (הוא לקח אותה על האופנים). החזרה מהגן היא תפקיד שלי, בדרך כלל מדובר בזמן איכות של שתינו - אני מביאה לה נישנוש שהיא אוהבת, היא משוויצה לגננות עם אמיר, האח החדש שלה (3 חודשים), אנחנו הולכות לאט הביתה, מסתכלות על הפרחים, מלטפות את חתולי השכונה, מדברות... היום לפני שעזבנו את הגן היא התנהגה כרגיל, אבל כשיצאנו היא התחילה להתלונן על כאבי רגלים ובטן, ואמרה שהיא לא יכולה ללכת. ראיתי שכואב לה וסיכמנו שנלך לאט. אבל היא הלכה כל כך לאט, שראיתי שלא נגיע הביתה בחצי שעה הקרובה (בדרך כלל בהליכה סבירה לוקח לנו רבע שעה, ומדובר בילדה שרגילה ללכת וגם אוהבת את זה). אמיר ישן בעגלה, ואני לא יכולה לקחת אותה על הידים. ניסינו שתעמוד על ציר הגלגלים של העגלה ושאני אסיע את שניהם אבל היא אמרה שזה כואב לה מדי. ניסיתי אפילו לסחוב אותה על הגב עם התינוכיס של אמיר, אבל גם לזה היא לא הסכימה. ניסיתי גם להסיח את דעתה והצעתי לספר לה סיפור מהראש (דבר שהיא מאוד אוהבת, ואנחנו עושות הרבה בטיולים), אבל גם זה לא תפס. הבכי שלה הלך והתגבר, והפך ליללות שנראו לי יותר כמו סימנים של עייפות או פינוק או אולי רעב, ולאו דוקא של כאבים. היא המשיכה להתלונן שכואב לה, ואני הבעתי סימפטיה כמה שיכולתי וככה התקדמנו עקב בצד אגודל, עד שבקושי בסוף הגענו הביתה. אני מניחה שבאמת מדובר בכאבים שקשורים לכך שהיא חלשה מהמחלה ולא בפינוק. אני מתיחסת ברצינות לכך שכואב לה, אבל אני באמת לא חושבת שמדובר בכאבים בלתי נסבלים עד כדי כך שאי אפשר ללכת. אז איך אפשר ללמד להתמודד עם כאבים? אני לא בעד להסתיר שכואב ולסבול בשקט (אני מאוד ערה לדפוס הזה כי הוא אופייני לי) אבל כן בעד קצת איפוק. ואני לא רוצה לתת לה את ההרגשה שאני לא סומכת עליה או לא מקשיבה לה או לא רוצה לתת לה את הטיפול המתאים. מה עושים?