Shellylove
New member
התמודדות עם בכי
לשלי יש בתקופה האחרונה שתי תופעות שהייתי רוצה לבדוק איתכם את דרך תגובתי אליהן ואולי, אם תוכלו להאיר את עיני לסיבות: 1. היא מבקשת משהו (נגיד חטיף) ואני נותנת לה ואז היא מתחילה לבכות, לפעמים גם נשכבת על הריצפה. בהתחלה אני מנסה לראות האם משהו הוא לא כמו שהוא רוצה (היא רוצה שלם ואני נתתי חתוך או להיפך). כשאני מבינה שהיא פשוט קיבלה מה שהיא רוצה, אני משאירה לה את זה בהישג ידה ועוזבת את העניין ותוך מס´ שניות היא לוקחת את החטיף והיא שמחה ועליזה. לא ברור לי למה הבכי כשאני נענית לרצונה? האם יש משהו שאני צריכה לשנות? 2. יש מצבים, בעיקר בלילות, שהיא בוכה ואז כל תגובה מצידי (בין אם במגע ובין אם מילולית) רק מגבירה את הבכי. אם אני עוזבת אותה לנפשה, היא נרגעת לבד (לרוב די מהר). מצד אחד, ברור לי שאם הצורה שאני מנסה לפנות אליה רק מעצבנת אותה, אז אין מה לפעול כך. מצד שני, אני מרגישה לא טוב עם זה שאני "נותנת לה לבכות את זה החוצה" וכאילו משאירה אותה "לבד". מה דעתכם?
לשלי יש בתקופה האחרונה שתי תופעות שהייתי רוצה לבדוק איתכם את דרך תגובתי אליהן ואולי, אם תוכלו להאיר את עיני לסיבות: 1. היא מבקשת משהו (נגיד חטיף) ואני נותנת לה ואז היא מתחילה לבכות, לפעמים גם נשכבת על הריצפה. בהתחלה אני מנסה לראות האם משהו הוא לא כמו שהוא רוצה (היא רוצה שלם ואני נתתי חתוך או להיפך). כשאני מבינה שהיא פשוט קיבלה מה שהיא רוצה, אני משאירה לה את זה בהישג ידה ועוזבת את העניין ותוך מס´ שניות היא לוקחת את החטיף והיא שמחה ועליזה. לא ברור לי למה הבכי כשאני נענית לרצונה? האם יש משהו שאני צריכה לשנות? 2. יש מצבים, בעיקר בלילות, שהיא בוכה ואז כל תגובה מצידי (בין אם במגע ובין אם מילולית) רק מגבירה את הבכי. אם אני עוזבת אותה לנפשה, היא נרגעת לבד (לרוב די מהר). מצד אחד, ברור לי שאם הצורה שאני מנסה לפנות אליה רק מעצבנת אותה, אז אין מה לפעול כך. מצד שני, אני מרגישה לא טוב עם זה שאני "נותנת לה לבכות את זה החוצה" וכאילו משאירה אותה "לבד". מה דעתכם?
