ירגזי כחול
New member
התמודדות מאוחרת.
אני יושבת לי ושומעת שירים על המחשב.. פתאום מתחיל "תענה לי" של היהודים. "החיים משתנים לך, מהר..." "וכן, כן רע לי, ככה..." ופתאום מציף אותי כאב. ואני מבינה, באמת, בפעם הראשונה, מה השיר הזה אומר בשבילי. הוא מזכיר לי את הסרטן של אבא שלי. את המראה שלו כשהוא סבל כל כך. את ההתפרקויות שלו ושל אמא, כשהיא היתה צועקת עליו שלפחות הוא הפסיק הכל ולא צריך להתמודד עם שום דבר אחר, רק עם המחלה שלו, והיא עדיין חייבת ללכת לעבודה, לטפל בכולם ולהתנהג כאילו כלום.. והוא היה צועק עליה בחזרה (אם אפשר היה לקרוא לזה צעקה, כשהוא בקושי יכל לדבר, מכל הנזק שהטיפולים עשו לו לריאות), בקול כאוב, שהוא מקווה שהיא לעולם לא תדע כמה הוא סובל. את הקידוש שהוא איכשהו עמד ועשה כל שישי בערב למרות הכאבים והחולשה, ומשפט אחד שהקריא כל פעם, שהתאים למצבו עד כדי אירוניה, שלעולם יכאב לי לשמוע.. "גם כי אלך בגיא צלמוות, לא אירא רע כי אתה עמדי." שמעתי את השיר הזה (תענה לי) הרבה בשנה האחרונה, ולא יצא לי לשמוע אותו כבר כמה זמן. ועכשיו, חודש וחצי אחרי שאבא שלי סיים סיבוב כימותרפיה, אחרי שהוא חזר לעבודה, ואנחנו מנהלים חיים כמעט רגילים, כמעט כאילו כלום לא קרה (הוא הולך להבדק עוד שבוע בערך, לראות מה מצב הגידולים, אבל כרגע הכל רגוע
)... פתאום אני שומעת את השיר הזה, ומרגישה – כאב. ומתחילה לבכות. פתאום אני מבינה שכל הזמן הזה, אפילו כשכבר הפסקתי להתכחש לעובדה שהוא חולה, אף פעם לא עיכלתי את העובדה שהיה לי קשה. כמעט ולא נתתי לעצמי להרגיש שעצוב לי – בכיתי עליו רק פעם אחת כל השנה הזאת. סרבתי לתת לחיים שלי להשתנות ולו במעט בגלל המחלה של שלו – כל הזמן הזה התנהגתי כאילו בכלל לא עובר עליו (או עליי) שום דבר. ופתאום, במין תגובה מאוחרת, אני מרגישה המון עצב, עצב שלא הצלחתי להרגיש, או אולי לא נתתי לעצמי להרגיש, שלא התמודדתי איתו בכלל, במשך כל הזמן שאבא שלי היה חולה. פתאום אני מרגישה עצב ומבינה שהרגשתי אותו גם אז, אבל אף פעם לא נתתי לו רשות להתקיים, לא נתתי לו ביטוי. וכל העניין הזה מאוד מוזר לי. קרה לכם פעם משהו כזה? שעברתם משהו, ורק הרבה אחרי שזה נגמר, הבנתם כמה זה השפיע עליכם? איך הרגשתם כשעברתם אותו? עכשיו כשאני חושבת על זה, זאת לא הפעם הראשונה שרגשות בקשר למשהו שעברתי עולים לי רק אחרי. זה ככה רק אצלי..??
אני יושבת לי ושומעת שירים על המחשב.. פתאום מתחיל "תענה לי" של היהודים. "החיים משתנים לך, מהר..." "וכן, כן רע לי, ככה..." ופתאום מציף אותי כאב. ואני מבינה, באמת, בפעם הראשונה, מה השיר הזה אומר בשבילי. הוא מזכיר לי את הסרטן של אבא שלי. את המראה שלו כשהוא סבל כל כך. את ההתפרקויות שלו ושל אמא, כשהיא היתה צועקת עליו שלפחות הוא הפסיק הכל ולא צריך להתמודד עם שום דבר אחר, רק עם המחלה שלו, והיא עדיין חייבת ללכת לעבודה, לטפל בכולם ולהתנהג כאילו כלום.. והוא היה צועק עליה בחזרה (אם אפשר היה לקרוא לזה צעקה, כשהוא בקושי יכל לדבר, מכל הנזק שהטיפולים עשו לו לריאות), בקול כאוב, שהוא מקווה שהיא לעולם לא תדע כמה הוא סובל. את הקידוש שהוא איכשהו עמד ועשה כל שישי בערב למרות הכאבים והחולשה, ומשפט אחד שהקריא כל פעם, שהתאים למצבו עד כדי אירוניה, שלעולם יכאב לי לשמוע.. "גם כי אלך בגיא צלמוות, לא אירא רע כי אתה עמדי." שמעתי את השיר הזה (תענה לי) הרבה בשנה האחרונה, ולא יצא לי לשמוע אותו כבר כמה זמן. ועכשיו, חודש וחצי אחרי שאבא שלי סיים סיבוב כימותרפיה, אחרי שהוא חזר לעבודה, ואנחנו מנהלים חיים כמעט רגילים, כמעט כאילו כלום לא קרה (הוא הולך להבדק עוד שבוע בערך, לראות מה מצב הגידולים, אבל כרגע הכל רגוע
ושיהיה בוקר טוב לכולם
