התלבטות?

[מפתחSOL]

התלבטות?

היי אני טל בת 20 חיילת (עוד 8 חודשים לשחרור) וסטודנטית.. יש לי חבר בן 19 כבר שנתיים (לא גרים ביחד עדיין) ולאחרונה אני נמצאת בתקופה של בלבול רציני... אפשר להגיד שהכל היה מעולה בקשר עד שהתגייסתי. ולאחרונה זה די החמיר.. מצד אחד יש תקופות שאני מרגישה הכי מאושרת בעולם ושהוא אהבת חיי ומצד שני יש תקופות שאני רק רוצה להיפרד שאני מרגישה שאני מפספסת אולי הזדמנויות אחרות.. יש לו המון תכונות חיוביות שכן גורמות לי לרצות להישאר.. הוא החבר הכי טוב שלי באמת ואני מרגישה שאני יכולה לדבר איתו על הכל... הוא מכיר אותי הכי טוב הוא מצחיק אותי וגם אחרי שנתיים יש לי עדיין פרפרים בבטן... אבל יש לנו כמה בעיות די רציניות שאני באמת חייבת את עזרתכם... אני אשתדל לקצר ולהיות מסודרת

- כמו שהבנתם אני חיילת שלומדת תוך כדי הצבא.. מרוויחה משכורת עלובה של 350 ש"ח בחודש.. הוא לעומת זאת לא עובד.. לא לומד לא התגייס לצבא ובקיצור לא עושה יותר מדי... יש לציין שאין לו בגרות מלאה ולא סיים י"ב אבל מדובר בבן אדם אינטיליגנטי מסוג האנשים שאני קוראת להם פוטנציאל מבוזבז... הנושא הזה מפריע לי מ-2 סיבות: האחת זה שכבר שנה הוא מובטל ויש לו הרבה שאיפות על הנייר (לעבוד בהייטק ) אבל לא קורה כלום בפועל.. הוא נוטה להרים ידיים מהר שקצת קשה לו ואני די הפוכה ממנו בעניין... כן חשוב לי להיות עם בן אדם שיש לו שאיפות שעושה משהו משמעותי בחייו במיוחד שהתכנון היה לעבור למגורים משותפים לאחר שאשתחרר מהצבא.. הסיבה השנייה היא הנושא הכלכלי... שהמשכורת הצנועה שלי בלשון המעטה לא מספיקה לי כדי לממן את שנינו ובגלל הלימודים אני לא יכולה לעבוד וללכת לצבא... זה על סף הבלתי אפשרי... הוא מבחינתו אומר לי שאני רוצה שהוא יממן אותי ושאני באותה מידה יכולה לוותר על הלימודים שהם מאוד חשובים לי ובאמת מה שממלא אותי ועושה לי טוב... ההתחשבנות והחוסר פרגון שלו היו נושא לריב אינספור פעמים.. אני אמרתי לו שהשאיפה האידיאלית היא שתהיה הדדיות אבל לא תמיד זה קורה בפועל שזה תלוי סיטואציה ובאותה מידה שאני כרגע חיילת שלא יכולה לממן אותי ואותו אז כאשר הוא ירצה לפתוח עסק ולהיות עצמאי העול הכלכלי ייפול עליי מה שמובן מאליו בשבילי כי אני האחרונה שתעצור את החלומות שלו.. מה אתם חושבים? הבקשה שלי מוגזמת? חצופה? חלק מהסיבות שקשה לי לראות את הקשר הזה כקשר רציני באמת זה שעדיין אחרי שנתיים יש חלוקה ל"שלי ושלך".

- עוד בעיה שמפריעה לי זה נושא תדירות הפגישות והנכונות להיפגש... עקב הלימודים אני נמצאת בלוח זמנים יחסית צפוף שמקשה עליי להיפגש איתו בתדירות גבוהה. למרות זאת אני כן משתדלת להיפגש לפחות פעם בשבוע ואם יוצא שזה פחות מפעם בשבוע זה באמת רק בתקופות של מבחנים ולחץ מטורף.. מצד שני הוא נמצא בלוח זמנים גמיש למדי ובכל זאת מראה פחות נכונות להיפגש, מבטל לי פגישות בלי הסבר שהוא באמת מוצדק גם אם זה אומר שהפגישה הבאה תהיה שבוע אחרי ושלא נתראה שבועיים או שלושה. אמרתי לו שהוא צריך לבוא לקראתי בעניין.. ושעד השחרור מהצבא הוא יצטרך להתאמץ יותר.. כי בלימודים יש לי מבחנים ויש לי דד ליין לעבודות הגשה אין לי אפשרות להתגמש כמעט בכלל.

- בעיה שקשורה לבעיה הראשונה.. אני נוטה להיות יותר מדי דרמטית לפעמים ולצאת עליו גם בלי סיבה מיוחדת.. לשנינו יש פתיל קצר ונהייתי קצת אובססיבית אליו (למשל רבתי איתו כי הוא הזיז לי פגישה מחמישי לשישי) זה קורה די הרבה שהוא מזיז אבל אני מודעת לזה שאני לפעמים מגזימה בתגובות שלי.. איך אפשר לעבוד על זה?

- עוד בעיה זה החוסר תקשורת בינינו.. הוא מפחד להעלות בפני נושאים שמציקים לו כי הוא פוחד שאני אצא עליו מתקשר לבעיה הנ"ל... תקשורת היא הבסיס להכול אני באמת רוצה שהוא ירגיש חופשי לדבר על הכל ולא יפחד, להיות שם בשבילו...


- בעיה אחרונה (שאפו למי שהגיע עד לכאן) היא כל הנושא של הרומנטיקה בקשר.. אחרי שנתיים מן הסתם התשוקה יורדת יש קצת שגרה.. איך אפשר להחיות את הקשר? אפילו הסקס שהיה מעולה כבר לא אותו הדבר... יותר טכני ופחות אינטימי..

כמו שאתם רואים יש פה הרבה נושאים לעבוד עליהם.. ויש עוד דברים קטנים שלא ציינתי... השאלה היא מה לעשות? הצבא די קשור לזה כי הוא שוחק אותי וגורם לי גם להיות עצבנית נורא מה שמוביל להמון ריבים... להיפרד? להישאר? טיפול זוגי הוא לא אופציה כרגע כי אין לנו איך לממן את זה...

סורי על האורך אני ממש אשמח לעצה וקצת סדר בבלאגן.. תודה רבה לעונים=]

 

[בנדה25]

תגובה להכל

שלום טל
אני חושב שהחלק הטוב בקשר שלכם שהוא התחיל לפני הגיוס שלך לצבא. ככה שהיה לכם הרבה זמן לתחזק אותו ,להכיר לעומק אחד את השני. עצם זה שכתבת את המכתב הזה זה מראה אכפתיות לקשר,רצון אמיתי לשפר את המצב הקיים . העלת באמת הרבה בעיות שאני חושב שהן באמת דורשות טיפול והן לא שוליות . אז ככה את כרגע בצבא,חיה ממשכורת רעב ,עמוסה בלימודים . הוא לעומת זאת אולי לקרוא לזה במילה פשוטה עצלן. לא עושה עם עצמו הרבה,לא עשה צבא,לא עובד ואין לו בגרות אבל כן חושב על הייטק(איפה ההגיון הבריא?) ולא רק זה הוא גם מציב לך תנאים מתי להיפגש. אני מציע לך לשבת איתו ולעשות איתו שיחה כזו - שיבין שכרגע זה תקופה בעייתית ואתם לא הזוג היחיד שעובר את זה. יש המון כמוכם במצב הזה. החוכמה זה לא להשבר. תוכנית ייעול- בינתיים שימצא עבודה ויחסוך כסף כדי שתוכלו לגור ביחד אחרי שתשתחררי, שישלים את התעודת בגרות שלו עד שתשתחררי. את חייבת לנער אותו ,לגרום לו להעסיק את עצמו. אני חושב שהוא פשוט מנסה לגרום לך גם קצת לרדוף אחריו בכל הקטע של הביטולים וזה בא ביגלל שאת נורא עסוקה,הוא רוצה לגרום לך שתיראי שגם לו יש עיסוקים. הסקס מן הסתם לא יהיה כמו פעם כי אתם כל הזמן במתח יש כאילו "שנאה" באוויר. תנסי לגרום לו להבין שהמצב זמני ושהוא ישתפר ויהיה לכם יותר זמן ביחד. אני חושב שחבל לזרוק קשר טוב לפח.
בהצלחה

 

[מריוס זכריה]

לצערי, אנחנו שוב במדור post-mortem

(אמנם הפציינט עוד לא יודע שהוא מת, אבל הנה הניתוח

פעם, בימי האדם הקדמון, הגבר היה צד ממוטות והאישה הייתה מלקטת תותי בר (עוד לא היו קניונים). הגבר היה בא מהעבודה, תופס את אשתו בשיער וגורר אותה למערה הכי קרובה, שם הוא היה מכה בחזה, צועק יא-בא-דא-בא-דו, פושט את אזור החלציים העשוי עור זברה, והיה מביא לאשתו את המנה היומית.

היום אנחנו גולשים בסמארטפון ובמקום לגרור את האישה בשיער, אנחנו מפזרים על עצמנו בושם של ברונו בנני (אין לי מושג מה זה ולמה זה טוב אבל אם פירסמו את זה על תחנות אוטובוס, זה בטח עובד) והולכים לצוד ממוטות בבר.

ולמרות זאת, מה לעשות, בכל גבר ואישה נשאר אדם קדמון קטן.

הגבר שלך לא מסוגל לצוד ממוטות, והוא יודע את זה. כשהוא עוד היה בגיל תיכון, זה היה מאגניב. אבל עכשיו זה קצת פחות, וגם את זה הוא יודע.

את, לעומת זאת, תותחית (ואני לא אומר את זה בציניות).

אז מה שיש לנו זה אנדר-אצ'יבר ותותחית שאפתנית.

אז קודם כל אני רוצה להגיד לך שבכדור הבדולח שלי לא רואים שום עסק מצליח שהאנדר-אצ'יבר שלך מנהל. זה פשוט לא עובד ככה. אנשי עסקים מצליחים הם כאלה שתמיד עושים משהו. אלו שיושבים בטן-גב ומפנטזים איך הם ייבאו קוצולובים בשקל וימכרו אותם במאה, והחלום שלהם זה להגיע להכנסה פסיבית, לא ממש יגיעו לשם.

לכן העסק כבר נמצא בשלבי התפרקות מתקדמים. אני מאמין לך שאת אוהבת אותו, ואני מוכן גם להאמין שהוא אוהב אותך, ככל שהוא יכול (כי קשה ללוזר לאהוב אישה מצליחנית, גם אם היא רק מצליחנית בחיתולים).

אבל האהבה לא תעזור פה. הספירה לאחור כבר בעיצומה, והברומטר הוא יחסי המין.

אם היית נהנית איתו, וזה לא יוביל לחתונה, הייתי אומר: מצויין. מה אכפת לך בגילך חתונה והתלחה וכסף וילדים? זה עוד לא הגיל לזה (אלא אם כן את דתיה, מה שברור שאת לא). אבל נראה שגם הכיף כבר אזל.

אני ממליץ לגלגל אותו לסטטוס של ידיד, חבר בפייסבוק ואקס-לא-מיתולוגי.

גם אם נראה שהתלוצצתי, אני רציני, וגם באמת צר לי לכתוב זאת. אבל, זאת דעתי.

 

[מפתחSOL]

תודה על התגובה המהירה והרצינית

ידיד הוא לא יהיה כי אני לא אהיה מסוגלת לראות אותו עם אחרות... עם כל הבעיות שפירטתי פה אני אוהבת אותו בצורה מטורפת ואולי גם קצת תלותית שזה אולי מה שמנע ממני להיפרד עד עכשיו... הפחד שאני לא אצליח להתאהב שוב..

לגבי ההצלחה בקריירה מה שאמרת זה בדיוק מה שמפחיד אותי... עד כמה שהוא אומר לי שזאת רק תקופה ושאין סיכוי שהוא ייתן לי לפרנס לבד כשנגור ביחד עדיין לאור עברו עם משרות בעבר (פוטר משתי עבודות תוך פחות משנה בגלל מוטיבציה שהתחילה לרדת לאט לאט ירידה באיכות העבודה ובכלל קשיים שהיו לו והוא לא העלה בפני הבוס שלפי מה שהבנתי ממנו הבוס שלו היה באמת אחד שאפשר לדבר איתו) אני חושבת שכל הבעיות האלה שיש לנו טמונות בעיקר בחוסר תקשורת אני לא מצליחה לגרום לו להיות פתוח איתי עצם זה שאני נהיית עצבנית מכל דבר קטן לא עוזר לו זה בטוח במיוחד בתקופות לחץ שהדבר האחרון שאני צריכה באמצע תקופות מבחנים זה לריב איתו... זה מתיש אותי... אני מאוד מקווה שאני אמצא את הכוחות הנפשיים להתנתק ולהתחיל משהו חדש...

 

[מריוס זכריה]

אני ארשה לעצמי קצת להפליג למחזות הדמיון

(כל מה שאני כותב כאן בלשון נקבה מתאים גם לזכר)

בחורות מאוד טובות, מאוד מוצלחות, ומאוד משימתיות (מכירה מישהי כזו?), בדרך כלל מצליחות לעשות זאת על ידי (או במחיר של-) חסימה רגשית כלשהי. כלומר, מדובר בבחורות שקצת יותר מדי טובות בדחיית סיפוקים, הפעלת הגיון על פני רגש, וכולי. כי מי שיותר רגשנית, אין מה לעשות, תהיה קצת פחות משיגנית. זוג של חוק-שימור-האנרגיה.

אז בחורות כאלה נוטות להתחבר לבחורים שמסוגלים לפצות/להשלים בתחום הרגש: בחורים שמשתינים על הנורמה, שלא משחקים לפי הכללים, ובקיצור: ילדים רעים במובן הסקסי של המילה.

אין בזה שום רע, רק שזה לא באמת משלים את הממוצעים...

אם האיבחון הסטראוטיפי הזה בכל זאת מדבר אליך, אז ההמלצה שלי אליך, בלי שום קשר אליו, היא להיות קצת פחות משימתית ולתת קצת יותר מקום לרגש, על חשבון תוצאות כמו לימודים, עבודה וכולי. זה יוסיף לך בריאות נפשית, וגם ירחיק אותך מהילדים הרעים, שכאמור, בגיל 20 פלוס מתחילים להיות קצת פאטתיים (ובהמשך מידרדרים עוד יותר).

 

[מפתחSOL]

אני לא יודעת אם זה עד כדי כך קיצוני

אבל אולי יש משהו במה שאתה אומר.. אני דוחה תחביבים לטובת לימודים מפאת חוסר זמן אפילו שזה נורא חסר לי... והוא בדיוק הפוך שם את התחביבים מעל הכל גם אם אין לו כסף לשלם לתחביבים האלה (יש ל תחביבים די יקרים) וגם מבחינת סדר עדיפויות.. בגיל 19 נכון שעדיין גרים עם ההורים לא ציפיתי ממנו לעזוב את הבית וישר להיות עצמאי.. אבל בכל זאת.. לי היה מאוד ברור אחרי התיכון שעד הצבא אני הולכת לחפש עבודה והלכתי ועברתי מדלת לדלת פאקינג שלושה חודשים עד שקיבלו אותי לעבודה בשכר מינימום וזה הרבה יותר בשביל להעביר את הזמן ולעשות משהו עם עצמי מאשר בשביל הכסף שמן הסתם גם עזר לי

למרות זאת אני תופסת את עצמי כבן אדם שהוא הרבה יותר רגשי ואפילו אימפולסיבי מאשר רציונאלי ויעידו על כך הסרטים שאני עושה לו לפעמים על כלום...

אני פשוט בן אדם שלא יכול לסבול בטלה כלשהי לאורך יותר מדי זמן.. (כאילו יותר משנה זה כבר מוגזם)... אני מבינה את הרצון לנוח.. אני גם לא מתכוונת ישר לרוץ לעבוד/ללמוד בצורה אינטנסיבית יותר אחרי הצבא וכן לתת לעצמי את המנוחה... אבל אני כן חושבת שצריך שיהיה לבן אדם עיסוק כלשהו בחיים... סיבה לקום בבוקר משהו באמצע לא חייבים לעשות הכל ומצידי שיעבוד כרגע בתור מלצר או שילך ללמוד משהו אפילו לא לתואר אבל שיעשה משהו אני לא מצפה ממנו בגיל 19 לקריירה מזהירה... אבל לא לבטלה גמורה.. זה גם די מגביל את נושאי השיחה שלנו... כשאין שום דבר חדש שהוא עושה במהלך היום... אני חושבת שהבעיות שלו גדולות יותר ממשהו שאני יכולה לעזור לו אבל הוא לא מוכן ללכת לטיפול וטיפול זוגי זאת גם בעיה כי אין לנו איך לממן את זה.. יש לו הרבה בעיות בבית.. אבא שלו נפטר כשהיה בן 10 ומאז המשפחה לא מתפקדת בעיקר האמא והוא הולך בעקבותיה..


וואי ממש חפרתי... שאפו אם קראת הכל אני מאוד מעריכה את העזרה..

 

[shirael]

בדיוק מה שחשבתי כשקראתי.

מפתחSOL נשמעת כמו אישה מבוגרת ולא כמו צעירה בת 20. הגישה למערכת היחסים ולמשימות שלקחה על עצמה (סטודנטית תוך כדי הצבא?!) מאוד בוגרת, מאוד ביצועית, מאוד משימתית.

בלי שום טיפה של ציניות, כל הכבוד. הגישה הזו תביא אותך לכל מקום שתרצי בלי ספק.

אבל יש פה מחיר לשלם, ובמערבולת ה"דברים שצריך לעשות" קצת קשה להבחין בו כרגע, אבל מבטיחה לך שבעוד אי אלו שנים כשכבר תשיגי את רוב הדברים שרצית ויירד הלחץ, הוא יחכה לך שם ויעשה הרבה בעיות. במלים אחרות, אין שום רע בלעבוד כדי להבטיח לעצמך את העתיד, אבל אם בדרך תפספסי את כל הנעורים שלך ולא תרגישי את עצמך, אחרי שיירגע המרוץ תמצאי את עצמך די ריקה.

קחי את הבחור הזה למשל. צורת ההתבטאות שלך לגבי הקשר שלכם לכל אורך ההודעה היא כמו של בחורה בת 35 שחושבת על הקמת משפחה. טיפול זוגי? חוסר שאפתנות? הוא בן 19. איזה זמן עוד יהיה לו בחיים לרבוץ ולחפש את עצמו? אם הוא עדיין יהיה שם בגיל 25 זו כבר אופרה אחרת, אבל המקום שהוא נמצא בו כרגע (גם אם הוא מתאפיין בגישה די דבילית ממה שתיארת) הוא שלב טבעי בחיים של הרבה מאוד אנשים, ולא מעיד כלום על מה שייצא ממנו בסוף. זה שלך בוער לרוץ קדימה זה עוד לא עושה אותו עצלן, זה עושה אתכם לא מתאימים אחד לשניה בשלב זה.

מצטרפת להצעה של מריוס - יעשה לך טוב מאוד לפנות קצת זמן כדי לשאול את עצמך מאיפה באים הקוצים האלה בישבן שמדרבנים אותך למשל להיות סטודנטית בשעות הפנאי המועטות שלך במקום לנוח בהן, למה זה כל כך בוער כרגע ולא בעוד 8 חודשים כשיהיה לך שפע של זמן ללימודים.

יש לי הרגשה שזו דרך יעילה בשבילך לברוח מכל מיני דברים שמפחידים אותך (למשל מה עושים בלי מסגרת, או איך להיות לבד, או איך לא לעשות כלום), ואם כן המלצתי החמה היא שתתמודדי עם הפחדים האלה במקום לנסות לחנוק אותם במרוץ מטורף לתואר תוך מגורים עם חבר בגיל 20. אחרת הם לא ילכו לשום מקום.

 

[מפתחSOL]

לפני שהתחלתי ללמוד רוב מה שעשיתי אחרי הצבא

היה כלום.. לעבור מהמחשב לטלוויזיה ולהפך... ואני לא יכולה לעשות את זה לתקופת זמן ארוכה כל כך אני מתחרפנת מהשעמום אני לא מסוגלת לסבול שיעמום אני מעדיפה להיות עסוקה עד אפס זמן מאשר להשתעמם.. אין רע בבטלה אבל לשבת בטן גב כל היום מבוקר עד ערב זה לא נראה לי באמת מספק הלימודים עושים לי טוב.. אף אחד לא הכריח אותי ללמוד.. ואף אחד לא דחף אותי לזה... אפשר להגיד שהמקצוע שבו אני הולכת לעסוק הוא גם התחביב שלי (פסיכולוגיה)... אני לא חושבת שאפשר להיות מאושר באמת בלי לעשות משהו שנותן לך משמעות.. ואם כמה שיש משמעות לקשר שלי איתו אני חייבת משהו בשביל עצמי.. בהתחשב בזה שבצבא אני לא עושה כלום... אז לחזור הביתה לעוד כלום זה פשוט מדכא.. כאילו מה אני עושה עכשיו?

 

[shirael]

אמרתי לך לא לעשות כלום?

להפך, אמרתי שאני מעריכה את החריצות, אבל מהשאלה האמיתית שלי - למה את "מעדיפה להיות עסוקה עד אפס זמן במקום להשתעמם" (כאילו שאלה שתי האפשרויות היחידות שקיימות), התעלמת.

תראי, מריוס הציע שתפני יותר מקום לרגש, ובעוד שאני מאוד מסכימה איתו, אני חושבת שזו הנחייה קצת ערטילאית בשבילך. משום כך ניסיתי לעודד אותך להסתכל על המניעים לאופן שבו את בוחרת לחיות ולהתייחס לחייך, שבעיניי הוא קצת מוגזם. מההודעה הפותחת שלך עלתה תמונה של אדם שנמצא במרוץ, של אחת שבאמת ובתמים בחרה להיות עסוקה עד אפס זמן. אני חושבת שיש הרבה גווני ביניים בין לזלוג בין המחשב לטלוויזיה לבין לקרוע את התחת, אבל כאן הדיון בעצם יורד לנישה מאוד פרקטית של ניהול זמן, בעוד שאני מנסה לדבר על משהו הרבה יותר רחב מזה, והוא הגישה הכוללת שלך לחיים.

אז אני אחזור על הדברים הכלליים יותר שאמרתי קודם - את מדברת כמו אדם שמבוגר ממך בהמון שנים. זו גישה שבהחלט יכולה להביא אותך רחוק מבחינת הישגים בחיים, אבל כדאי שתבדקי את עצמך טוב (כלומר את המניעים שלך, איך כל דבר גורם לך להרגיש, לא מה זה גורם לך לחשוב) כי יש הרבה דברים בחיים - למשל זוגיות - שבהם גישה כזו היא רעיון ממש גרוע.

 

[מפתחSOL]

אני חושבת שדווקא בזוגיות

זה המקום שאני באמת מרשה לעצמי להיות יותר רגשית ובאמת להנות ממנה זה המקום שבו אני עושה דברים לא רק כי "צריך" אלא כי אני באמת רוצה להשקיע רק בשביל הכיף רק כדי לעשות טוב לי ולבן זוג...
בשאר התחומים זה באמת נכון... אני לא חושבת שהשקעתי במשהו והתמדתי בו באמת אם זה היה רק לצורך הנאה.. אפילו ריקוד שהייתי רוקדת המון שנים (14) לא הייתי הולכת ומתאמנת ורוקדת מעבר לחוג שבו הייתי נמצאת.. אני טיפוס שחייב מסגרת וזה אכן בעייתי לכן אחרי הצבא אני מתכוונת לעשות הפסקה מהלימודים, לעבוד ולממן לעצמי שיעורי ריקוד 4 פעמים בשבוע רק בשביל הכיף.. זה הדבר שאני הכי אוהבת לעשות בעולם... וזה משהו שאולי הוא תוצאה מחינוך כי ההורים שלי למשל לא עשו את הטיול הגדול אחרי הצבא אלא הלכו ללמוד ישר ותמיד נתנו לי את ההרגשה שאין לי מה להשקיע בתחביבים שלי כי זה לא מקצוע.. אפילו שרציתי לרקוד בצורה מקצועית גם אם אני לא אעבוד בזה..

 

[shirael]

מצוין.

אז יש לך מושג למה הנטייה הזו, יש לך מושג מאיפה זה בא, והכי חשוב, את יודעת איפה את רוצה לנהוג אחרת ממה שלימדו אותך.

ריקוד זה דוגמה נהדרת ל"לפנות יותר מקום לרגש". לא להיכנע ללחץ מההורים - עופי על זה

 

[מפתחSOL]

זה משהו שלא יחזור

תמיד חלמתי לרקוד באופן מקצועי לדעת באמת לרקוד טוב גם אם אין לזה שום מטרה.. אפילו שהחינוך הזה טבוע בי חזק וזה לא משהו שהוא טבעי לי לעזוב הכל כביכול בשביל משהו שאין לו באמת מטרה מלבד הנאה אבל אני יודעת שזאת תקופה שלא תחזור כי אחר כך אני אתחיל ללמוד בצורה אינטנסיבית יותר (כרגע אני לומדת בפתוחה מה שמאפשר לי לקחת 1-2 קורסים בסמסטר) וגם תהיה משכנתא לשלם דירה ילדים וכו וכו.. גם החבר אגב דיבר איתי על זה שהוא שם לב שאין לי באמת תחביבים.. מאז שהתגייסתי הפסקתי הכל ריקוד פיתוח קול ואולי זה חלק מתחושת השחיקה והעצבים שאני די מוציאה גם עליו... אני נורא מחכה כבר לשחרור.. אני לא מסופקת מהצבא ודי נשארת שם כי אין לי ברירה.. זה גם מחייב אותי לדחות המון דברים שאני רוצה לעשות וזה מביא לתסכול שמשפיע גם על הזוגיות.. אני לא חושבת שההורים שלי באמת יודעים על התחושות האלה ולא נראה לי שהם יתלהבו מזה אבל לשם שינוי אני אפסיק להתחשב בדעתם..

 

[noa144]

שטות

כזאת קלישאה -החנונית ילדה-טובה-ירושלים עם הילד הרע הערס.


מי שיותר רגשנית תהיה פחות משיגנית? תראה לי מאמר מכתב עת מוביל שעומד מאחורי משפט שכזה.

חדל עם הסטיגמות

 

[מיציפיצי1]

מה לעשות? בעצם כלום

בעוד 8 חודשים את תשתחררי, כל הדברים אצלו שמעצבנים אותך - יתעצמו ואז תגיעי לקו פרשת המים שלך שממנה יש לו יותר חסרונות מאשר יתרונות - ואז תוכלי להפרד ממנו בלב שלם.

 

[שילה1]

טל חביבה-חבל"ז.בקיצור.

סיימי את הסיפור הזה,שטוב לא יצא ממנו.
יכאב,יהיה קשה,ויעבור ואז תמצאי מי שבאמץת ראוי לך,ואת לו.

 

[Alice in wonder]

הוא לא החבר שלך, הוא הפרויקט/המטופל שלך

את חרדתית, ומתמודדת עם החרדות (זה מה שלמדת בבית) ע"י "doing" אינסופי.
איך אני יודעת שאת חרדתית (ןלא רק שאפתנית)? כי את למשל אומרת - "אני לא מאמינה שאתאהב שוב" (למה אגב?). אז מצאת לך "פרויקט" שממלא אותך - בחור שסובל כנראה מדכאון (סביר להניח ע"פ מה שסיפרת) שהוא לא יודע איך להתמודד איתו, מה שמספק לך אופציה להפיג החרדות שאת סובלת מהן, אם רק תצליחי לתקן אותו (ובדרך גם תוכלי לשמר אותו כי הרי הצלת אותו מעצמו והוא חייב לך).

יש אנשים שמפיגים חרדות ע"י שליטה במשקל ובכמות האוכל שהם מכניסים (כמו בהפרעות אכילה). את מצאת לך "לוזר" שאפשר, כך חשבת, לתקן ולעצב, ובכך להרגיע את הפחדים שלך (מלהיות "הוא" - קרי לוזרית)

והוא - כנראה שהדואינג שלך רק מעצבן אותו (כי מי רוצה להרגיש כמו אפס ליד מצליחן בלתי נלאה) ומרחיק אותו (ולכן הוא מבטל פגישות, כי לא סבבה איתך), כך שטוב לא יצמח משם לשניכם.

 

[מפתחSOL]

אני לא חושבת שאת בכיוון

הפחד לא להתאהב שוב הוא פחד לא רציונאלי ברור לי שאני כן אצליח בסופו של דבר להיות בקשר חדש.. פשוט מן הסתם כרגע אני אוהבת אותו וקשה לי לדמיין את עצמי עם מישהו אחר אחרי שנתיים שהיינו ביחד... אני ממש לא מחפשת לוזר כדי לתקן ולשנות אותו אני מחפשת גבר שייתן לי ביטחון שייתן לי תמיכה וכרגע זה לא קורה כי יש בינינו חוסר אמון וחוסר יציבות.. אני לא מנסה לגרום לו להרגיש אפס אני ממש לא חושבת שהוא כזה וזה מה שכל כך כואב לי כי ברור לי שמדובר על בן אדם עם שכל עם ראש על הכתפיים.. יש לי איתו שיחות עמוקות שמראות על ידע כללי ועל אינטיליגנציה... כואב לי שהוא לא עושה עם זה כלום.. הוא יכול להצליח בכל תחום אם הוא רק יתמיד... והוא טיפוס שלא מסוגל לדחוף את עצמו לבד לצערי, (וזה מניסיון מר של פשוט חוסר עמידה במילה שלו).. אני ממש לא מפחדת להיות לוזרית אני לא מרגישה לוזרית.. ואמנם הוא העלה לי את הביטחון בהרבה אבל בעיקר במה שקשור למראה החיצוני... תמיד הייתי אמביציוזית מגיל מאוד צעיר.. זה לא משהו חדש.. יכול להיות שבגלל כל הקטע של הפסיכולוגיה יש לי צורך כזה לפתור את הבעיות של כל העולם.. זה קשה כשמדובר במישהו שאני אוהבת ואני כל כך חסרת אונים ולא יכולה באמת לעזור... זה באמת נראה שהוא סובל מדיכאון אבל לא מסוגל לקבל/לבקש עזרה ולא לעזור לעצמו..

 

[Alice in wonder]

תת-מודע

ואיך הוא פועל זה לומדים בשנה ג' בפסיכולוגיה...עוד לא הגעת

:-
כמו שאמרת - הפחדים שלך הם לא רציונליים. ניסיתי לתת לך כיוון למה שלדעתי קורה לך ברמה פחות מודעת. נסי לקרוא את מה שאני כותבת מהמקום הזה. התשובה שנתת דווקא די מחזקת את ההשערות שלי, אבל אם לא מתאים לך זה בסדר ואני לא אתעקש.


כמה הבהרות:

אם היית מחפשת גבר שייתן לך תמיכה ובטחון לא היית יוצאת איתו מלכתחילה - זה לא שלפני שנתיים הוא היה מצליחן גדול ופתאום משהו השתנה. נכנסת לשם כי זה ממלא לך איזה חסך לתקן במקום שא"א (אמביציוזית אמרנו?). <אולי כי את לא מאמינה שמי שלא כ"כ מוצלח ראוי לאהבה (?)>. אני מדגישה את העניין הזה - בין השאר גם כי בבחירה שלך בפסיכולוגיה כמקצוע חשוב להיות מודעים לצורך הזה למצוא "פרויקטים" ולתקן אותם ועל איזה צורך זה עונה אצלנו.

זה שהוא מרגיש אפס לידיך לא אומר שאת רוצה או מנסה לגרום לו להרגיש כמו אפס. מה שכן - הדרייב שלך להצליח מדגיש את אי היכולת שלו לעזור לעצמו ומכניס אותו יותר לפינה. את לא אשמה בזה, אבל גם לא מועילה.

גם אני לא חושבת שהוא לוזר או שאת פוחדת להיות לוזרית. אני כן משערת שאת לא מרגישה ראויה לאהבה אא"כ את מאוד "מוצלחת". סה טו. כל השאר זה רציונליזציות שנשמעות מצויין.

 

[מפתחSOL]

אז זהו שלפני שנתיים הוא למד הוא עבד

כן היה נראה שהוא מצליח שהוא בונה את עצמו... ופתאום הייתה נפילה...
יש דברים במה שאת אומרת אבל לא הייתי לוקחת את זה לכיוון כל כך קיצוני... בכל מקרה כנראה שזה באמת לא יילך..

 

[מפתחSOL]

דרך אגב אני בדיוק לומדת את פרויד עכשיו..

אז יש לי מושג או שניים על תת מודע ועל מנגנוני הגנה