וההודעה שאני מבקשת שתקראו
הטרור המטורף נוגס בנו בכל פה. ואין לי מילות נחמה. אני נעה בין צפייה כפייתית בטלביזיה, לבין תקופות של התנתקות ממנה ומהעתון ומכל דבר. (כאילו שאפשר). מי שלא נפגע אישית, או בטווח קרוב, חי באימה. וכואב את כאבם של הנפגעים. מי שנפגע - איני מסוגלת להעלות במחשבתי את כאבו - כל נסיון לחשוב בכיוון מעלה אימה גדולה עוד יותר, וגורם למוח שלי ל"סגור את התריסים". למן הרגע בו ביבי עלה לשלטון, תקפה אותי חרדה. ולצערי לא התבדתי. לפני שנים לא רבות נדמה היה שהשכל הישר יגבור. שהפלשתינאים הבינו ששלום הינו האינטרס שלהם לא פחות מאשר שלנו. קשה להאמין עד כמה צלחה ידו של רוצח רבין המנוול. טינה גדולה יש לי אל פרס, (יאמרו לי ככל שיאמרו שהוא המדינאי ב"הא" הידיעה של תקופתנו). מתוך איוולת גמורה ויומרה מטומטמת הקדים את הבחירות בזמנו, תחת ליטול את המושכות בידיו ולהנהיג כדרוש. אבל, בהפרחה האשמות וכעסים יש אולי משום וינטלציה, אך אין בה תועלת. לפני כשנה ומשהו נכחתי בהרצאה של ברנע, (איני זוכרת אם היה זה אהרון או נחום). מרכז דבריו נסב סביב העובדה שבסופו של דבר יהיה עלינו להגיע להסדר שלום עם הערבים. בטוב : ללא מלחמה- אם תהיה בנו התבונה לכך, או ברע: לאחר מלחמה ומתוך כך שהעולם יכפה עלינו הסדר. וכבר אז צפה שיהא זה ברע. מנהיגינו (פככככככ) לוקים בקוצר ראות מחריד. ואנו כעם - מסתובבים מבוהלים, ומייחלים למנהיג אמיתי שיחלץ אותנו מהמערבולת הקטלנית הזו. הטרור והתגובות נגדו, ותגובות הטרור נגד התגובות לו טמטמו אותנו עד כדי כעס כואב ועיוור שמאיץ בנו להכות בהם מבלי לראות מילימטר קדימה. מסלידים ככל שיהיו המחבלים ואלו שהם באים מתוכם, עדיין יש שם ריבוא אנשים שרוצים לחיות ואשר יש להם זכות קיום. מי שסבור שניתן לסלקם, לכווצם, להזיזם או גרוע מזה חי בהזיות מהסוג הגרוע ביותר. על אף שפני הדברים נוראים ואיומים ה"תכלס" די קצר ופשוט: יש כאן שני עמים שטוענים "זה שלי". וגם אם ישנם אינטרסים וכוחות גלובליים נוספים שמעורבים ומושכים כל אחד לכיוונו, עדין השורה התחתונה הינה אחת : עלינו לחלוק את הארץ הזו. עלינו לחלוק את הארץ הזו, לא "רק אחרי" שהפלשתינאים "יתנהגו כראוי", לא רק אחרי שנורידם על הברכיים. לא רק אחרי שנכה בהם. נכון, עלינו להגן על עצמינו. אמת. אך במקביל עלינו לפנות משאבים לעבר ה"יום שאחרי". בין אם היום הזה יגיע בכפייה, ובין אם נגיע אליו בתבונה. התבונה היא להבין שבמצב הנוכחי הן אנו והן הפלשתינאים מפסידים ובגדול. המשך המלחמה אינו משרת לא את האינטרסים שלהם ולא את שלנו. התבונה היא להתפנות מהכעס הכואב, ולהפנות מבט אל עבר המטרה שברצוננו להשיג. אנו חפצים בשלום ומתוך כך שזהו האינטרס שלנו, עלינו להפנות חלק מהמשאבים הגדולים שהמלחמה הזו זוללת בכל פה, לעבר יעדים של שלום: לא הרס - אלא בנין, לא הוזלה של ערך החיים, אלא שיפור אפשרות קיומם, חינוך וכלכלה אצלנו - אך בתבונה - גם עבורם. ליום שאחרי - ובאופן שימחיש את האינטרס הזה גם בעבורם. ויאפשר את שינוי הכיוון לעברו. שכן כעת נדמה להם שאין להם מה להפסיד...כחיה הנתונה במלכודת ללא מוצא, היא נאבקת לכל עבר גם כשהיא מקיזה את דמה תוך כך. עלינו לחלוק את הארץ הזו אין ולא יהיה פתרון אחר. על כל אחד מאיתנו להבין שלא די לכאוב את המתרחש ולחרוד ממנו. על כל אחד מאיתנו להבין ש אי אפשר לחכות למשיח ובינתים להסתפק בחמור. על כל אחד מאיתנו להבין שעליו לנקוט עמדה וליזום פעולה. - גם אם תהא קטנה שבקטנות. על כל אחד מאיתנו להבין שכלה הזמן, אי אפשר לחכות עוד למנהיג שיבוא, על כל אחד לראות עצמו כמנהיג, לקחת אחריות ולפעול. בניגוד למה שנדמה לנו - איננו חסרי אונים. כל אחד יכול לעשות משהו, קטן ככל שיהא עדין הוא מעשה. עלינו לחלוק את הארץ הזו זה כואב, זה כרוך בויתור על חלום. - כל אחד וחלומו על איך היה על הארץ הזו להתקיים. זה כרוך בהבנה שקיומה של הארץ וקיומו של העם אפשריים אך ורק אם נגמש את החלום ונתאים אותו למציאות.
