התלבטות

[Frozen cat]

התלבטות

יש לי בכיתה ילדה אחת והיא נורא מזכירה לי את עצמי מלפני 2-3 שנים.. פשוט מפחיד איך שהיא דומה לי. היא מין הסתם בחורה שמנה, רוב הזמן דכאונית ועצובה, לא מדברת עם אף אחד, לא מתקשרת ומאוד מופנמת.. ילדים בשכבה שלי מציקים לה לפעמים ופוגעים בה ואני ממש רוצה לעזור לה ולהשתיק אותם אבל אין לי אומץ..=/ ניסיתי לדבר איתה, אבל היא כל כך שקטה, וכך גם אני, אז קשה ליצור תקשורת.. אני רואה שהיא עוברת בדיוק את מה שאני עברתי ואני יודעת כמה זה הרסני וכואב. הייתי רוצה לדבר איתה, לנסות להכיר אותה ולהבין למה היא כל כך מדוכאת, אולי לעזור לה.. גם שמתי לב שהיא כל הזמן שותה את המים בטעמים האלו במקום לאכול.. במילים אחרות מרעיבה את עצמה כדי שאף אחד לא יראה אותה אוכלת. כואב לי שהיא צריכה לעשות את זה. אוף.. מצד שני אני לא רוצה שתחשוב שאני סתם רוצה להציק לה או מרחמת עליה(אני ממש לא. אני ממש מזדהה עם המצב.), כי אז זה רק יחמיר את המצב. מה הייתם עושים במקומי? לפנות לדבר איתה על זה או פשוט להמשיך להתעלם?

 

[micka lewinsky]

רגישות לסביבה מבורכת !!!

ראשית תבורכי על העירנות והאכפתיות שאת מגלה כלפי מצוקות של אחרים, רגישות לסביבה לטעמי תכונה מבורכת ומצרך נדיר בימינו. יחד עם זאת נורא קשה לחזור אחורה בזמן לטראומות שלך כשמבחינים בהן אצל אחרים, אחרי שכביכול עברת תהליך מסויים והתפתחת מהמקום ההוא למקום חדש, גם אם לא מושלם ויש עוד דרך ארוכה, בוודאי שאין רצון לחזור אחורה. זה מעורר פחדים, כעס אולי אפילו זילזול בחולשות של "האחר", אנחנו חרדים גם כלפי עצמנו, לא לערער את מה שבנינו, למרות הכאב העצום שבשיחזור החוויה וההבחנה במצוקה הקשה של אחר. לעזור גם מאוד קשה לנוכח הלחץ החברתי מהילדים האחרים. קשה ללכת נגד הזרם ולהתמודד עם החבר'ה גם אם הם רעים ולא בסדר. אני חייבת לציין אבל שזו גם יכולה להיות פרשנות מעוותת של המצב. כי לא תמיד המצוקה שאנו חשנו זהה למצוקה שמישהו אחר חש באותן הנסיבות. משהו שעבורינו הוא אסון, בעיניי מישהו אחר הוא לאו דווקא כה טראגי. החשש שלך לפנות אליה מעיד באיזשהו מקום על פחד כפול שלך: להיפגע מדחייה וגם ממה שאחרים יגידו. כשמציעים עזרה צריך להבין שאם היא נידחית יכולות להיות לכך מספר סיבות שאינן בהכרח קשורות אליך או לחוסר רצון להיעזר בך. לעיתים זו מגננה, יכול להיות שאין לה אמון בבני אדם ולכן היא לא רוצה להצטרך אף אחד. מעדיפה לבד. אני מציעה לך לא לפחד ולעשות מה שאת מרגישה. וגם לא לבוא ממקום של רחמים. אנשים לא אוהבים שמרחמים עליהם, זה לא לכבודם, הם לא אוהבים להרגיש מסכנים. סה"כ את מתרשמת שיש לכן מכנה משותף, וזו יכולה להיות תחילתה של חברות ניפלאה ותמיכה הדדית (לא חייבים אבל זו גם אופציה). אם לא נעשה מה שאנחנו מרגישים אנחנו נכעס על עצמינו על החולשות שלנו, תחושה אשר בטווח הארוך תתעצם ותתגבר ותנתק אותנו מעצמינו - נהפוך להיות מה שאנחנו חושבים שאחרים רוצים. אני חושבת שאת צריכה לחשוב עם עצמך לאן המצפון שלך לוקח אותך, להיות חזקה ולהאמין ביופי הפנימי שלך שהוא יותר חזק מכל הפחדים שלך. לגבי הילדה הזו - בנאדם צריך לרצות לעזור לעצמו. אם היא לא במצב של להרים את הכפפה הזו שאת מגישה לה - זה בסדר, כנראה שכך נוח לה כרגע והיא לא בשלה להתמודד איתך. לא צריך בכוח, העיקר שהיא תדע שאת מוכנה להיות שם בשבילה כשהיא תרצה. אל תעלבי ממנה או תחששי, תהיי מקסימה וחייכנית וחברה טובה - תחיי בשלום עם עצמך ולגבי האחרים - לא תמיד צריך להילחם בהם או להגיד משהו, לפעמים מספיק להיות רק דוגמה אישית. קבלי חיבוק חם ואוהב ושיהיה בהצלחה

 

[ד י ק ל ה היחידה]

../images/Emo24.gif

את החתולה הקפואה הכי חמה שהכרתי !! להתקרב אליה בעדינות, מרצון להכיר ולהתחבר ולא מרחמים זו הדרך. אל תבואי בביקורתיות ובהערות.. תהיי החברה שלה כי זה מה שהיא צריכה אולי אפילו תשאלי אם היא מכירה את הפורום ותציעי לה להצטרף כי נחמד פה

בהצלחה וכל הכבוד על תשומת הלב