הייתה לי אחת כזו
אני לא מובטל, לגבי תואר מעאפן קשה לי להעריך אובייקטיבית
אבל התארים שלי התאימו לשלה וגם למדנו יחד כמה קורסים לתואר שני
(והיו לנו עוד כמה דברים במשותף).
לגבי מצודד או לא, אני לא חושב שאני באף קצה של הספקטרום.
אפילו לדבר איתה לא הייתה לי בעיה, אין לי בעיות כאלו, אני לא נכנס לחרדות משום דבר.
באיזה אירוע, לא משנה מה, היה נראה כאילו כל התנאים והנסיבות חברו
והיקום אומר לי להתחיל איתה. באמת הכל הצביע לשם.
אני סכרתי פי מים, אפילו לא דיברתי איתה, הגם שהיא זיהתה שאני שם
(עצם זה ששנינו היינו שם היה חלק מצירופי הנסיבות המקריים דלעיל).
חייכתי חזרה, שזה במבחינתי היה הישג לא רע.
מהרגע הראשון שפגשתי אותה בכלל (כאן נכנס סל הפרעות האישיות
שלדעתי בו אני יכול להתחרות בך בקלות), פשוט הנחתי אוטומטית
שזה לא יילך וזהו. כי היא תפוסה, שזה בדר"כ התירוץ שהסל ממציא עבורי
(מה שבדיעבד הסתבר כנכון אבל אני לא ידעתי), כי היא תשתעמם איתי
(מה שדי רציונאלי להניח), כי 1001 טיעונים (ואני אלוף עולם בלמצוא למה
דברים לא יעבדו, האמן לי). קיצר, אין היתכנות אז אין טעם.
וזה חוזר על עצמו.
מי שדפוק מהבחינה הזו יכול באותו אופן כבר לגור על פלאנטה אחרת.
לא נראה לי שעזרתי לך.
כשהתחלתי לכתוב הייתה לי איזו פואנטה שהייתה אמורה לעודד אותך,
ייתכן שקצת סטיתי ממנה. זה היה אמור להראות שנתוני הפתיחה שלך
לא רלבנטיים כשאתה דפוק מהבחינה הזו.
עכשיו אני לא לגמרי בטוח שזה מעודד.
שבת שלום