התיעצות עם בעיה קשה

[רותי ע]

התיעצות עם בעיה קשה

הבעיה - ילד בן שלוש וחצי עם אופי חזק. דוגמא לבעיה - בשבת היינו בטיול בהרי ירושלים. איך שאנחנו מתארגנים לירידה לואדי הוא מתחיל "ידיים". כל הדרך אכלנו מרורים. מה לא ניסינו. בטוב, בקשיחות, בפסיכולוגיה הורית, והוא בשלו. בסופו של דבר נשברתי ולקחתי לו את היד והלכתי איתו כשהוא בוכה. עד שהגענו למעין ואז הוא נהנה ושכח לעשות לנו צרות כמעט כל הדרך למעלה. וזה מעייף, וזה מוציא את הכיף. אבל מה לעשות? לא לטייל? איך אפשר לגרום לו להתחיל ללכת כמו כולם? גם הגדול היה כזה בגילו ועכשיו בגיל כמעט 7 הוא מדי פעם עושה קונצים אבל לא ברמה כזו. אז לחכות פשוט שיגדל ובינתיים לא לטייל? אשמח לכל תובנה/הארה...

 

[צליל מקורי]

אם זה ינחם אותך אז הוא לא שונה מהבת

שלי. גם היא בת 3+ והיא עד היום לא עצמאית בהליכה. אני לא נאבקת איתה מה שכן שאנחנו מטיילים עם חברים ולהם יש ילדים בני גילה אז היא הולכת עם הזרם וזה הכי קל. דבר שני אני כל פעם מציבה לה גבולות עד הסלע, עד ההר וכו' ואז היא הולכת קצת. על תשכחי שהם עדיין תינוקות ואפשר להבין אותם הזמן יעשה את שלו.

 

[אילנית03]

תשובה מנקודת ראות שלי

אנחנו מטיילים כל הזמן גם כשהם היו בגיל הזה והיתה תקופה של תלונות ואז... הילדים עוזרים בהתארגנות ובהחלטות מה לוקחים לטיול ולאן הולכים. בתחילת הטיול אנחנו מחליטים על משחק כלשהו שמעניין אותם (גם בגיל 3) וקשור בטיול בו אנו נמצאים וזה מעסיק אותם ומוציא אותם מהתלונה לדוגמא עשינו טיול לגלבוע לחפש את אירוס הגלבוע ומראש לקחנו מספר תמונות של אירוס הגלבוע ואמרנו שהמשחק הוא למצוא את הפרח שזהה בדיוק לתמונה , הוא היה כל כך עסוק ששכח לבכות בנוסף למדנו לענות בשקט שכולם הולכים ברגל והוא חלק מכולם ומתחילים לשיר ולהתעלם והבכי מפסיק. עוד משהו נחמד שאימצנו ועובד נהדר, בתחילת כל טיול רגלי אנחנו מוצאים ביחד מקל מספיק עבה ומספיק ארוך והמקל עוזר לו להליכה (כמו סבא) זה גם מצחיק אותו והוא ממציא שמות למקל ולאיך שהוא נראה אם המקל

 

[צליל מקורי]

../images/Emo45.gif אחלה רעיונות - אני אאמץ.

 

[ע נ נ ת]

עוד פתרון

זה לצאת עם חברים. לילדים שלנו קצת נשבר כי כל שבוע הם יוצאים לאנשהו - מירון, כרמל, גולן... אז אתמול יצאנו לכרמל, לחורבת רקית עם בני דודים וגם חברים - היו בסה"כ 6 ילדים בגילאי 3 עד 9, והם היו מאד מאושרים ביחד. צעדו שמאל ימין - ביוזמתו של הגדול מכולם, שהצעיד אותם בטור; סרקו את הדרך כדי למצוא פרחים שחיפשנו, שמעו סיפורים ואגדות, ועוד... הטיול היה מאד מוצלח! כולם נהנו... בחג השני, היינו בפעם המי-יודע-כמה בשביל פסגה במירון, לבדנו. היה הרבה פחות נחמד - הם אמנם מאד התרגשו לראות ראשני סלמנדרות בגת, אבל באיזה שלב הם הודיעו שהם התעייפו, ומאותו רגע - הם רק רצו לעצור ולנוח, ולא היה להם אכפת כלום.

 

[משפחה עם 3]

מוכר לי מאיזה שהוא מקום...

אצלנו התאומים באותו גיל והבעיה הזאת מוכרת, במיוחד כאשר הם מתעייפים ומבקשים "ידיים". מה שאני ניסיתי ועוזר קצת זה להציב להם מטרות "אנחנו צריכים להגיע לנקודה מסויימת וכולם מחפשים חיפושיות", "עוד מעט נגיע לראות טרקטור/מטוס/פרחים וכו'. פחות חינוכי אבל שכית של במבה/ ביסלי עוזרת: שוחכים לנדג'ס. ( צריך רק לדאוג שהכל יהיה כפול 3). לעשות תחרות ריצה/ הליכה בין הילדים.( בוודאי שרק במקום בטוח). אגב, הסיבה הנוספת שאנחנו רוצים להצטרף למשפחות עם ילדים כי מקווים כי עם ילדים נוספים יהיה להם יותר כיף.

 

[דמעות של מלאכים]

מוכר מאוד - אנחנו היינו בגן החיות

ביום רביעי שעבר. התחלנו את הסיור בסדר ואז נועה ביקשה שנרים אותה (בת שנתיים וחצי). היה חם מאוד באותו יום

.

 

[אמברון]

לטייל עם חברים

ואם אפשר - עם ילדים בגיל שלו (פחות או יותר). לרוב ילדים מדרבנים אחד את השני וזה קצת מקל על העקשנות והדרישה לידיים. דרך נוספת היא ליצור ציפיה להמשך. מספרים על המעין שבדרך, בונים סיפור / אגדה / משחק (למשל: ילד רועה כבשים היה צריך להציל את העדר ולהביא אותו למעין, אליו הוא לא ידע להגיע. בדרך קרו לו ניסים ונפלאות... הנה, ליד העץ למטה הוא גילה אבן מיוחדת וצבעונית שסימנה לו את המסלול <סימוני שבילים או כל אבן אחרת> - זה בגדול הרעיון). מחלקים את הדרך למקטעים קטנים יותר ומאריכים את ההפסקות. קצת קשה לצפות שילד שלא מורגל בטיולים רגליים ארוכים יתחיל מיד לדלג על השבילים כמיטיב לכת. טיול זה משהו שצריך להתרגל אליו. זה קושי, זאת חוויה, זה כיף, אבל זה גם מעייף, לעיתים מתסכל כי הולכים ולא יודעים מתי זה נגמר ולא כולם, בעיקר בגילאים שלהם, מסוגלים להנות מהנוף. אני חושבת שגם חשוב ליצור הדרגה במובן זה שמתחילים בטיולים קטנים ובהדרגה מאריכים ומשדרגים אותם. ותובנה חדשה מהטיול האחרון (כשהגדול התיישב והכריז שהוא לא מוכן להמשיך לטייל) - לתת לאחרים להתקדם ולאפשר לילד לנוח קצת, לנשנש משהו, להיות עם אחד ההורים ולקשקש קצת, ולהמשיך רק כשהילד מוכן, גם אם זה לוקח זמן. אחרת תמאיסו עליו את הטיולים. לא חייבים ללכת עם כל הקבוצה. אפשר גם קצת לבד, למרות שבדקות הראשונות זה מתסכל (שלא בצדק! אבל זה טבעי) שמתנתקים מהאחרים וכאילו נכנעים לרצון של הילד. בעיני זה צורך וזה הוכיח את עצמו. ורעיון אחרון - ידיים זה לא פיתרון נוח. קל יותר לסחוב ילד על הגב מאשר על הידיים. כשהגדול מתעייף אני יוצרת לו משנא גב עם התיק (הלכתי איתו כך לאורך חלק גדול מנחל צפית). משחררים את רצועות הגב למקסימום (לא פותחים לגמרי). הילד מתיישב על הגב (כמו "שק קמח") ורק אז מותחים בחזרה את הרצועות כמה שאפשר. זה מדביק את הילד לגב ומשחרר את הידיים. בשביל עם עבירות קלה אפשר להחזיק את הרגליים של הילד. בעבירות קשה זה מנשא לכל דבר. תנסו. מבטיחה לכם שזה יעבור

 

[נטעטע]

ילד שמתבכיין כבר בהתחלה

אני נותנת אולט' שאם הוא לא מפסיק-חוזרים הביתה, ואם הוא לא מפסיק-לחזור באמת. מבטיחה לך שאחרי פעם אחת זה לא יקרה שוב. אם לא אכפת לו לחזור והוא באמת לא אוהב טיולים, הייתי מציעה לו להשאר אצל סבתא/חבר/ או כל אופציה אחרת. כשזה קורה באמצע, אז להשתמש בטקטיקות שהציעו לך, אצלנו המשימה הי5אא לחפש את סימון השבילים. כשזה קורה בסוף, אז סביר שהוא באמת עייף, כן לקחת אותו קצת על הידיים/כתפיים/גב.

 

[רותי ע]

אתם פשוט נהדרים

רעיונות מעולים, וגם טוב לדעת שהילד שלי לא יוצא דופן והבעיה מוכרת. אני מצרפת גם מה שחברה בדיוק סיפרה לי מה היא עשתה עם הילד שלה שבאותו גיל - לתת מטרה (הולכים לראות X ואז נחים ואוכלים במבה). לגבי חברים - כרגע זו קצת בעיה שאני מקווה שתפתר עם הזמן כי באמת אין כמו לטייל ולשחק תוך כדי עם חברים. ואני אערוך הכל למאמר לטובת סובלים נוספים...

 

[רותי ע]

ויש מאמר חדש ../images/Emo13.gif

 

[מיכל @]

לפעמים לא קל

ואני לא חושבת שצריך לוותר. עשית נכון כי אם את נכנעת לו בדברים האלה את תשלמי על זה ביוקר אחר כך. תחשבי על זה שגם בתנאים רגילים לילדים שלנו יש לפעמים התקפות עצבנות, ולפעמים זה קורה בטיולים. לא הייתי מוותרת על טיולים בגלל הצגות כאלה, אלא מצפה מהילד למצוא דרך להתגבר על העצבנות שלו ולהמשיך הלאה. כשנסענו לגבי פרס אחד הילדים שלי נתקע באמצע הנחל עם כאבי בטן, קיבל מזה מצב רוח מאוד רע ובכה ויילל במשך שעה, הרבה אחרי שכאב הבטן חלף. בטיול כזה כמובן שאי אפשר לקחת על הידיים (הוא גם שוקל מעל 20 ק"ג) והדרך עוד היתה ארוכה. היינו ממש באמצע הנחל. אני כבר הייתי כ"כ עצבנית עליו שהעברתי אותו לבעל שלאט לאט הרגיע אותו. מתוך טיול של כ-5 שעות הוא היה עצבני ובוכה במשך שעה. אבל בשאר הזמן הוא נהנה מאוד וגם אנחנו. קורה לפעמים. אם זה קטע קבוע אצלכם, אולי כדאי לעשות הכנה לילד, שעומד לפנינו טיול כזה וכזה ומה את מצפה ממנו בתוך המסלול.

 

[מיכל @]

והנה הוא שם

עושה מאמצים להתגבר על הדמעות (זה כבר אחרי שעה

)

 

[רותי ע]

רואים את שברון הלב ../images/Emo8.gif

אצלהם הכל פסיכולוגי. אני לא מדברת על עייפות אמיתית שאז אנחנו לוקחים בלי לדבר. אני מדברת על התבכינות. ונכון, אסור לוותר (ובסופו של דבר הם נהנים).

 

[גרזנית]

לנחם אותך עם "צרת רבים"

גם אצלי האמצעי הוא פינוקי וכשהיה קטן יותר עד גיל 4 רצה המון "ידיים" היינו עושים איתו הסכמים של רק עד הסיבוב, רק עד סימון השבילים הבא, רק עד העץ וככה דעתו היתה מוסחת. לחפש את סימון השבילים הבא בדכ מסיח יופי את דעתם. פעם נסעתי איתם לטיול (בלי הבעל) רק שאני הייתי עם דלקת ריאות, אבל הבטחתי להם לכן נסענו. גמרתי טיול עם התיק שלי +כל המעילים, התיק של הגדול ובתוכו 2 ליטר מים, והאמצעי בן 4 על הידיים... מסלול של כ 5 ק"מ.

 

[רותי ע]

כל הכבוד

סופר אמא. כן, אנחנו מסוגלות להרבה כשאין ברירה...