התייעצות

[אירה65]

התייעצות

הילד בן 14 ADHD נוטל ריספרדל ורוטלין. כל הזמן בעימותים עם אבא שלו, אשר לדעתי גם ADHD לא מאובחן. בנוסף יש לי שתי בנות ADD עם H קלה. מאוד מאוד קשה. ניסיתי אני והפסיכולוג להסביר לו שעימותים עם הילד נותנים לילד כוח, שחלק מהפעמים צריך למנוע מהילד את תשומת הלב לה הוא זקוק. עלי לציין שהעימותים הם לא על דברים משמעותיים ובל יעברו. על סתם. דברים אשר עוברים כאשר מתעלמים מהם. לדעתי בעלי צריך תרופות כמו הילד. איך מסבירים לו זאת? הוא טוען שאני צריכה כדורים לצאת מהאדישות. אני לא אדישה פשוט רגועה יותר. מקווה שזה המקום לשאול ומצטערת שאני כל הזמן שואלת. פשוט מרגישה שאין לי הכוחות להתמודד לבד מול שניהם.

 

[05 מיכל]

אל תצטערי - בשביל זה אנחנו פה!

תראי, יש בחיים, ובעיקר בחינוך וביחסים בין בני משפחה, מצבים שבהם הבחירה שבידינו היא או להזיק או לא להתערב. מצער, אבל יש מצבים כאלה, ואני חושבת שאת נמצאת באחד מהם: לא תמיד ההורים רואים דברים עין בעין, וכשלא - לפעמים הידברות מביאה להסכמה, ולפעמים לא. כשהידברות לא מביאה להסכמה, אין מה לעשות: האבא הוא אבא של הילד לא פחות מאשר את האמא שלו, וכל אחד מכם רשאי וגם חייב להתנהל עם הילד הכי טוב שאותו אחד מסוגל. ואם אין מצב חריג של אלימות פיזית או נפשית כלפי הילד - לכל הורה יש זכות גם לטעויות משלו. שוב, אפשר לנסות להאיר זה את עיניו של זה, אבל אם זה לא הולך - זה לא הולך. ואם זה לא הולך, המשך הוויכוחים יכול להזיק יותר מאשר להועיל, גם לילד וגם לכם כזוג. לכן מה שאני ממליצה במקרה הזה הוא (כן כן!): צאי מזה. צאי מהיחסים בין הילד לאביו. הם ילמדו בדרכם להתמודד זה עם זה, גם אם הדרך לא אופטימלית (אף אחד מאתנו איננו מושלם!) וההערות וההסברים שלך לאבא, אם הם לא מתקבלים בברכה הם יכולים להזיק עוד יותר. אם תצאי מזה לגמרי, ותשלימי עם זה שמה שקורה ביניהם הוא ביניהם ואינו עניינך, ייתכן שבמשך הזמן האבא אכן ירצה לשנות משהו (וייתכן שלא). אם תמשיכי לנסות לשכנע - יש להניח שהוא יתבצר בעמדתו עוד יותר. שיהיה בהצלחה, שיהיה לך הרבה כוח, ואנחנו כאן!

 

[אירה65]

תגובת הילד

תודה על התשובה המהירה. הבעיה היא תגובת הילד. הוא לוקח כל ויכוח וריב עם אביו בצורה קשה. הוא עצבני, הוא בדיכאון, הוא מרים ידיים.

 

[zivadina]

מסכימה מאוד עם מיכל

מאוד אופייני שאמא לא חושבת כמו אבא. בסוד אגלה לך שזה דווקא טוב. לכל גישה יש יתרונות וחסרונות. אם מישהו שם למעלה היה חושב שמספיקה גישה אחת לחינוך, הוא היה מאפשר לכולנו להיות חד-הוריים. כאשר אצלנו קורים חילוקי דעות, יש שתי אפשרויות: א. אם הויכוח נראה לא חשוב בעיניי, אני מתעלמת ונותנת לאבא ולילד/ה לעבד את היחסים ביניהם בעצמם. ב. אם נראה לי שהגישה של בעלי מזיקה לילד/ה, אני לוקחת את הילד/ה לשיחה בצד ואומרת לו/לה שאני לא מסכימה עם אבא, אבל צריך להבין שאבא אוהב אותו ולכן חשוב לשמוע לאבא. אני מאמינה שכל הורה רוצה את טובת ילדו, גם אם איננו מכיר לגמרי את הדרך הכי טובה (ומי מאתנו מכיר אותה, בעצם? ברגע שיש רגשות, אנחנו לא כל כך חכמים.) בנוסף לדבריה המאלפים של מיכל עמיתתי, אני רוצה להוסיף שאם האמא חולקת כל הזמן על האבא, היא מורידה מבטחונו העצמי ומסמכותו בעיני הילד, וגורמת לו לפרוק מעל עצמו את האחריות לגידול ילדו. בחורים בנויים אחרת, והם מחלקים את העולם לשחור ולבן יותר מאשר האמהות. יש לגישה הזאת ייתרון בכך, שהיא מלמדת את הילד לציית לסמכות גם אם איננו מסכים לה. אני מכירה מקומות שבהם מתייחסים לילד בכפפות של משי ולא מפעילים עליו סמכות, והוא יצא מפלצת. (גם הילדים שלי היו כאלה לפני שבעלי התערב בחינוך שלהם ושם להם גבולות, ולימד אותי לשים גבולות). לסיכום: החיים בזוג והתפקוד ההורי מלמדים אותנו להכיר בשונה גם אם הוא לא מוצא חן בעינינו. (ואחר כך נכיר גם ביתרונות שלו).