התייעצות

אאאאפרת

New member
התייעצות

אני זקוקה לשמוע מנסיונכן: בני בן השנתיים עדיין בבית. איתו מטפלת, אני ואחיו הקטן. אני בהתלבטות קשה האם לשלוח אותו לגן או לא. הוא בעיצומו של גיל שנתיים האיום, הרבה דברים מגיעים לצווחות והשתטחויות. הוא לא מוכן לקבל לא, והוא אינו מפותח מילולית ככה שיש תחושה שאינו מבין הסברים שילדים אחרים בגילו כן קולטים. זאת אומרת הוא מאוד תינוקי עדיין ועם זאת עקשן ברמות גבוהות. החשש שלי מפני הגן הוא ההתעמתות עימו על דברים קטנים שינבעו מהמעבר לגן - למשל להחליף בגדים אם רטובים אפילו אם עייפים וכד'. זה נראה לי טפשי כשאני כותבת את זה. אבל אני חושבת האם כדאי לחכות שיעבור הגיל הזה כדי להמנע מעימותים? או שיש ערך מוסף בשלוש שעות מחוץ לבית ששוה להאבק עליו? מה אתן חושבות?
 

אאאאפרת

New member
תוספת

מה אתן חושבות: אם יש את האפשרות להשאיר ילד בבית עד גיל שלוש זה כדאי? זו פרוילגיה או פחד? אני יודעת שכל זה תלוי באופי הילד אבל אני לא מצליחה להגיע להחלטה. אנחנו בחו"ל ואין כאן הרבה חברים סביבנו כך שהוא לא נמצא בקשר טבעי עם ילדים אחרים. אני פשוט במין פלונטר כזה וקיוויתי לכמה הארות מחכמות הפורום. תודה מראש!
 

אפרתש

New member
ומה את רוצה?

דבר ראשון - הרבה פעמים ילדים שבבית עושים להורים את המוות, לא מתנהגים ככה בגן. גם כשהגננת מאד נחמדה ונעימה ורכה. ככה שיכול להיות שהוא יסתדר בגן יופי. למה את רוצה לשלוח אותו לגן? נראה לך שמשהו חסר לו? הקטנה שלי עוד לא בת שנתיים, גם היא בבית, ואני בטוחה שהיא "לא יכולה לחכות לרגע" שהיא תגיע כבר לגן. היא אוהבת חברה שזה משהו בלתי רגיל. ככה שעבורה לשעות שהיא תהיה בגן יש ערך מוסף מאד גבוה. אבל אני יודעת שיש ילדים שגם עד גיל שלוש (או אף יותר) נהנים מחברה מאד מצומצמת. סיבה לא לשלוח אותו לגן - לילד לא מפותח מילולית עלול להיות יותר קשה עם ילדים אחרים. אני רואה מה קורה בגן של בתי - הפחות מדברים פחות מסתדרים. ובנוסף - אם הוא באמת עוד לא יודע לבטא את עצמו, יש חשש שהוא לא יידע להעביר לך אם לא יהיה לו טוב בגן.
 

אאאאפרת

New member
תשובות

למה לשלוח לגן? אולי לשבור את המעגל הזה שקיים בבית, הלחץ הקנאה באח התינוק, קצת דברים אחרים לראות, לשחק בחברת ילדים, מרחק ממני והמטפלת. בבית אני לא מצליחה ליצור סדר יום מאורגן. אולי זה יועיל לו. נראה לי שלמרות שאינו מילולי אוכל לראות אם טוב לו בגן או שלא, מה את חושבת? בגן ישנם רק 6 ילדים.
 

sweetonit

New member
דוקא בגלל שאינו מילולי לשלוח לגן

ילדים נכנסים לגן גם בגילאים קטנים בהרבה, כשאין כל צפיה שיהיו מילוליים, ולאט לאט עם הדברים האחרים גם השפה מתפתחת ,וככל שיהיו סביבו יותר "מדברים" המהווים גירוי חדש, התגובות שלו יהיו מתומללות (יש מילה כזו?) יותר. למה גן כל-כך קטן?
 

אאאאפרת

New member
גן כל כך קטן כי

זה מה שיש כאן. רוב הילדים אינם הולכים כאן לגן עד גיל שלוש. וגם אז זה רק לשלוש שעות. יש בגן קבוצות של גילאים אחרים והם נפגשים לעיתים בהפסקה כמובן שתחת השגחה. מה שמלחיץ אותי זה התקפי הזעם שלו שלדעתי נובעים חלקית לפחות מכך שאינו מצליח להביע את עצמו. למשהי יש נסיון עם התקפים כאלה , האם הוחמרו/השתפרו בעקבות הגן?
 

זואירדן

New member
האם את מרגישה שהוא זקוק לחברה?

בלי קשר לשאלה האם הוא יסתדר או לא, האם את מרגישה שהוא מחמיץ משהו? אני גם מאמינה שזה שונה מילד לילד ורק את יכולה לקבוע. המקרה שלי הוא כמו שאפרתש כתבה, הילדון שלי בן שנה ועשר ועד לפני כמה חודשים התלבטתי אם אני רוצה להכניסו לגן בגיל שנתיים או שנתיים וחצי, אבל הוא נורא חברתי לכן לבסוף רשמנו אותו כבר ב-1 לספטמבר (כל ישותו זועקת - גגגגן!
). ואני מתה מכל אותם פחדים שאת מתארת:(
 

irisgh

New member
אני בעד.

6 ילדים בתור גן ראשון זה טוב. זה טוב מאוד דווקא לילד לא מילולי. מכיוון שככל שהילד פחות מילולי, יש צורך ביותר הכרות על מנת לדעת מה הוא רוצה ומתכוון, וגודל כזה של קבוצה זה אידיאלי לילדים שאינם מבטאים עצמם היטב, ולילדים טרום מילוליים. המטפלת תלמד להכיר אותו תוך שבוע שבועיים, את הרגליו, ותוכל להבין מה הוא צריך למרות שאינו יודע להסביר. לגבי המילוליות - אני מסכימה שדווקא גן יעודד מוטיבציה. אבל מעבר לזה, חוסר מילוליות אינה מהווה בעיה בינהם, בינתיים. ילדים בגיל הזה לא מתקשרים זה עם זה באופן מילולי בעיקרו, אלא המון במגע, חיוכים, קשר עין, צחוק (תכופות רואים שני ילדים עומדים זה מול זה וצוחקים בקול רם. זו מעין דרך תקשורת). יניב נכנס בגיל שנתיים לגן אמריקאי כשלא ידע מילה באנגלית, וחברתית זה לא היווה בעיה. (כן הייתה בעיה עם המטפלות, שכן הוא דיבר איתן עברית והן לא הבינו. אל הילדים גם דיבר עברית, והם ענו לו באנגלית, וכולם שיחקו בחול והיו שמחים ומאושרים וזהו.). בגיל שלוש כבר יש צורך בתקשורת מילולית וגם ביכולת חברתית מפותחת יותר, ואני דווקא בעד חשיפה לחברה עוד לפני שישנה צורך באינטראקציה כל כך מפותחת. קודם כל עצם החשיפה לילדים, השיתוף, הלמידה להסתדר זה לצד זה. אגב, הילדים שלי, כבר בגיל שנה נמשכים לחברה מאוד. וחשיפה לחברה, אצל רוב הילדים, מגבירה את המשיכה הזו. גן זה טוב מאוד לפיתוח גמישות. מסתבר בגן שילדים הרבה יותר בקלות: מאמצים סדר יום נרדמים באופן שונה מהדרך ש'רק בדרך הזו' הם נרדמים בבית אוכלים דברים שהם לא רגילים וכיוב' כבר לפעוטות יש את תרבות העדר. כשכולם הולכים לישון, גם הם הולכים לישון, עם הרבה פחות מאבק. המושג 'כולם' קיים הרבה לפני שהילד יודע להגיד אותו. בכלל, התקפי הזעם, או הקשיים שלכם בקביעת סדר יום ובפעילויות יומיומיות, קשורים לדינמיקה ספציפית שנוצרת עם ההורים או המשפחה (וגם מטפלת יומיומית שהילד רואה המון, היא עבורו מעין משפחה). הגן משחרר מהדינמיקה הזו, ומאפשר לילד לעשות את מה שהוא יכול, כשהוא משוחרר ממלחמה על מה שהוא חווה כזכויות והשגים שהשיג מול הוריו. אם תחשבי על עצמך מול הורייך, ומול אנשים אחרים, אז ברור שאנחנו אחרים. היחסים עם ההורים טעונים הרבה יותר. עצם זה שאינכם מצליחים לאמץ סדר יום: א. גורם לקושי בהתנהלות היומיומית, ואולי לכן גם למאבקים שמתבטאים בין היתר בהתקפי הזעם. כשיש סדר יום, יותר קל לדעת מתי הילד עייף למשל, ולו עצמו קל יותר להרדם אם זו שעה שהוא רגיל להרדם בה. ואז לא מגיעים למצבים שהילד עייף מאוד ונוח לכעוס ולהתעצבן. וזו רק דוגמא אחת. אכילה, משחקים, עשיית צרכים. כל אלו מתרחשים בקלות יותר. ב. עשוי להצביע על קושי שלכם להנחות, לכוון, לקבוע עבורו, מה שנקרא גם להציב גבולות. זה עשוי לגרום דווקא להנצחה של התקפי הזעם, ולהפיכתם למשתלמים לילד. אין לי נסיון ישיר עם השאלה שלך. אבל בהנחה שתהיה התקשרות עם המטפלת בגן, אני מנחשת ש: - בגן יהיו לו פחות התקפי זעם מבבית. - בבית התקפי הזעם ימשיכו: למה לו לוותר על זה? הילד יודע להבחין בין הדינמיקה בגן לבבית. - כתוצאה מהחוויות וההתנהגויות השונות בגן לעומת הבית, ומהחוויה שלו את עצמו כמסתדר גם בגן, הוא יפתח בהמשך השנה יותר גמישות. שנה טובה והחלטה טובה
 

אאאאפרת

New member
עלתה עוד אפשרות

של קבוצת משחק שנפגשת בבתים ומחליפה בית אחת לחודש בערך. שם סדר היום פחות נוקשה, כל אחד מגיע בזמנו החופשי וכד'. מה דעתך? נתת לי נקודות מאוד חשובות למחשבה בקשר לחשיבות לפני גיל שלוש. ככה שעכשו ברור לי שמסגרת זה דבר שהוא צריך (האמת היה ברור לי גם קודם אבל המטפלת טוחנת לי שהוא נורא קטן ושזה עוול להוציא אותו) אבל יש עוד שיקולים: הגן יתפקד ארבעה חודשים ואז יצא לחופשה של 3 חודשים. זה קריטי? או שעדיף בקבוצה שהיא פחות מוצלחת אבל תתפקד גם בחופשה? אני יודעת שאני יורדת לפרטים אבל אני ממש זקוקה לעזרה. אני בתקופה בה אין לי ממש בטחון לגבי ההחלטות שלי. עוד דבר - האם זה משמעותי לגבי תחושת הקביעות בגיל הזה העניין שמחליפים מקום כל כמה שבועות? מה דעתך? ותודה רבה על התשובה המפורטת.
 

irisgh

New member
דעתי האישית מאוד

באופן כללי אני מעדיפה גן: גם בגלל העניין של סדר יום והרגלים, שקבוצות משחק לא מתימרות בכלל להקנות וזה לא תפקידן. גם בגלל שקבוצת משחק זה בנוכחות ההורים, ואין שחרור מהדינמיקה המשפחתית. (הילד שלי למשל, אמנם יותר גדול, אבל מולי טורח לעשות הצגות שאינו מתעסק בהן כשאני אינני). אבל בהחלט חבל בעיני שהגן יצא לחופשה של שלושה חודשים. הרי הסתגלות לכשעצמה לוקחת זמן. מצד שני, ארבעה חודשים זה בהחלט מספיק על מנת לדעת שהוא מסתדר בגן, ושהגן טוב לו. לפחות תוכלו לבדוק את זה, ולדעת שבהמשך תוכלו לחזור לאותו מקום. לגבי קבוצת משחק: אני מבינה שזה עם ההורים. נכון? אז זה לא משנה כל כך שמשנים מקום בכל פעם. ההורים נשארים וזה הכי דומיננטי. הרי ההקשרות להורים היא הכי משמעותית. זה לא נראה לי אסון, וזו אפשרות. במקרה של ילד שלא נמצא בשום מסגרת, ואין משפחה מורחבת או קהילת ילדים זמינה ותכופה אחרת, אפשרות חשובה. כמו שכתבתי, זו עדיפות שניה בעיני, כי אין פה שחרור מההורים, וכל ילד מגיע ונשאר עם הוריו. בגן, דמות ההתקשרות היא המטפלת, המקום על סדר היום הקבוע שלו, והקבוצה. בקבוצת משחק, דמויות ההתקשרות הם עדיין ההורים, ולידם בודקים גם חברה ומקומות חדשים. אבל זה בהחלט משהו אחר. ואם הוא נמצא אתכם במאבקים לא הכרחיים, רוב הסיכויים שבקבוצה כזו הוא לא ישתחרר מהם. גם בגן זה 'לא על בטוח', אבל יש יותר סיכוי. ושאלה לי: את כותבת שעם הבכור הכל היה הרבה יותר קל, ואיתו, שהוא אמצעי, יותר קשה. את יכולה לנסות לנסח את ההבדלים? לתאר מה הם, שנוכל להרגיש אותו? [אולי זה יתן פה למישהו איזו הארה, ואולי לא, אבל כדאי לנסות].
 

אאאאפרת

New member
קודם כל וואו

תודה על תשומת הלב והסבלנות - זה פשוט מדהים! וככה- הקבוצה היא ללא הורים אלא עם מטפלת. זה כאילו כמו גן שפשוט נע בין הבתים עד עכשו היה 3 פעמים בשבוע ועכשו אמור להתחיל 5 ימים. זו מין דרך בין גן לבין הבית. החוקים פחות נוקשים והפעילות יותר חופשית. זו הבעיה שלי עם השעות שאם זה אמור להתחיל ב9:00 לפעמים עד 10:00 לא מגיע אף אחד חוץ מהגננת. זה בעיקרון "גן נודד" כמו גן אבל לא בדיוק. לילד שבביתו נמצאים תמיד יש את האפשרות להכנס הביתה ולא להשתתף בפעילות. הבתים כאן גדולים וזה בדר"כ נעשה בחדר שהוקצה לכך במיוחד ולעיתים הולכים לחדר של הילד או לחדר המשחקים כדי לחלוק בצעצועים של המארח. ועכשו לילד שלי: הוא מאוד עקשן, נוטה לצעוק ולצרוח כשמשהו לא בדיוק כמו שרצה. דיי פרוע - חייב לנסות הכל, לטפס על הכל, לפרק ולשבור. אוהב לצחוק, בעיקר כשזה כרוך בהשתוללות. עם זאת, מאוד רגיש, לא נפתח בקלות לזרים ונלחץ בקלות. בסה"כ ילד מקסים אבל מאוד קשה לטיפול. מפונק, מעדיף שיעשו בשבילו הכל, וכשלא מסכימים צעקות עד לב שמיים. חלק מזה זה הגיל, זה שנולד לו אח כ"כ מהר וחלק זה האופי. אנחנו לא מוותרים על כל דבר אבל גם מנסים לא ללכת ראש בראש איתו עד שיעבור זעם (או לפחות גיל שנתיים..) הקושי שלי עם הקבוצה הוא שהכל לא ממש מתקתק כמו גן. למשל אם הילדים נורא רוצים לצאת אפילו אם קר בחוץ, הגננת לא מספיק סמכותית או מעניינת כדי לשמור אותם בפנים ודיי מהר נכנעת. אולי זה טוב בגיל הזה שאין משמעת כ"כ חזקה וזה רק הראש הישראלי שלי שחושב שצריך מסגרת וחוקים וסדר. לא יודעת. אני לא רוצה להתעמת איתו עכשו-ומצד שני אולי דוקא זה כן יעזור לו.
 

אאאאפרת

New member
מישהי? IRISGH?

אולי יש לך בכלזאת איזו דעה? אני נורא לא מצליחה להחליט....
 

irisgh

New member
חזרתי ../images/Emo13.gif

בעצם את מספרת על שני גנים, שאת מנסה להכריע בינהם. ובאמת, זו הכרעה לא פשוטה, וכנראה תצטרכי לבחור בסוף מתוך תחושה. שתי האפשרויות נשמעות לא רעות. ההכרעה העיקרית בינהן יכולה להעשות בעיקר לפי האישיות המטפלת. מי הגננת הראשית, ואיך את מתרשמת ממנה. אני עדיין מעט בעד ה 'גן ממש', למרות ההפסקת לשלושה חודשים. אבל כמובן, אם הגננת שם היא 'לא משהו', אז כל התמונה משתנה. או אם, ההרגשה שלך מהגננת הביתית היא טובה מאוד, אז לכי עליה. בכל אופן, לפי האינפורמציה שנתת עד כה, החסרונות של הגן שנודד בין הבתים, בעיני: את כותבת שהילד נוטה להשתולל פיזית. באופן טבעי, בתים הינם פחות עמידים לילדים משתוללים, ולילדים בכלל, מאשר גנים. הציוד בגנים הוא עמיד, ואם משהו נשבר בקלות זה כי לא בחרו אותו היטב. גם לי יש ילד מאוד אנרגטי. בגיל שנתיים עד שלוש, אין להם כמעט שיפוט. הם מבינים 'לא', אבל אינם מבינים חשיבות של חפץ עבורינו. הם קרובים מדי לתינוקות. כשם שעם הילד שלי לא אהבתי (ועדיין איני אוהבת) לבקר בבתים מעוצבים, רגישים, וכד', כך נראה לי שגם הגננת הנודדת, עשויה לחוש מוגבלת. שזה לא ממש המקום שלה. הילדים מתארחים. ואז, יש לה פחות מרחב לאפשר להם להשתולל פיזית, ולדעת ש'זה בסדר'. פה אפשר. או שאפילו התזות הצבע לא ממש מזיקות. סה"כ זה רצפה של גן (ובחלק מהחו"לים, הבתים מלאי שטיח מקיר לקיר, וממש לא מתאימים לפעילות יצירתית של פעוטות). אולי אפילו זה שהילדים 'קובעים עבורה' מתי יוצאים לחצר, נובע גם מזה, שכשהם צריכים הוצאת אנרגיה, אין לה אפשרות אחרת, כי בית עשוי לההרס. יש ילדים שכמעט ולא הורסים. בת דודתו של יניב היא עדינה בהרבה. אוכל מעל הצלחת עם מזלג, בלי שנופל כמעט כלום. מציירת רק על הדף. מסוגלת (בגיל שנתיים וחצי) לשבת חצי שעה ולצייר! יניבי הוא ההפך הגמור. הוא זקוק ליותר מרחב, במקום יותר עמיד. ובכלל, בתור גננת, נראה לי שקשה להיות חופשיה שלא ב 'טריטוריה שלך'. זה קצת משתק, ואני יודעת שלו אני הגננת, זה היה מפחית מהאפשרות שלי להיות סמכותית. דבר שני, את מתארת 'ילד עקשן', שיש איתו הרבה מלחמות כוחות, ובנוסף הוא רגיש. מסגרת קבועה מאוד מפחיתה את הצורך במלחמות. ילדים אוהבים דברים קבועים. טקסים, הרגלים. אם ילד יתרגל לנגב ידיים במגבון לפני האוכל, הוא יתחיל להתעקש על זה לפני כל ארוחה, ולפצוח בצווחות כשזה לא קורה. ככל שסדר היום מובנה יותר, יותר ברור מה עושים מתי, הילד יודע למה לצפות, ופחות צריך להלחם איתו. בעצם, הוא ילחם על זה שהמסגרת תמשיך להתקיים. זו הציפיה שלו - לסדר. למה שצפוי ממילא. המלחמות זה הרבה פעמים כשבעיניו צפוי א' ובעינייך דווקא ב'. וכשיש סדר ידוע מראש, אז שניכם מאוד נלהבים לקראת הצפוי המשותף. זה לא ש'צריך משמעת'. ממש לא זה העניין. קביעות נותנת ביטחון, וידיעה למה לצפות. זה לא מתוך רצון לחנך חיילים קטנים. אלא מתוך רצון להקל על החיים של הילדים הקטנים. שהעולם יהיה יותר ברור להם, ואז, באופן פרדוקסלי, הם חווים הרבה יותר שליטה. ב'גן ממש' יש הרבה יותר סדר והרגלים קבועים. קשה לי לראות איך מסגלים הרגלים קבועים במקום מתחלף. הבטחון שהילדים חשים מעצם ההגעה למקום לא מצליח להרכש לחלוטין. זה לא 'תחליף בית', כשזה כל פעם במקום אחר. ילד שנלחץ בקלות, כמו שאת מתארת אותו, יעדיף לחזור כל פעם לאותה סביבה, ולא להחליף אותה. הוא גם 'יחוש מהאוויר' אם המטפלת 'לא מרגישה בבית', ואינה בטוחה בעצמה. זה עשוי פחות לאפשר לו לקבל בטחון. לגבי ה 'מפונק'
- הוא עדיין חצי תינוק. אבל, כך או כך. כשיש הרגלים, אז הילדים כולם מסגלים את זה כי הם מחקים אחד את השני. כשיש סדר קבוע בגן, הוא כבר יאהב לעשות את מה שכולם עושים. מכיוון שה 'גן ממש', הוא ממש קטן (רק 6 ילדים), ובעצם גם מעט זמן - רק 3 שעות ביום, אז זה ממש לא התמודדות קשה. זה בעצם הכרות מאוד רכה עם 'מערכת'. יהיה לו עוד המון זמן בית. זה נראה לי ממש סביר. אז נכון שחופשה בת 3 חודשים זה המון. אבל אם המקום מתאים, תחזרו אליו בשנה הבאה בשמחה, וזהו. מקווה שעזרתי
בהצלחה.
 
הילד שלי עם עיכוב שפתי

ותקשורתי (קווים אוטיסטים) הסתדר מצויין בגנים קטנים. היכולת של הגננת לתת לו תשומת לב מאד הועילה. גם אצלנו היו תקופות של התקפי עצבים וכעס הרבה פעמים על רקע של חוסר הבנה. אבל בגן לא היו כאלה. הילד מבין שהגן זה לא הבית ומתנהל לפי מערכת חוקים שונה. למשל כשהאיש היה איתו בגן הילד סרב לשים חגורת זיהוי - לגננת לא היתה שום בעיה... לדעתי אם הגננת רגישה וטובה יש לזה סיכוי טוב להצליח, במיוחד שמדובר במספר שעות קטן ביום. ענת
 

אאאאפרת

New member
תודה לכולן על התשובות

זה נורא חשוב לי לשמוע את דעתכן, בכל הודעה יש משהו שגורם לי לחשוב... כל כך קשה לעשות את מה שנראה שיועיל לילד. עם הגדול לא היו לי התלבטיות כאלה, היה לי יותר בטחון והוא היה קל יותר. עם האמצעי הכל מסובך לי ואני נעזרת המון בקריאה פה בפורום.
 
למעלה