חזרתי ../images/Emo13.gif
בעצם את מספרת על שני גנים, שאת מנסה להכריע בינהם. ובאמת, זו הכרעה לא פשוטה, וכנראה תצטרכי לבחור בסוף מתוך תחושה. שתי האפשרויות נשמעות לא רעות. ההכרעה העיקרית בינהן יכולה להעשות בעיקר לפי האישיות המטפלת. מי הגננת הראשית, ואיך את מתרשמת ממנה. אני עדיין מעט בעד ה 'גן ממש', למרות ההפסקת לשלושה חודשים. אבל כמובן, אם הגננת שם היא 'לא משהו', אז כל התמונה משתנה. או אם, ההרגשה שלך מהגננת הביתית היא טובה מאוד, אז לכי עליה. בכל אופן, לפי האינפורמציה שנתת עד כה, החסרונות של הגן שנודד בין הבתים, בעיני: את כותבת שהילד נוטה להשתולל פיזית. באופן טבעי, בתים הינם פחות עמידים לילדים משתוללים, ולילדים בכלל, מאשר גנים. הציוד בגנים הוא עמיד, ואם משהו נשבר בקלות זה כי לא בחרו אותו היטב. גם לי יש ילד מאוד אנרגטי. בגיל שנתיים עד שלוש, אין להם כמעט שיפוט. הם מבינים 'לא', אבל אינם מבינים חשיבות של חפץ עבורינו. הם קרובים מדי לתינוקות. כשם שעם הילד שלי לא אהבתי (ועדיין איני אוהבת) לבקר בבתים מעוצבים, רגישים, וכד', כך נראה לי שגם הגננת הנודדת, עשויה לחוש מוגבלת. שזה לא ממש המקום שלה. הילדים מתארחים. ואז, יש לה פחות מרחב לאפשר להם להשתולל פיזית, ולדעת ש'זה בסדר'. פה אפשר. או שאפילו התזות הצבע לא ממש מזיקות. סה"כ זה רצפה של גן (ובחלק מהחו"לים, הבתים מלאי שטיח מקיר לקיר, וממש לא מתאימים לפעילות יצירתית של פעוטות). אולי אפילו זה שהילדים 'קובעים עבורה' מתי יוצאים לחצר, נובע גם מזה, שכשהם צריכים הוצאת אנרגיה, אין לה אפשרות אחרת, כי בית עשוי לההרס. יש ילדים שכמעט ולא הורסים. בת דודתו של יניב היא עדינה בהרבה. אוכל מעל הצלחת עם מזלג, בלי שנופל כמעט כלום. מציירת רק על הדף. מסוגלת (בגיל שנתיים וחצי) לשבת חצי שעה ולצייר! יניבי הוא ההפך הגמור. הוא זקוק ליותר מרחב, במקום יותר עמיד. ובכלל, בתור גננת, נראה לי שקשה להיות חופשיה שלא ב 'טריטוריה שלך'. זה קצת משתק, ואני יודעת שלו אני הגננת, זה היה מפחית מהאפשרות שלי להיות סמכותית. דבר שני, את מתארת 'ילד עקשן', שיש איתו הרבה מלחמות כוחות, ובנוסף הוא רגיש. מסגרת קבועה מאוד מפחיתה את הצורך במלחמות. ילדים אוהבים דברים קבועים. טקסים, הרגלים. אם ילד יתרגל לנגב ידיים במגבון לפני האוכל, הוא יתחיל להתעקש על זה לפני כל ארוחה, ולפצוח בצווחות כשזה לא קורה. ככל שסדר היום מובנה יותר, יותר ברור מה עושים מתי, הילד יודע למה לצפות, ופחות צריך להלחם איתו. בעצם, הוא ילחם על זה שהמסגרת תמשיך להתקיים. זו הציפיה שלו - לסדר. למה שצפוי ממילא. המלחמות זה הרבה פעמים כשבעיניו צפוי א' ובעינייך דווקא ב'. וכשיש סדר ידוע מראש, אז שניכם מאוד נלהבים לקראת הצפוי המשותף. זה לא ש'צריך משמעת'. ממש לא זה העניין. קביעות נותנת ביטחון, וידיעה למה לצפות. זה לא מתוך רצון לחנך חיילים קטנים. אלא מתוך רצון להקל על החיים של הילדים הקטנים. שהעולם יהיה יותר ברור להם, ואז, באופן פרדוקסלי, הם חווים הרבה יותר שליטה. ב'גן ממש' יש הרבה יותר סדר והרגלים קבועים. קשה לי לראות איך מסגלים הרגלים קבועים במקום מתחלף. הבטחון שהילדים חשים מעצם ההגעה למקום לא מצליח להרכש לחלוטין. זה לא 'תחליף בית', כשזה כל פעם במקום אחר. ילד שנלחץ בקלות, כמו שאת מתארת אותו, יעדיף לחזור כל פעם לאותה סביבה, ולא להחליף אותה. הוא גם 'יחוש מהאוויר' אם המטפלת 'לא מרגישה בבית', ואינה בטוחה בעצמה. זה עשוי פחות לאפשר לו לקבל בטחון. לגבי ה 'מפונק'
- הוא עדיין חצי תינוק. אבל, כך או כך. כשיש הרגלים, אז הילדים כולם מסגלים את זה כי הם מחקים אחד את השני. כשיש סדר קבוע בגן, הוא כבר יאהב לעשות את מה שכולם עושים. מכיוון שה 'גן ממש', הוא ממש קטן (רק 6 ילדים), ובעצם גם מעט זמן - רק 3 שעות ביום, אז זה ממש לא התמודדות קשה. זה בעצם הכרות מאוד רכה עם 'מערכת'. יהיה לו עוד המון זמן בית. זה נראה לי ממש סביר. אז נכון שחופשה בת 3 חודשים זה המון. אבל אם המקום מתאים, תחזרו אליו בשנה הבאה בשמחה, וזהו. מקווה שעזרתי
בהצלחה.
