התייעצות
יש לי ילדה בת 13.5 שאני מגדלת אותה לבד (יש לה אחים) מאז שהיא נולדה. אביה היה מעט מאוד בתמונה ואחרי שנעלם לשלוש שנים חזר להיות בקשר איתה ועם אחיה לפני כחצי שנה.
הילדה התחילה להתפתח מאוד מוקדם, דבר שהוביל גם להתנהגויות מיניות לא מתאימות לגילה. ההתנהגות שלה הולכת ומקצינה. מכיוון שגם בבית הספר התפקוד שלה נפגע כנראה על רקע רגשי, היא עברה לפני כחודש לבית ספר מיוחד.
בגלל כל ההתנהגות שלה נאלצתי להגביל אותה מאוד (עם המלצות של הגורמים המקצועיים). אסרתי עליה להיכנס למחשב, אלא אם כן זה רק בהשגחתי, ואיסור לצאת.
נוצר מצב שאני מותשת מכל ההשגחה הזו ומרחמת עליה. מדי פעם "שחררתי". אבל כל פעם כזו גיליתי שהיא ניצלה זאת והגיעה להתעסקויות עם בנים.
מצד שני מצב היחסים בינינו רק הלך והידרדר. המון מתח, כעס, אוירה לא רגועה ואיבה שהתפתחה כלפיי.
כבר הרבה זמן שהיא מטופלת אצל פסיכולוגית ואין ממש שיפור.
בשבוע שעבר קיבלתי טלפון מבית הספר שהיא הגיעה עם הרבה תיקים. הסתבר שהיא התכוונה לברוח מהבית. בהתייעצות עם הגורמים המקצועיים ועם מנהל מחלקת הנוער של שלוותה (שמכיר אותה מפעמיים שכבר היינו שם) הומלץ שנגיע איתה למיון.
הוחלט לבחון לעומק מאיזה רקע נובעות הבעיות שלה ולכן הושארה להסתכלות של כמה ימים.
במהלך הימים שהיא הייתה שם גם אני וגם אביה ביקרנו אותה שם. היא אמרה שהיא רוצה לצאת משם אך הדגישה שאינה רוצה לחזור הביתה.
לאחר כ-4 ימים זומנו לשיחה שבה הובהר לנו שהבעיות שלה אינן על רקע נפשי אלא על רקע אישיותי והמליצו שמכיוון שמדובר בילדה ברמת סיכון גבוה להעביר אותה משם למרכז חירום.
עובדת סוציאלית שהתלוותה אלינו לא הצליחה למצוא לה מקום ולכן אישרו לנו להוציא אותה הביתה. מכיוון שלבית היא לא רוצה לחזור הסכמתי שתלך לאביה לכמה ימים עד שימצאו לה מקום.
אתמול הייתי אצל הוריי וסוכם שאביה יביא אותה לשם עד ליום שיש שאז ייקח אותה חזרה אליו. הסתבר לי לא הרבה לפני שהיא החליטה לא לבוא. הוא ביקש ממני שרק אביא לה דברים והיום הוא ייגש לקחת אותם.
אז היום היא הגיעה יחד איתו ולקחו את הדברים.
אני חשה כאב עצום. אני מאוד מתגעגעת אליה והחיסרון שלה בבית מורגש. כואב לי שהיא מעדיפה להיות אצל אביה שנטש אותה מאשר אצלי שגידלתי אותה.
אני מבינה מצד שני, שכיום הבית מסמל כלא ואני סוהרת, אך איזה אופציות היו לי? הרי אם הייתי נותנת לה לצאת כמו ילדה אחרת בגילה אסון היה קורה ומצד שני הרווחתי ילדה שלא רוצה בקרבתי.
למרות הכאב אני מתקשרת אליה. אומרת לה שאני אוהבת אותה ומתגעגעת ורק רוצה שיהיה לה טוב.
אשמח אם מישהו כאן שחווה עם ילדתו דבר דומה יוכל לייעץ לי.
אבקש רק שלא לראשי
תודה
יש לי ילדה בת 13.5 שאני מגדלת אותה לבד (יש לה אחים) מאז שהיא נולדה. אביה היה מעט מאוד בתמונה ואחרי שנעלם לשלוש שנים חזר להיות בקשר איתה ועם אחיה לפני כחצי שנה.
הילדה התחילה להתפתח מאוד מוקדם, דבר שהוביל גם להתנהגויות מיניות לא מתאימות לגילה. ההתנהגות שלה הולכת ומקצינה. מכיוון שגם בבית הספר התפקוד שלה נפגע כנראה על רקע רגשי, היא עברה לפני כחודש לבית ספר מיוחד.
בגלל כל ההתנהגות שלה נאלצתי להגביל אותה מאוד (עם המלצות של הגורמים המקצועיים). אסרתי עליה להיכנס למחשב, אלא אם כן זה רק בהשגחתי, ואיסור לצאת.
נוצר מצב שאני מותשת מכל ההשגחה הזו ומרחמת עליה. מדי פעם "שחררתי". אבל כל פעם כזו גיליתי שהיא ניצלה זאת והגיעה להתעסקויות עם בנים.
מצד שני מצב היחסים בינינו רק הלך והידרדר. המון מתח, כעס, אוירה לא רגועה ואיבה שהתפתחה כלפיי.
כבר הרבה זמן שהיא מטופלת אצל פסיכולוגית ואין ממש שיפור.
בשבוע שעבר קיבלתי טלפון מבית הספר שהיא הגיעה עם הרבה תיקים. הסתבר שהיא התכוונה לברוח מהבית. בהתייעצות עם הגורמים המקצועיים ועם מנהל מחלקת הנוער של שלוותה (שמכיר אותה מפעמיים שכבר היינו שם) הומלץ שנגיע איתה למיון.
הוחלט לבחון לעומק מאיזה רקע נובעות הבעיות שלה ולכן הושארה להסתכלות של כמה ימים.
במהלך הימים שהיא הייתה שם גם אני וגם אביה ביקרנו אותה שם. היא אמרה שהיא רוצה לצאת משם אך הדגישה שאינה רוצה לחזור הביתה.
לאחר כ-4 ימים זומנו לשיחה שבה הובהר לנו שהבעיות שלה אינן על רקע נפשי אלא על רקע אישיותי והמליצו שמכיוון שמדובר בילדה ברמת סיכון גבוה להעביר אותה משם למרכז חירום.
עובדת סוציאלית שהתלוותה אלינו לא הצליחה למצוא לה מקום ולכן אישרו לנו להוציא אותה הביתה. מכיוון שלבית היא לא רוצה לחזור הסכמתי שתלך לאביה לכמה ימים עד שימצאו לה מקום.
אתמול הייתי אצל הוריי וסוכם שאביה יביא אותה לשם עד ליום שיש שאז ייקח אותה חזרה אליו. הסתבר לי לא הרבה לפני שהיא החליטה לא לבוא. הוא ביקש ממני שרק אביא לה דברים והיום הוא ייגש לקחת אותם.
אז היום היא הגיעה יחד איתו ולקחו את הדברים.
אני חשה כאב עצום. אני מאוד מתגעגעת אליה והחיסרון שלה בבית מורגש. כואב לי שהיא מעדיפה להיות אצל אביה שנטש אותה מאשר אצלי שגידלתי אותה.
אני מבינה מצד שני, שכיום הבית מסמל כלא ואני סוהרת, אך איזה אופציות היו לי? הרי אם הייתי נותנת לה לצאת כמו ילדה אחרת בגילה אסון היה קורה ומצד שני הרווחתי ילדה שלא רוצה בקרבתי.
למרות הכאב אני מתקשרת אליה. אומרת לה שאני אוהבת אותה ומתגעגעת ורק רוצה שיהיה לה טוב.
אשמח אם מישהו כאן שחווה עם ילדתו דבר דומה יוכל לייעץ לי.
אבקש רק שלא לראשי
תודה
