התייעצות

התייעצות

מכרה שלי זקוקה בוודאות לטיפול פסיכולוגי/פסיכאטרי
היא החלה טיפול פסיכולוגי בעבר, הפסיקה ומצבה התדרדר
השאלה היא מה ניתן לעשות - הריי לא ניתן לכפות עליה לגשת לטיפול ומצד שני התנהגותה (אובססיביות, פרצי זעם) משפיעים ואף מסכנים(!!) את סביבתה
 
שלום לזו שמבינה קצת

לעתים ישנם מצבים שבהם ניתן להגיע למיון ומשם להורות על אשפוז כפוי. מהקצת שתיארת זה ממש לא נשמע לי כמו המקרה הנדון. אכן, לא ניתן לכפות טיפול פסיכולוגי - ורבלי או תרופתי, ולפעמים יש - מזעזע ככל שיישמע - להמתין עד שההידרדרות תבשיל די הצורך כדי שמשהו ישתנה. הרי לא סביר שאילו אותה מכרה שלך מהווה איום וסכנה לעצמה / לסביבתה, את היחידה שהבחנת בזאת. כנראה שמצבה עדיין מצוי בתחום אפור כלשהו בו את באמת דואגת לה, אולם לא ניתן לעשות הרבה. נשמע שאת אישית מפוחדת מהמצב. אם את חוששת לביטחונך האישי, מן הסתם מומלץ להתרחק ככל שניתן מקירבתה. אבל בכל הנוגע אליה ישירות, נשמע שמשהו בנסיבות חייה צריך להשתנות בטרם היא תיזום מעצמה, או מישהו מקורב אליה ייזום טיפול / אשפוז.
 
אלון ויעל:

תודה, אני רוצה להדגיש משהו:
החשש שלי הוא מהשפעתה על סביבתה - יש במשפחתה אנשים שלא בקו הבריאות (ללא קשר אליה9 והתנהגותה מכניסה אותם לסטרס שמדרדרת עוד יותר את מצבם הבריאותי.
החשש הגדול הוא בזמן שהיא נכנסת איתם לעימותים
האם זו לא סיבה מספקת לטיפול כפוי?
 
ממש לא

גם אין 'טיפול' כפוי אלא רק 'אשפוז' כפוי וגם הוא מוגבל בזמן. בזמן האשפוז אפשר לכפות טיפול תרופתי בלבד אבל לא שום טיפול אחר. אי אפשר להכריח מישהו להיעזר בזולת או לרצות לשנות את ההתנהגות שלו אם הוא לא רוצה בכך.

כדי להפעיל כפיית אשפוז על האדם להיות מוגדר כפסיכוטי - כלומר בעל בוחן מציאות לקוי, מסוכן לעצמו ולסביבה. שני הקריטריונים ולא אחד בלבד יכולים להפעיל צו אשפוז.
אפילו אדם מאוד דיכאוני שרוצה להתאבד צריך להסכים לאשפוז מרצון ואי אפשר לאשפז אותו בכפייה.
 
ואת צודקת בהתבוננות שלך

על השפעת האחר על בריאותם של האחרים.
לדאבוני יש משפחות רבות שמתפרקות לרסיסים מבן משפחה אחד. לא רק בגלל התנהגות כמו שאת מתארת, גם מדברים אחרים כמו התמכרות, נכות קשה, לידה של ילד עם מום קשה, שכול.
כל אותם דברים המצריכים אנרגיות רבות ותעצומות נפש על מנת שאפשר יהיה להתנהל מול האתגרי היום יום.
אם בני המשפחה לא יכולים לנהל אותה, מי ינהל אותה? שיבוא שוטר?

אני מבינה שהם חולים, אבל באמת כדי שיקרה משהו הם אלה שצריכים לעשות דבר - או לבקש עזרה לעצמם כדי ללמוד איך להתנהל ומה לעשות, או באמת לעשות מעשה ולדחוק אותה אל מחוץ לבית בבחינת "או אנחנו או את" כמו שעושים במודל התערבות במשבר, כאשר מי שמוגדר במשבר זו המשפחה. לא מי שצועק ועושה את הבלגנים.

מניסיוני רק אגיד שאת זה משפחות מאוד מתקשות לעשות... רובן בסופו של דבר מחליטות להבליג, לספוג, לעבור לסדר היום ולשלם את המחיר.
 
אם כן "סביבתה"

היא זו שצריכה להתעקש שתפנה לטיפול.
אף אחד לא חייב לעמוד חסר אונים נוכח התפרצויות זעם והתנהגות אובססיבית. כמו שהיא יכולה לאיים כך גם סביבתה
"אם תמשיכי בהתנהגות הזו, נפנה לפסיכיאטר המחוזי" או "למשטרה" או מה ש"סביבתה" רואה לנכון.

עד ש"סביבתה" הסובלת לא תעשה משהו למגר את הסבל, היא תמשיך. ולמה שתפסיק בעצם?
 
למעלה