נולדת מחדש1
New member
התייעצות.
אני מיואשת. כאילו ממש.... אני לא מצליחה למצוא פתרון. כאילו ויוצאות לי חומות מכל מקום וחוסמות לי את הראייה. אני גרה אצל אחותי וחבר שלה והם מדהימים מדהימים אומרים לי שהם אוהבים אותי ואיתם זה לא מרגיש לי מאיים או מלחיץ ואחותי דואגת לי ושואלת לשלומי וקנתה לי מתנה ורצתה לקחת אותי לסרט... כאילו איזה ממי......... אבל זה לא הבית שלי. אני לא יכולה להתקע להם כאן. הם לא חברים. הם בני זוג. אחותי מדוכאת רוב היום הם לא עובדים והאווירה היא של אישפוז יום כזה... אחותי היא הבן אדם שהכי יקר לי בעולם אולי זה בגלל שאני מכירה את הלב שלה והוא הלב הכי טהור ונקי שהכרתי ואולי זה הרצון העצום להגן עליה (היחיד שנשאר לי מכל הרצונות האעלק אימהיים שלי) ואולי זה בגלל הכעס העצום שאבא שלי לא התייחס אליה ואולי בגלל שיש לה את העיניים הכי עצובות שראיתי או שזה בגלל שהאהבה שלה היא ככל הנראה האהבה היחידה שאני בטוחה בה. אז לראות אותה ככה...לא עושה כלום. לא להצליח להשפיע. לא להצליח למצוא כוחות לנסות בכלל. הכל כאן מבולגן הכל מפוזר...... שערות של כלב על הרצפה והדברים שלי דחוסים בארון כאילו זה מחסן ויש ארון אחד משותף לכולנו מלא כבלים בכל מקום אני באמת עייפה מלתאר את זה וחוץ מיזה הם בני זוג. אני לא אמורה להיות כאן. חשבתי לחזור לאמא שלי. ודיברתי על זה עם חברה טובה והיא אמרה שהיא לא רוצה שאני יחזור להיות אדם כבוי, עצוב וסגור. והאמת אחרי כמה דקות דיברתי עם אמא שלי וכל הדיכאון שלה שוב נשמע והרחמים ואיך אפשר להיות שמח בסביבה כזו? אני לא מוצאת כוחות יותר. אני לא מוצאת כוח נפשי לפתוח את הלב לאנשים כאילו אין...חומה.......... כאילו נכנסה לי אדישות ואטימות אני רוצה כל כך בית. אני לא מצליחה למצוא כוחות לדברים אחרים. אין לי מה לחפש בעיר הזו. ממילא אני מרחפת כל היום מנותקת מהכל מאנשים לא מצליחה לפתח מערכות יחסים חדשות תמיד דוחה ומסרבת ולא עונה וכאילו....מה קורה לי?............. מזמינים אותי ואני מסרבת. לא בכוונה...אני לא יכולה להתקרב יותר. יושבים ביחד אני יושבת רחוק כאילו אין לי כוחות לשמוע ולהקשיב מישהי אמרה לי בעצבים כזה :"מה למה את יושבת שם? בואי....." אבל הבעיות אמון גדלות והתסכול איתם ומילא...הייתי אומרת אנשים רעים... אבל לא.. אני רואה אנשים טובים ואני לא מסוגלת לזרום עם הקירבה וזה הולך ומתעצם חשבתי להשכיר דירה בעיר של אמא שלי. הכל זול שם. ואפשר דירה טובה ולבד אוף אני לגמרי מותשת. ההרגשה הזו של מקלחת נקייה וחדר משלי ולא להיות בדירת שותפים תקועה בחדר. בכלא הקטן שלי.
אני מיואשת. כאילו ממש.... אני לא מצליחה למצוא פתרון. כאילו ויוצאות לי חומות מכל מקום וחוסמות לי את הראייה. אני גרה אצל אחותי וחבר שלה והם מדהימים מדהימים אומרים לי שהם אוהבים אותי ואיתם זה לא מרגיש לי מאיים או מלחיץ ואחותי דואגת לי ושואלת לשלומי וקנתה לי מתנה ורצתה לקחת אותי לסרט... כאילו איזה ממי......... אבל זה לא הבית שלי. אני לא יכולה להתקע להם כאן. הם לא חברים. הם בני זוג. אחותי מדוכאת רוב היום הם לא עובדים והאווירה היא של אישפוז יום כזה... אחותי היא הבן אדם שהכי יקר לי בעולם אולי זה בגלל שאני מכירה את הלב שלה והוא הלב הכי טהור ונקי שהכרתי ואולי זה הרצון העצום להגן עליה (היחיד שנשאר לי מכל הרצונות האעלק אימהיים שלי) ואולי זה בגלל הכעס העצום שאבא שלי לא התייחס אליה ואולי בגלל שיש לה את העיניים הכי עצובות שראיתי או שזה בגלל שהאהבה שלה היא ככל הנראה האהבה היחידה שאני בטוחה בה. אז לראות אותה ככה...לא עושה כלום. לא להצליח להשפיע. לא להצליח למצוא כוחות לנסות בכלל. הכל כאן מבולגן הכל מפוזר...... שערות של כלב על הרצפה והדברים שלי דחוסים בארון כאילו זה מחסן ויש ארון אחד משותף לכולנו מלא כבלים בכל מקום אני באמת עייפה מלתאר את זה וחוץ מיזה הם בני זוג. אני לא אמורה להיות כאן. חשבתי לחזור לאמא שלי. ודיברתי על זה עם חברה טובה והיא אמרה שהיא לא רוצה שאני יחזור להיות אדם כבוי, עצוב וסגור. והאמת אחרי כמה דקות דיברתי עם אמא שלי וכל הדיכאון שלה שוב נשמע והרחמים ואיך אפשר להיות שמח בסביבה כזו? אני לא מוצאת כוחות יותר. אני לא מוצאת כוח נפשי לפתוח את הלב לאנשים כאילו אין...חומה.......... כאילו נכנסה לי אדישות ואטימות אני רוצה כל כך בית. אני לא מצליחה למצוא כוחות לדברים אחרים. אין לי מה לחפש בעיר הזו. ממילא אני מרחפת כל היום מנותקת מהכל מאנשים לא מצליחה לפתח מערכות יחסים חדשות תמיד דוחה ומסרבת ולא עונה וכאילו....מה קורה לי?............. מזמינים אותי ואני מסרבת. לא בכוונה...אני לא יכולה להתקרב יותר. יושבים ביחד אני יושבת רחוק כאילו אין לי כוחות לשמוע ולהקשיב מישהי אמרה לי בעצבים כזה :"מה למה את יושבת שם? בואי....." אבל הבעיות אמון גדלות והתסכול איתם ומילא...הייתי אומרת אנשים רעים... אבל לא.. אני רואה אנשים טובים ואני לא מסוגלת לזרום עם הקירבה וזה הולך ומתעצם חשבתי להשכיר דירה בעיר של אמא שלי. הכל זול שם. ואפשר דירה טובה ולבד אוף אני לגמרי מותשת. ההרגשה הזו של מקלחת נקייה וחדר משלי ולא להיות בדירת שותפים תקועה בחדר. בכלא הקטן שלי.