שלום שוב לכולם!
לאחר כל התגובות שקיבלתי והיחס של הבן זוג בימים האחרונים החלטתי: אם חברה הייתה באה אליי עם אותה בעייה אני הייתי אומרת לה שמגיע לה משהו יותר טוב, מישהו שיראה שאכפת לו, מישהו שיתאמץ, שינסה. מהניסיון שלי קשה להגיע למצב הזה של לאהוב את עצמך(אם למישהו יש רעיונות,אשמח לשמוע), ואם כבר בוחרים מישהו שיהיה לידך עדיף לבחור מישהו שיעזור לך לאהוב את עצמך, לא שיגרום לך לשנוא את עצמך,לחשוב שאת משוגעת כי את דורשת מעט אהבה. ובכלל למה להסתפק במעט אהבה? אני מאמינה בחיים, למרות שהיה לי קשה מאוד בעבר ולא תמיד חשבתי ככה. צריך להקיף את עצמנו באנשים טובים,שיתרמו להתפתחותנו. הבעייה איתי, אני משערת, זה שיחזור הילדות, כנראה בגלל זה נמשכתי אליו, בגלל שראיתי והבנתי שהוא עלול להתנהג ככה, לתת לי את אותה תחושה מוכרת ומגעילה-שאני לא שווה, שאני צריכה לעשות יותר שבמילא הכל באשמתי. הרי בכל מקום אמצא אנשים כאלה, עובדה שגם פה אנשים מצאו מקום להגיד לי שאני לא בסדר(אולי פשוט הזכרתי להם מישהי/ו). אולי פשוט הגיע הזמן שאני אפסיק להקשיב לאנשים האלו, שאני אתחיל להקשיב לעצמי. ונכון, זה לא כמו באגדות ובסרטים, החיים הרבה יותר מורכבים מזה. אבל אם האהבה לא שם רוב הזמן, אם אין התחשבות, אם אין רצון שהאחר יהיה מאושר אז למה אני צריכה או רוצה אהבה? אני מקווה שכל העבודה העצמית תוכיח את עצמה. שאני יהיה מספיק אמיצה להתחיל ולהמשיך לחשוב על עצמי, לאהוב את עצמי. עד כמה שזה נשמע גרוע(אולי רק לי) אני פה קודם כל בשביל לתת לעצמי אהבה, ואם מישהו לא מוכן לאפשר לי זאת אז אני לא אשאר בסביבתו ויסבול כדי שיבין זאת. נכון, אי אפשר לשנות אנשים, האדם צריך לשנות את עצמו, צריך לרצות שינוי. אבל לדעתי בשביל זה אנחנו חיים ביחד ולא לחוד, אני למדתי הרבה בחיים שלי מאחרים, ואפילו היו כמה פעמים שאחרים הצילו את חיי רק בצורת מחשבתם,בדברים שאמרו, בחיוך שנתנו. אולי אני דורשת יותר מידי, אבל למה לא? למה לא לחיות עם ציפיות, משאלות. אני באמת לא חושבת שיש משהו רע בזה, אדרבה, זה מה שמושך אותנו קדימה. וכן, אולי אני כפייתית מידי, אולי אני מחפשת את האושר שלי באחר, אבל אני עדיין לומדת, ובשביל להתפתח צריך קרקע פורייה,גשם מרווה,והרבה אהבה. אני שולחת את אהבתי לכולכם, תודה על צומת הלב, על פניני החוכמה ועל הרצון לעזור. מבטיחה שאעדכן כמה הצלחתי במשימתי שבוע נפלא לכולם