התייעצות...
שלום לכולם, זאת לא הפעם הראשונה שאני כותבת כאן כדי לקבל עצה/דיעה/פרספקטיבה...לפני כמה חודשים סיפרתי כאן על משבר בזוגיות שנבע מכך שאחרי שנה של מגורים ביחד (וכמעט שנתיים של זוגיות) נאלצנו מסיבות כלכליות לעזוב את הדירה המשותפת ולחזור כל אחד לבית הוריו. ההתחלה הייתה מאד קשה, כל אחד מאיתנו התמודד עם זה בצורה שונה לחלוטין מהאחר: אני חיפשתי להיאחז בו וציפיתי (אולי זה לא היה נכון מצידי) ששנינו נהייה להוטים להיפגש כל הזמן כדי לשמור כמה שיותר על הזוגיות, והוא מצדו דווקא תפס טיפה מרחק בשבוע-שבועיים הראשונים. היה קשה אבל גיליתי סובלנות ולאט לאט הדברים התאזנו ושנינו שוב משדרים פחות או יותר על אותו גל...נפגשים הרבה, שוכבים לא מעט ולכאורה הכל בסדר. אבל...בשבועות האחרונים הולכת וגוברת בי תחושה נוראית שהזוגיות שלנו לא רגילה, לא נורמלית, ואני אסביר: בן זוגי הוא אדם לא יציב ככ באופן כללי, הוא מאד אימפולסיבי, מאד לחוץ, כמעט בכל התחומים בחיים. וזה משליך על הכל! למשל, למרות שאנחנו מפגשים הרבה, זה כמעט תמיד ביוזמתו. וזה לא שאני לא מנסה ליזום, אני פשוט יודעת שאם אני אציע זה תמיד יהיה משהו בסגנון: "אני לא יכול מאמי, יש לי מלא לימודים, יש לי מבחן, אני ממש לחוץ" ואני מבינה שהמפגש יקרה רק כשהוא יכול ורוצה. אני גם מכירה אותו ככ טוב כבר, שאני לא נעלבת ולא לוחצת, ויודעת שהרבה פעמים למשל אני יכולה למשל להציע שניפגש והוא יגיד שהוא לא יכול אבל אחרי 20 דקות הוא יתקשר ויגיד "טוב, אני בא". זו סיטואציה שחוזרת על עצמה לא מעט. זה לא שאני יושבת ומחכה שהוא יוכל להיפגש, יש לי את החיים שלי אבל מה לעשות הם פחות עמוסים משלו כרגע (לא סטודנטית, עובדת בעבודה נוחה) ואני לא רואה סיבה לעשות לו דווקא ולסרב להיפגש שכהוא מציע/יכול. ובכל זאת..התחושה היא לא טובה. ובנוסף, אחרי קצת יותר משנתיים ביחד אנחנו לא מעזים לדבר על העתיד. זה משהו שהוא התווה ביחסים ואני לצערי קיבלתי ועכשיו קשה לשנות. העתיד מפחיד אותו מאד והוא לא מוכן להתחייב על כלום. זה לא שאני בטוחה שאני רוצה להתחתן איתו, אפילו ממש לא, לאור מה שאני כותבת עכשיו. אבל בכל זאת חוסר היכולת הזאת להסתכל קדימה משגעת אותי. אני בת 26 והוא בן 28 ונראה לי שעל פי הנורמות החברתיות (לצערי אני מושפעת מהן) היינו אמורים כבר לדבר על הדברים האלה, לא? אנחנו אפילו לא מדברים על אם נחזור לגור ביחד או לא, בתירוץ שזה כרגע לא נראה בכלל אפשרי מבחינה כלכלית. כשאני כן מנסה לדבר ברצינות על העתיד הוא תמיד מנפנף או מתחמק ובוכה שהוא מסכן והחיים שלו קשים. ודבר אחרון: מסיבה לא ברורה דווקא הוא אומר לא מעט פעמים בצחוק: "נו, מתי את מתחתנת, עם מי תתחתני, את כבר לא צעירה..." ודברים בסגנון הזה. אני עונה חזרה בצורה מקניטה ואומרת לו אל תדאג אני לא אתחתן איתך אתה לא תהיה בעל טוב הריי, ודברים כאלה.ועמוק בפנים אני כבר לא יודעת מה לחשוב. נשמע דפוק, לא?!! אשמח לתגובות.
שלום לכולם, זאת לא הפעם הראשונה שאני כותבת כאן כדי לקבל עצה/דיעה/פרספקטיבה...לפני כמה חודשים סיפרתי כאן על משבר בזוגיות שנבע מכך שאחרי שנה של מגורים ביחד (וכמעט שנתיים של זוגיות) נאלצנו מסיבות כלכליות לעזוב את הדירה המשותפת ולחזור כל אחד לבית הוריו. ההתחלה הייתה מאד קשה, כל אחד מאיתנו התמודד עם זה בצורה שונה לחלוטין מהאחר: אני חיפשתי להיאחז בו וציפיתי (אולי זה לא היה נכון מצידי) ששנינו נהייה להוטים להיפגש כל הזמן כדי לשמור כמה שיותר על הזוגיות, והוא מצדו דווקא תפס טיפה מרחק בשבוע-שבועיים הראשונים. היה קשה אבל גיליתי סובלנות ולאט לאט הדברים התאזנו ושנינו שוב משדרים פחות או יותר על אותו גל...נפגשים הרבה, שוכבים לא מעט ולכאורה הכל בסדר. אבל...בשבועות האחרונים הולכת וגוברת בי תחושה נוראית שהזוגיות שלנו לא רגילה, לא נורמלית, ואני אסביר: בן זוגי הוא אדם לא יציב ככ באופן כללי, הוא מאד אימפולסיבי, מאד לחוץ, כמעט בכל התחומים בחיים. וזה משליך על הכל! למשל, למרות שאנחנו מפגשים הרבה, זה כמעט תמיד ביוזמתו. וזה לא שאני לא מנסה ליזום, אני פשוט יודעת שאם אני אציע זה תמיד יהיה משהו בסגנון: "אני לא יכול מאמי, יש לי מלא לימודים, יש לי מבחן, אני ממש לחוץ" ואני מבינה שהמפגש יקרה רק כשהוא יכול ורוצה. אני גם מכירה אותו ככ טוב כבר, שאני לא נעלבת ולא לוחצת, ויודעת שהרבה פעמים למשל אני יכולה למשל להציע שניפגש והוא יגיד שהוא לא יכול אבל אחרי 20 דקות הוא יתקשר ויגיד "טוב, אני בא". זו סיטואציה שחוזרת על עצמה לא מעט. זה לא שאני יושבת ומחכה שהוא יוכל להיפגש, יש לי את החיים שלי אבל מה לעשות הם פחות עמוסים משלו כרגע (לא סטודנטית, עובדת בעבודה נוחה) ואני לא רואה סיבה לעשות לו דווקא ולסרב להיפגש שכהוא מציע/יכול. ובכל זאת..התחושה היא לא טובה. ובנוסף, אחרי קצת יותר משנתיים ביחד אנחנו לא מעזים לדבר על העתיד. זה משהו שהוא התווה ביחסים ואני לצערי קיבלתי ועכשיו קשה לשנות. העתיד מפחיד אותו מאד והוא לא מוכן להתחייב על כלום. זה לא שאני בטוחה שאני רוצה להתחתן איתו, אפילו ממש לא, לאור מה שאני כותבת עכשיו. אבל בכל זאת חוסר היכולת הזאת להסתכל קדימה משגעת אותי. אני בת 26 והוא בן 28 ונראה לי שעל פי הנורמות החברתיות (לצערי אני מושפעת מהן) היינו אמורים כבר לדבר על הדברים האלה, לא? אנחנו אפילו לא מדברים על אם נחזור לגור ביחד או לא, בתירוץ שזה כרגע לא נראה בכלל אפשרי מבחינה כלכלית. כשאני כן מנסה לדבר ברצינות על העתיד הוא תמיד מנפנף או מתחמק ובוכה שהוא מסכן והחיים שלו קשים. ודבר אחרון: מסיבה לא ברורה דווקא הוא אומר לא מעט פעמים בצחוק: "נו, מתי את מתחתנת, עם מי תתחתני, את כבר לא צעירה..." ודברים בסגנון הזה. אני עונה חזרה בצורה מקניטה ואומרת לו אל תדאג אני לא אתחתן איתך אתה לא תהיה בעל טוב הריי, ודברים כאלה.ועמוק בפנים אני כבר לא יודעת מה לחשוב. נשמע דפוק, לא?!! אשמח לתגובות.