התייעצות\שיתוף..

TakeCare

New member
התייעצות\שיתוף..

מניח שזה מוזר שגבר יכתוב בפורום של הפרעות אכילה אבל אני חייב שמישהו יקרא וינסה להסביר לי כי אני ממש לא מצליח להבין מה קורה לי..!
התחלתי בקיץ שעבר תהליך הרזיה כנראה קצת מוגזם הייתי צריך לרדת כמות מסוימת שכבר חרגה בהרבה אבל אני לא מצליח להבין למה אני לא מפסיק עם זה או לא מסוגל להפסיק.
אני פחות אני יודע שאני במשקל לא טוב ומעירים לי על זה ואני אפילו מתבייש כבר ללכת לקנות בגדים..
יש לי את כל הסיבות לעלות במשקל והבעיה היא לא שאני לא מצליח אלא שמשהו בי לא נותן לי לרצות לעלות, שגורם לי אפילו נגד ההיגיון לאכול ממש קצת במהלך היום ולהמשיך לרדת עוד.
לא יודע למה, איך להפסיק למה אני רוצה להמשיך לרדת כל הזמן ולמה אני לא אוכל כלום פשוט פותח את המקרר ומתחיל בחישוב מפגר של כמה אני אוכל ומה...
אני מתבייש ללכת לחנות בגדים, מפחד ללכת לסבתא שלי שדואגת, עוד מעט בבית ספר כבר ישימו לב כי כבר שמו לב אבל ישימו לב שזה חריג ואני פשוט לא יודע איך להפסיק את זה..
אולי זה קשור לזה שהיו לי הרבה ידידות עם הפרעות אכילה.. או שאני מפחד לעלות הכל בחזרה אבל כל זה באמת לא סיבה ואני לא יודע כבר מה לעשות, להפסיק או לא להפסיק ומה קורה איתי פשוט.
אני יחסית בתקופה טובה בלימודים ובחיים איכשהו אחרי דיכאון מעצבן של חודשיים אז למה אני לא מצליח להפסיק עם זה..
חייב לעלות ולא מצליח פשוט גם נהיה לי איז קטע אובססיבי להליכות אבל פשוט כי אני נהנה אבל כבר מוגזם..
לא יודע להגדיר את מה שקורה לי ומה זה בכלל ומה אני אמור לעשות..
 

levshavur

New member
לטייק קר

שלום לך
קודם כל ברוך הבא לפורום !!!
אני פה כבר כמה שנים והיו גברים שכתבו פה (אוליי גם כיום יש,לא בטוחה...) בכל אופן כדאי שמישהו מיקצועי יוכל ללדבר איתך כי נראה לי שאוליי אתה מרגיש מבולבל ...
זו יכולה להיות היועצת או מורה שאפשר לדבר איתו...
גם שווה לפנות לדיאטן או דיאטנית (יש בקופת חולים)
אוליי כדאי לדבר עם הסבתא שדואגת כי אוליי היא תוכל לבין אותך יותר, במיוחד אם יש קשר טוב ביניכם.
לגביי זה שבביצפר מתחילים לשים לב , תנסה להתעלם מיזה (זה קשה אני יודעת מנסיון אני כבכדת ראייה אז אני מכירה העלבות, לעג, הצקות ואפילו ילדים שמרביצים )
חוץ מיזה שאם זו התחלה של אנורקסיה כדאי לטפלך בזה כמה שיותר מהר כי ככל שהזמן עובר זה מעמיק ויותר קשה לצאת מיזה...
מקווה שעזרתי קצת...

לבשה.
 

TakeCare

New member
תודה על התגובה

אני באמת מבולבל אבל לא יודע למי לפנות כי כל מה שציינת זה לא רלוונטי ממש בשבילי גם סבתא שלי שרק מלחיצה אותי כל הזמן
אבל אני לא יודע מה זה הדבר המוזר הזה של רוצה בהיגיון להשמין ואיכשהו לא רוצה בפועל ואין לי מושג מה אני עושה עם זה.. ולמה זה קורה
ומה דיאטנית יכולה לעזור בקטע הזה היא רק תתן תפריט ויש לי איזה 5 אם אני רוצה אבל משום מה בפועל אני לא..

תודה בכל מקרה
 
כרגע,

אם הייתי אתה, הייתי מספרת להורים או מוצאת בבית הספר מישהו שאני סומכת עליו (יועצת? מורה?) ומספרת. לא אחר כך, במקביל, קובעת תור לרופא המשפחה, אומרת לו את כל זה ומבקשת הפניה לטיפול בהפרעות אכילה. אם משהו שהוא אומר לא ברור לך - אפילו איך זה קורה ביורוקרטית - תשאל.
זה לא מוזר בכלל. יש פה לפחות גבר אחד שכותב, ובנימה אישית - יש בבית שלי גבר (צעיר) אחד שחלה באנורקסיה והחלים ממנה. תספר לנו מה אתה עושה? מה שלומך? ותחזור לכתוב כאן, טוב? ברוך הבא
 

TakeCare

New member
טוב תודה

אבל מה שיש לי זה בכלל נקרא הפרעות אכילה?
ואני מפחד לשתף מישהו כי עכשיו אני מתחיל בגרויות ואני מפחד שאם אני אספר ויתחיל איזה תהליך זה ימנע ממני לעשות את הבגרויות האחרונות של י"ב אז אולי עדיף לי שלא לדבר על זה לפחות חודשיים..
תודה על העזרה ואני אמשיך לכתוב פה
 

קולדון

New member
היי (ט)

הפרעות אכילה- זה תחום די נרחב. בגדול- כל מה שקשור להתנהלות לא נורמטיבית מול אוכל, ברמה שגורמת לפגיעה בתיפקוד, באיכות החיים, נפשית ופיזית.,
אני לא מומחית, והקביעה אם יש או אין לך הפרעות אכילה תעשה על ידי אנשי מקצוע, אבל מהניסיון שלי ועל בסיס מה שאתה מתאר, בהחלט נראה שאת סובל.

כרגע מלחיץ אותך לפגוע בבגרויות., אבל לטפל בהפרעות אכילה רק ישפר את התפקוד שלך, לא ההיפך.
אתה יודע- בשביל ללמוד ולהצליח בבחינות צריך לאכול נורמאלי, צריך להתרכז בלימודים...
כרגע אולי אתה לא מרגיש ממש ירידה קיצונית ברמת התפקוד, אבל זה בעיקר בגלל שלגוף יש מצברים (ששמורים למצבי חירום למיניהם) וכשאתה לא אוכל- הגוף שלך חי עליהם ומשתמש בהם. מה שקורה זה, בשלב מסויים הם נגמרים- והנפילה היא חדה וקיצונית. מבחינה נפשית זה יכול לגרום לך להכנס לדיכאון או מאוד לעורר נטיות דכאוניות (מה שכמובן לא יעזור לך בלימודים, אם תגיע למצב שאין כוח או רצון או יכולת לצאת מהמיטה.,..)
 
בדיוק.

קח גם בחשבון שלפעמים התהליך שצריך לעבור לפני שמגיעים לטיפול הוא יחסית ארוך, לכן, ככלל, עדיף להתחיל אותו אתמול.
וגם, אני מאוד מאמינה שלטפל במה שיש לך עכשיו יכול לשפר את המצב של הבגרויות שלך, אבל כך או כך הבריאות צריכה לבוא לפניהן. בגרויות באמת, באמת תמיד אפשר להשלים.
 

TakeCare

New member
איזה דרכים יש אבל לטפל

מפחיד אותי למשל לגשת ליועצת למה שמעתי דברים לא כ"כ טובים ומשפחה גם לא בא בחשבון כי אני לא ביחסים טובים איתם למי אני אמור לפנות בכלל?
(ועדיף שאני אוכל לפנות לבד ולמישהו שאני לא מכיר) ואיזה דרכים בכלל יש לטפל?
 

קולדון

New member
בתור קטין אין לך הרבה ברירות...

להסתיר מההורים- אומר רק טיפול פרטי שאיכשהו אתה משיג כסף לממן אותו.

בעיקרון- טיפול פרטי זו אופציה אחת, ואופציה שניה היא לגשת לרופא המשפחה, להסביר לו את המצב ולבקש הפנייה למראפה לטיפול בהפרעות אכילה- ואז (אחרי המתנה ברשימת המתנה) אתה מגיע לפגישה שהיא איבחון, ומשם המלצה לטיפול אצל אנשי מקצוע.

ממש אין אופציה לשתף את ההורים? או לפחות לא להמנע מליידע אותם? איך אתה מעריך שהם יגיבו?
אני מאמינה שלפעמים עדיףלספוג את אי הנעימות- כדי להשיג את המטרה- שהיא טיפול. ברור לך שאם תמשיך ככה ההורים שלך ידעו בכל מקרה. יש מצבים שאי אפשר ממש להסתיר אותם. ואתה לא רוצה להגיע למצבים האלו- כי הם יכולים גם להסתיים באישפוז כפוי (בתור קטין)
ממש עדיף לך לעשות כל מה שאתה יכול כדי להשיג טיפול רציני, ולצאת מזה ולהרוויח את החיים שלך בחזרה. אפשר להתמודד עם החרדות מול האכילה. אפשר להתגבר עליהן. אפשר להרוויח בנוסף תמיכה (זו ממש פריווילגיה בעיני ולא עונש- טיפול, מהבחינה הזו) ולעבור את התקופה הקשה הזו בלי להבלע ככה...
 
אני מבינה את הקושי לשתף.

לפעמים כלכך פוחדים מזה, אבל בסוף השד לא נורא כל כך.
אין לך גם איזה חשק שההורים ידעו ויבינו מה אתה עובר?
אני יודעת על עצמי שגם כשפחדתי ואמרתי שאני לא רוצה שהם ידעו, ושאמות אם יגלו וכאלו, בתוכי בעצם מאוד רציתי שידעו, ויבינו, ויצילו אותי מהדבר הזה שאני לכודה בו. שיראו שהם אבא ואמא שלי ואוהבים אותי.
יש לך בפנים קולות כאלו?
 

TakeCare

New member
הקטע של ההורים אצלי

זה לא איזה בושה או משהו, ראשית זה רק אבא שלי כי אמי נפטרה וזה פשוט כי אין קשר בכלל, חיים ביחד אבל לא ממש בקשר מתוך רצון והבנה שלא מסתדרים אז בגלל זה אין טעם בכלל לשתף
ואבא שלי גם טיפוס שלא מתייחס לשום דבר ברצינות כל דבר שאני אומר זה או בהומור או בחוסר רצינות שעוד יותר מוריד מלספר משהו..
לא הבנתי את הקטע של הקולות בפנים האמת אבל לא נראה לי שיש לי מה את מתכוונת..
 
מצטערת לשמוע על אמא שלך.

עזוב את הקולות- הכוונה הייתה לשאול אם אין לך גם איזה חשק קטן שההורים, או אבא במקרה שלך, ידע ויצליח לעזור לך?
בכל אופן, אם ככה אתה מרגיש כלפיו, אולי כן שווה לשקול פניה ליועצת?
 

TakeCare

New member
אז ככה..

נמחקה לי המגילה שכתבתי! אז אני אכתוב שוב...
האמת היא שיש לי שיחות די קבועות עם היועצת בבית ספר וכן עלה פעם הנושא אבל אמרתי לה שהכל תקין וככה אני רוצה ובזה זה נגמר.
אני נורא חושש פשוט מתגובה קיצונית של מי שאני אשתף אותו כי אין באמת מישהו שאני סומך עליו מספיק כדי לשתף בנושא הזה..
הקטע של הלימודים מאוד חשוב לי כי זה ממש לא מובן מאליו בשבילי אחרי טלטלות בחטיבה והפרעות קשב (אני נוטל ריטלין) להשתלב בכיתה רגילה ולעשות בגרויות כם ציונים גבוהים, ישבתי ימים ולילות כדי לעשות את הבגרויות האלה ואני לא רוצה שמשהו יהרוס לי את זה. זה הדבר הכי חשוב לי ואין בן אדם אחד שאני יכול לספר לו ולהרגיש בטוח שהתגובה שלו לא תהיה בלתי צפויה..
זה הכל כ"כ מוזר אבל לפחות חודשיים לנסות איכשהו לעבור את זה.. סתם היום הייתי בקניון והלכתי איזה 50 דקות אחרי הבית ספר הרגשתי כ"כ חלש ואכלתי משולש פיצה..
איזה חרטה הרגשתי החלטתי לצמצם באוכל שוב וה שוב כאילו מלחמה בין ההיגיון להרגשה בנושא של המשקל וזה כ"כ קשה..
אתמול היה יום הולדת לסבתא שלי.. היא כעסה שלא באתי אליה והרגשתי רע אבל אני מפחד שהיא תראה אותי היא כ"כ דאגה עוד לפני אני מפחד מתגובות של אנשים מה אני אעשה..
לא מסוגל לסמוך.. בטח לא כרגע כשיש לי מטרה כ"כ חשובה באופק..
תודה על ההתיחסות בכל אופן שלך ושל כולם זה לא מובן מאליו במחינתי .. נראה מה יהיה כבר..
 

Kalphana Vera

New member
הפעם זה בגרויות, אחר כך (אולי) גיוס, אחר כך..

כל פעם יהיה משהו שיעמוד על הפרק. בגרויות, גיוס, טיול אחרי צבא, תואר, סטאז', עבודה, משפחה..
טיפול תמיד נופל על משהו יותר חשוב.
אתה באמת רוצה להגיע למצב בו לא תהיה לך ברירה?
(תוהה ביני לבין עצמי לגבי השאלה הזאת בדיוק ברגעים אלה..)
 
למעלה