התייעצות לגבי העדפה

[פנינה ושלושת הדובים]

התייעצות לגבי העדפה

שלום לכולם... אין לי מושג אם אני היחידה או שיתפתח פה דיון, אבל משהו מציק לי נורא ואני רוצה להתייעץ איתכם. אז ככה, כידוע יש לי שלושה ילדים: שחר בת 4 , תומר בת 1.9 וניתאי בן החודש. מה שמפריע לי הוא שאני חשה העדפה מסויימת (אפשר לומר גדולה) לתומר. לא בקטע של להפלות אותה לטובה, אבל אני חשה אליה אהבה גדולה יותר מאשר לשחר או לניתאי. התייעצתי אם אחות טיפת חלב שאמרה לי שכיוון שניתאי עדיין קטן ייתכן שעוד לא נקשרתי אליו מספיק ושזה ישתנה אבל מה לגבי שחר? אני כמובן משוגעת עליה, אבל בכ"ז. לדוגמה: כל שטות שתומר עושה, אני מוקסמת ואילו כששחר עושה משהו שטותי, אני פוטרת אותה ב"יופי...", ואני כועסת עליה הרבה יותר משאני כועסת על תומר. האחות בטיפת חלב אמרה גם שייתכן שבגלל הגיל שלה, שבו כל יום יש משהו חדש שמלהיב ואילו שחר כבר יותר ברורה ולכן ההתלהבות פחותה. מה דעתכם? האם גם אצלכם יש העדפה לילד מסויים יותר מלשאר אחיו? פנינה

 

[נעה גל]

זה לא סתם דיון... זה מוקש ../images/Emo8.gif

קודם כל, אני חושבת שזה טבעי שמרגישים קרוב לילד אחד יותר מלאחרים. יש מבנה אישיות ואופי שמקרבים או גורמים לחיכוכים בין ילד להורה. האם זה אומר שאוהבים יותר או פחות? לא נראה לי. אוהבים אחרת. אני רוצה להרחיב את מה ששאלת ולטעון שאולי יש מתח מסוים בקשר בין אם לבתה (ואב ובנו) שלא קיים בין אם לבנה ובין אב לבתו. המתח נובע, לדעתי, על רקע הציפיות שיש לנו מילדים בני המין שלנו, והקושי שלנו לראות עד כמה הם שונים. נכון, זה קיים גם עם המין השני (כלומר, אם ובנה וכו´) אבל בעוצמות פחותות לדעתי. את מוצאת את עצמך בתוך זה?

 

[לאה_מ]

מעניין. את חשבת על המין. אני חשבתי

על המיקום בתוך המשפחה. כנראה שניהם משמעותיים. אני מסתכלת לפעמים על שירה ואומרת שקשה לי להאמין שהיא הבת שלי. זה, כמובן, לא ממש נכון, אבל עצם האמירה מעלה את הנקודה שקיימת. היא מאד שונה ממני. אני לא בטוחה אם זה קשור למין או לשוני באופי. אבל זה בא לידי ביטוי, בין היתר, בדברים מינניים (כמו רצון להתאפר ולהתלבש, צורת לבוש, התעסקות בכל מיני דברים שנוגעים להופעה חיצונית וכו´). לעומר אני יותר "מחוברת" מבחינת האופי. מצד שני, אני חושבת שבגלל שהוא הבכור, יש עליו מעמסת ציפיות כבדה יותר מאשר על שירה ואורי. לפעמים אני אפילו מצליחה לתפוס את עצמי לפני שאני עושה לו את זה...

 

[נעה גל]

אני חושבת (כי עדין לא ירדתי לעומקם

של דברים לגבי עצמי) שאני עושה הפרדה בין ציפיות פנימיות של אם מבתה לבין ציפיות שלנו כהורים מילד בגלל היותו בכור או בגיל מסוים. אני יודעת שלי הרבה יותר קל עם איתמר. והוא לא ילד קל ו"נוח". נכון, שהוא הרבה יותר צעיר ומבחינתי עדין "תינוק", והקשר שלי איתו נמצע על מישורים אחרים מאשר עם אורן, אבל אני מרגישה שאנחנו אותו "סוג" של אישיות. דני לעומת זאת, יכול להשתגע מאיתמר ומעלליו, הוא לא תמיד מבין אותו (כי איתמר דובר "איתמרית") וזה גורם לתסכול רב לשני הצדדים (למרות זאת, כדני בסביבה איתמר מעדיף אותו ולא אותי). ועם אורן, דני מרגיש מאוד נוח. שוב, אותו "סוג" של אישיות (והיא, למרבה הפליאה, פעמים רבות מעדיפה אותי מאשר את דני). לא יודעת, מסובך.

 

[נעה גל]

פתאום הבנתי שתומר היא בת

הלכה לי כל התאוריה

 

[לאה_מ]

לדעתי זה טבעי. טבעי שהאהבה שלנו

לילדים שלנו תהיה שונה מילד לילד. אני לא מרגישה שאני מעדיפה מישהו, אבל אני בהחלט מרגישה שוני בתחושות שלי כלפיהם, ואני מרגישה קשר חזק יותר לאורי, שנובע, כנראה, מהעובדה שהוא עדיין תינוק ומאד קשור אלי פיזית. לי היתה תחושה דומה למה שאת מתארת כששירה נולדה. עומר היה בן 3.2, ועד ששירה נולדה חשבתי שאין כמוהו. למעשה, כשהייתי בסוף ההריון עם שירה הייתי יושבת לפעמים בלילה ליד המיטה של עומר ובוכה איך אני אוכל פעם לאהוב מישהו כמו שאני אוהבת אותו. והנה נולדה שירה. והיתה כל כך קטנה, עדינה, רכה, חסרת ישע, זקוקה, מתרפקת, יונקת... ופתאום עומר נראה לי גדול. שכחתי שהוא רק בן 3. פתאום הוא היה "כבר" בן 3. פתאום שמעתי את עצמי אומרת לו דברים נוראיים כמו "ממך אני מצפה ליותר..." או "באמת, אתה לא יכול להיות קצת סבלני?!". לקח לי כמה זמן לקלוט, שהוא נשאר קטן. הבגרות הזו שכפיתי עליו בן לילה מהרגע שנולדה אחותו לא היתה דבר עובדתי, היא היתה משהו דיספרופורציוני אצלי. מהרגע שהבנתי את זה, התחלתי להתסכל עליו כמו שהוא. ילד בן 3+, שמתמודד עם לידה של אחות קטנה, עם דרישות מופרכות לחלוטין מאמא שלו, עם מטען ציפיות שמועמס על כתפיו הצרות שלא לצורך, עם הורמונים של אמא אחרי לידה... בקיצור - מהרגע שהבנתי את זה, הגישה שלי כלפיו השתנתה. אצלך, פנינה, המרווחים בין הילדים קטנים יותר. זה ודאי לא קל. נסי לראות את שחר כפי שהיא. ילדה. נכון שקל להתלהב מ"חוכמות" של ילדה בת 1.9. זה באמת מקסים. אבל אני בטוחה, ששחר יכולה לתת לך תובנות שתומר לא מעלה בדעתה. זה פשוט סוג אחר של אהבה. אני אתן לך דוגמא מהשבוע האחרון עם עומר (בן 8.5 - כבר הרבה פחות מתפעלים מ"חוכמות", נכון?). יום אחד צפינו בחדשות, ופתאום הוא אמר לי "את יודעת, אמא? על המדינה שלנו שומרים ילדים לא הרבה יותר גדולים ממני". זה העלה לי דמעות בעיניים. וזה דבר ששירה (בת 5.5) או אורי (בן 1.3) לא היו מסוגלים לומר לי. ואת יודעת מה? הם אנשים שונים. אולי הם לעולם לא יאמרו זאת. גם כשיגדלו. אבל זה עומר. זה הייחוד שלו. ואני מאושרת שיש לי בן כזה. תמצאי את הייחוד של שחר. הוא שם, בלבך. את יודעת אותו. את אוהבת אותה.

 

[ציפי ג]

זה ענין של זמן, של אופי, של גיל,

של הבנת האהבה. אני יכולה להגיד שקשה לי להיום להגיד למי אני מרגישה קרבה גדולה יותר. אבל אני יכולה להגיד שכשיהודה נולד, והוא היה קשה כצוק, בהחלט הרגשתי שאני אוהבת את ישראל הגדול ממנו בהרבה. והתחושה הזו גברה כשנולד עופר, שהיה ילד מאוד נעים, והדגיש את כל הקשה ביהודה. זו היתה הרגשה מאוד לא נעימה. הייתי יושבת עם עצמי ודנה את עצמי לכף חובה. איך אני יכולה להרגיש כך ליוצא חלצי? כל היום הייתי מסתכלת על עצמי, דנה בודקת בוחנת, מעניקה לעצמי ציונים. עד שנולד נועם, שכשמו כן הוא, והאיר את עיני. קודם כל יהודה לא היה יותר סנביץ´ בין שני ילדים רגועים ומקסימים, אלא אח גדול לתינוק קטן, ופתאום הוא הראה פנים שלא ראיתי בו בעבר. מסתבר שיהודה מת על תינוקות. הם מוציאים ממנו הרבה חום ואהבה שקשה לו מאוד להפגין כלפי בני גילו. דבר שני, הוא גדל ואני בגרתי, ולמדתי להכיר אותו יותר, ולעגל את הפינות החדות שלי, שלא יתנגשו עם הפינות המאוד חדות שלו. כאשר נותד איתי, כבר לא היו לי יומרות יותר. אני יודעת שיש תקופות שילד אחד יותר קרוב אלי, ויש תקופות שילד אחר. אני יודעת שיש תכונות בילד אחד שאני מתה עליהן, ויש תכונות בילד אחר שאני מתה עליהן, ויש תכונות שאני ממש לא אוהבת , חלקן כי הן בדיוק התכונות שאני שונאת בעצמי. למדתי להבין שלאהוב אדם זה לקבל אותו, על אף מה שלא אוהבים בו, ולא רק בגלל מה שאוהבים בו. למדתי שלאהוב אדם, זה לאהוב את המכלול, ולא את הפרטים הקטנים, המתפרקים לפיסות קטנות של שגרה, שמוציאות רבים מאיתנו משיווי המשקל. תחכי קצת, תומר תגיע תכף לגיל שנתיים הנורא, ואז מענין מה תרגישי

 

[פנינה ושלושת הדובים]

תיארת בדיוק

את תחושותיי, ויש לציין שגם לשחר יש המון חוכמות ופנינות משגעות וזה לא שאני אוהבת אותה פחות, אלא אוהבת להיות בקרבתה של תומר יותר. ותומר כבר התחילה כנראה את גיל שנתיים הנורא (אני לא אוהבת את השם של התופעה), אבל גם כשהיא קצת מתפרעת ומשתוללת זה מקסים אותי. ניתאי עוד קטן מאוד ככה שעוד לא ממש התחילה תקשורת, אבל אני מניחה שזה יתפתח מהר, מכיוון שאני מאוד אוהבת את השנתיים הראשונות שלהם.

 

[ימימה]

אהבה שונה

גם אני במשך תקופה ארוכה הרגשתי שבעצם את נמרוד (היום בן 2.4), אני אוהבת פחות מאשר את אביגיל (5.5), והיה לי נורא קשה עם זה. הוא אחר להתפתח, והיה במשך זמן ארוך מאד מן "גור" כזה, ואני מתחברת לילדים יותר כשהם כבר קצת מגיבים וגדלים. כמו שציפי תיארה - כל הזמן שפטתי את עצמי על זה, עד שפתאום, בערך כשהיה בן שנה וחצי היתה לי "הארה". הבנתי פתאום שבעצם אני פשוט אוהבת אותו אחרת מאשר את אביגיל. לא פחות - אחרת. אני יודעת שזה נשמע נורא טריוויאלי, ולמה צריך הארה בשביל להבין את מה שאמא שלי אמרה לי מהתחלה, אז אני אסביר קצת: הבנתי שהאהבה שלי לאביגיל, שהיא הבכורה, היא מאד מורכבת, יש בה המון מטענים רגשיים שהבאתי "מהבית", ציפיות, פחדים, כאבים (קשה להיות בכור...) - זו אהבה שבאה עמוק מהבטן, שקורעת את הקרביים. ועם נמרוד - הקשר הרבה יותר פשוט. חלק. נעים. בלי כאבים. כל כך פשוט, שטעיתי לחשוב שאני אוהבת אותו פחות, כי לא חשבתי שאפשר לאהוב ילד ככה, בלי כל המשקעים. וכשהבנתי, ראיתי כמה באמת אני אוהבת אותו בלי גבול, רק אחרת.