התייעצות לגבי אם:
שלום,
זו פעם ראשונה שאני מספרת למישהו את המצב הזה. אני פשוט כבר ממש נואשת ולא יודעת מה לעשות.
אני בת יחידה לאם חד הורית. אני בת 20. ההורים שלי לא התגרשו/נפרדו, הם פשוט אף פעם לא התחתנו. אבי היה מעורב בחיים שלי עד גיל 8, מאז לא שמעתי ממנו. אני בת 21 היום.
אמי גידלה אותי לבדה. המשפחה היחידה שאנחנו בקשר איתה היא אחותה שגרה רחוק מאתנו ואותה אנחנו רואות כפעם בשנה.
מיותר לציין שמשפחתיות הייתה חסרה בביתי. מגיל 13 הפסקנו לחגוג חגים, בגלל שזה סתם מדכא לחגוג אותם לבד.
בכל מקרה, לפני כארבע שנים, בהיותי בת 17 אמי הפסיקה לעבוד עקב בעיה בריאותית. ואני מרגישה שמאז היא אבודה.
מה שמדאיג אותי כלכך זה שהיא פשוט מתכחשת לכל הדברים האלו.
היא זקוקה למשקפיים, אך היא מסרבת ללכת לאופטמטריסט. היא צורכת כדורי שינה בכמות רבה, אבל מסרבת לוותר על שנת הצהריים שלה, לטובת שינה טובה יותר ובריאה בלילה. (יש לציין כי שנת הצהריים היא לא טבעית לה. היא לוקחת כדור שינה בשביל זה)
כשאני לא בבית, היא לא מכינה לעצמה אוכל מסודר, אלא אוכלת סנדוויצ'ים ודברים שמזיקים לבריאותה. היא סובלת מכלוסטרול, ועדיין אוכלת דברים שאסור לה לאכול.
הבית שלנו, הוא דירה קטנה, והיא הביאה כ-8 חתולים ומתעקשת לשמור את כולם בבית בטוענה שהיא מסוגלת לטפל בהם, למרות שהיא לא. הבית שלנו תמיד מלא בצרכים שלהם ובריח נוראי.
מיותר לציין שהמצב הכספי שלנו אינו מזהיר, ועדיין היא הלוותה לשכנים שלנו כמה אלפי שקלים. שכנים שיכורים שתמיד מתדפקים על דלתנו בשעות לילה מאוחרות.
ניסתי לדבר איתה ולהסביר לה. לצעוק, לבכות, לכתוב לה, הכל. היא פשוט מסרבת להכיר בעובדות. מסרבת להודות שהיא הלכה איפשהו לאיבוד ושהיא לא רואה את התמונה כמו שהיא באמת.
אני באמת נואשת ולא יודעת מה לעשות כבר.
אני מאד מעריכה אותה על כל השנים שהיא גידלה אותי לבדה, אבל אני פשוט לא יודעת מה השתבש בדרך.
אשמח לשמוע עצה/הערה/הארה. גם סתם לפרוק היה נחמד.
שלום,
זו פעם ראשונה שאני מספרת למישהו את המצב הזה. אני פשוט כבר ממש נואשת ולא יודעת מה לעשות.
אני בת יחידה לאם חד הורית. אני בת 20. ההורים שלי לא התגרשו/נפרדו, הם פשוט אף פעם לא התחתנו. אבי היה מעורב בחיים שלי עד גיל 8, מאז לא שמעתי ממנו. אני בת 21 היום.
אמי גידלה אותי לבדה. המשפחה היחידה שאנחנו בקשר איתה היא אחותה שגרה רחוק מאתנו ואותה אנחנו רואות כפעם בשנה.
מיותר לציין שמשפחתיות הייתה חסרה בביתי. מגיל 13 הפסקנו לחגוג חגים, בגלל שזה סתם מדכא לחגוג אותם לבד.
בכל מקרה, לפני כארבע שנים, בהיותי בת 17 אמי הפסיקה לעבוד עקב בעיה בריאותית. ואני מרגישה שמאז היא אבודה.
מה שמדאיג אותי כלכך זה שהיא פשוט מתכחשת לכל הדברים האלו.
היא זקוקה למשקפיים, אך היא מסרבת ללכת לאופטמטריסט. היא צורכת כדורי שינה בכמות רבה, אבל מסרבת לוותר על שנת הצהריים שלה, לטובת שינה טובה יותר ובריאה בלילה. (יש לציין כי שנת הצהריים היא לא טבעית לה. היא לוקחת כדור שינה בשביל זה)
כשאני לא בבית, היא לא מכינה לעצמה אוכל מסודר, אלא אוכלת סנדוויצ'ים ודברים שמזיקים לבריאותה. היא סובלת מכלוסטרול, ועדיין אוכלת דברים שאסור לה לאכול.
הבית שלנו, הוא דירה קטנה, והיא הביאה כ-8 חתולים ומתעקשת לשמור את כולם בבית בטוענה שהיא מסוגלת לטפל בהם, למרות שהיא לא. הבית שלנו תמיד מלא בצרכים שלהם ובריח נוראי.
מיותר לציין שהמצב הכספי שלנו אינו מזהיר, ועדיין היא הלוותה לשכנים שלנו כמה אלפי שקלים. שכנים שיכורים שתמיד מתדפקים על דלתנו בשעות לילה מאוחרות.
ניסתי לדבר איתה ולהסביר לה. לצעוק, לבכות, לכתוב לה, הכל. היא פשוט מסרבת להכיר בעובדות. מסרבת להודות שהיא הלכה איפשהו לאיבוד ושהיא לא רואה את התמונה כמו שהיא באמת.
אני באמת נואשת ולא יודעת מה לעשות כבר.
אני מאד מעריכה אותה על כל השנים שהיא גידלה אותי לבדה, אבל אני פשוט לא יודעת מה השתבש בדרך.
אשמח לשמוע עצה/הערה/הארה. גם סתם לפרוק היה נחמד.